חבל נחלתו טז נג
סימן נג
פסיקת הרמב"ם באשה שהיא מקשה לילד
א. פסק הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"ט): "הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם".
ב. בהגהות רעק"א (למשנה באהלות פ"ז ה"ו) הביא את דברי הרמב"ם בי"ד החזקה, והקשה עליהם, וז"ל:
"והרמב"ם פ"א מהל' רוצח... כרודף אחריה כו'. והוא תמוה לכאורה דהא הכא לאו משום רודף אתינן עליה דהרי ביוצא רובו אין נוגעין בו אלא ע"כ הטעם משום דעובר לא נקרא נפש, ועי' שו"ת גאוני בתראי סימן מ"ה שהאריך בזה".
כדי להבין הלכה זו ברמב"ם וקוש' רעק"א נגולל את השמועה מתחילתה, נסביר את הרמב"ם ואת קו' רעק"א ואח"כ נביא את התירוצים שנאמרו עליה.
ג. המשנה באהלות (פ"ז מ"ו) מלמדת: "האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו, יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש".
שתי הלכות במשנה זו:
א) אשה שנמצאת בסכנת נפשות בלידתה כתוצאה מהלידה, ממיתים את העובר בעודו ברחם אמו ומוציאים אותו אברים אברים מפני שחיי האם קודמים לחיי העובר.
ב) אם יצא רובו (ר"ש, רע"ב: "רוב ראשו שהוא משתצא פדחתו") – אין ממיתין אותו ומסייעים לו לצאת ואין דוחים נפש הולד מפני נפש האם.
ד. בטעם הדבר מה נשתנה בין הוציא ראשו ללא הוציא ראשו, שואלת הסוגיא בסנהדרין (עב ע"ב): "ואמאי? רודף הוא!" כלומר בין אם לא יצא רובו שאז הורגים אותו בבטן אמו ובין יצא ראשו עדיין הוא רודף אחר אמו להורגה (אף שכמובן אין מתכוין לכך), ואותו טעם שהתיר להורגו בעודו ברחם אמו – שהוא רודף אחר אמו – יתיר להמיתו כדי להציל את אמו גם אחרי שיצא ראשו. ומשיבה הגמרא: "שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה".
ה. מפרש רש"י (סנהדרין עב ע"ב): "דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו – אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש".
בהבנה ראשונה נראה להסביר את רש"י שלפני שיצא הוא רודף אבל אינו נחשב נפש, ולכן כדי להציל את אמו שהיא ודאי נחשבת נפש מותר להמיתו במעיה1, אבל אחר שיצא ראשו, נחשב כבר כאדם שלם ואין דוחים נפש מפני נפש2.
ו. בהבנה יותר עמוקה, נראה להסביר עפ"י רש"י את שאלת הסוגיא בסנהדרין ותירוצה כך: יסוד דין הצלת נרדף בנפשו של רודף אינה מחמת פיקוח נפש, אלא זהו דין הצלה מיוחד, והראיה היא שדין רודף נלמד מנערה המאורסה (פסחים כה ע"ב; יומא פב ע"א; סנהדרין עג ע"א, עד ע"א) ושם אין כלל פיקו"נ. אלא זהו דין מיוחד שחידשה התורה שחייבים להציל את הנרדף במקרים מסוימים, אם ניתן להפסיק את הרדיפה בהכאת אחד מאברי הרודף, ואם לאו הורגים אותו לשם הצלת הנרדף. ודין רודף חמור יותר וחל על גבי פיקו"נ ודוחה אותו.
באשה המקשה ללדת אין שום שינוי בהתנהגות האם והולד בכל התהליך. ולכן מבחינה מעשית הולד הוא רודף את נפש אמו קודם יציאתו משהתעורר לצאת ולאחר שיצא ראשו, ומובנת השאלה שהוא רודף. ההכרעה שהורגים אותו קודם שיצא ואין הורגים אחר שיצא הוא מפני שגדרו ההלכתי השתנה – שלאחר שיצא הוא נחשב 'נפש' – אינה מתרצת את שאלת הרודף, שכן דין רודף אינו תלוי בכך אם הוא נפש או לאו, והרי גם גדול הרודף הורגים אותו. זו שאלת הסוגיא.
תירוץ הסוגיא היא שרודפים את האם משמיא, הוא בין קודם יציאת ראשו ובין לאחר יציאת ראשו. בשני המקרים הוא אינו נחשב רודף אלא משמיא רדפו לה. ועל כן הריגת הולד במעי אמו אינה מדיני רודף אלא מדיני פיקוח נפש. בדיני פיקו"נ שייכת ההבחנה בין קודם שיצא ראשו שאינו נפש, לבין אחר שיצא ראשו שהוא נפש, ואין דוחים נפש מפני נפש. וכרש"י נראה שפרשו תוס' רי"ד והמאירי על הסוגיא בסנהדרין. ובניגוד להבנה הראשונה שדיני רודף לפנינו הרי בהבנה זו אנו מבינים שכל דין אשה המקשה נובע מהלכות פיקו"נ ולא מדיני רודף.
ז. בירושלמי (שבת פי"ד ה"ד, סנהדרין פ"ח ה"ט) כתבו תירוץ אחר לשאלת החילוק בין יצא רובו ללא יצא רובו וז"ל: "ר' יוסה בי ר' בון בשם רב חסדא שנייא היא תמן שאין את יודע מי הורג את מי".
ניתן לפרש את הירושלמי כבבלי. אולם נראה לפרש בירושלמי שהוא משאיר את התירוץ רק בדיני רודף. את תהליך הלידה במקשה ללדת רואה הירושלמי כרדיפה הדדית. הוא רודף את אמו בכך שהוא מביא למיתתה והיא רודפת אותו כדי להציל עצמה. המחלק בין שני המצבים הוא החילוק שלפני שיצא ראשו אינו נפש. ולכן לפני שיצא ראשו הוא רודף אבל אין גדרו כנרדף מפני שאינו נפש, ולכן מצוה להציל את אמו ולהורגו. לאחר שיצא ראשו הוא ממשיך להיות רודף אבל כיון שהוא כבר נפש הוא נחשב נרדף ע"י אמו שכדי להציל עצמה הורגת אותו3. וכיון שהוא נפש ואמו נפש – שניהם נחשבים כרודפים זה את זה, וכיון ששניהם נחשבים כרודפים – שב ואל תעשה עדיף. (וסיבת השב וא"ת מפני שזהו טבעו של עולם, אבל בשניים רודפים זא"ז ודאי שקיימת חובת הצלה אפילו אם אינו יודע למי מהם.)
ח. עולה שהבבלי והירושלמי חלוקים במעמדו ההלכתי של מי שהוציא ראשו, לפי הבבלי הולד אינו נחשב רודף מפני שזהו תהליך טבעי ('משמיא'), ולפי הירושלמי הוא רודף אלא שאף אמו נחשבת כרודפת כלפיו ואין אנו מתערבים בכך.
הנ"מ בין הבבלי לירושלמי היא: האם האשה היולדת מותרת להמית תינוק שבמעיה להציל עצמה. לפי הבבלי התינוק אינו נחשב כרודף ועל כן אסור לה לפגוע בו, שהרי אין כאן דיני רדיפה. לפי הירושלמי מצד דיני רודף, הולד רודף אותה והאם רודפת אותו ולכן לה בלבד מותר להרגו שהרי לגביה הוא רודף, ורק לשאר העולם שיש כאן שני רודפים זא"ז אשר שניהם אינם מתכוונים להרוג ואסור להם להתערב ולהציל4.
וכך כתב בדינא דחיי (למהר"ח בנבנישתי, לאוין קסד): "אבל משהוציא את ראשו אין נוגעין בו דכיון שהוא רוצה לצאת אין כאן רודף דזהו טבעו של עולם, ואע"פ שמתקשה לילד משמיא קא רדפי לה, וכמו שאמרו בפרק בן סו"מ ולא דוקא אחרים, אלא אפי' היולדת עצמה אסור לה להציל עצמה בנפש הולד דכל שאין שם רודף אין דוחין נפש מפני נפש ואפי' רבים בנפש יחיד"... ופרש כדברינו שאין כאן דיני רודף ולכן אף לה אסור להרוג את הולד, ובש"כ.
ט. נשוב עתה לדברי הרמב"ם המובא בראש דברינו.
רעק"א שאל: "והוא תמוה לכאורה דהא הכא לאו משום רודף אתינן עליה דהרי ביוצא רובו אין נוגעין בו אלא ע"כ הטעם משום דעובר לא נקרא נפש". לפי הסברנו לעיל בדעת רש"י דבריו מובנים, כיון שלא אתינן עלה מדין רודף אלא מדיני פיקו"נ הרי טעמו של הרמב"ם מדין רודף אינו מסביר את הדין, ועיקר הטעם כיון שזהו מדיני פיקו"נ וכיון שיש כאן תהליך טבעי הרי דוחין את העובר שאינו נפש מפני נפשה של אמו.
בסוגריים הוסיף רעק"א: "דברי הרמב"ם הובא בחו"מ סי' תכ"ה. ואפשר משום דב"נ אסור להרוג העוברים אף שישראל אינו נהרג על זה צריך לטעם דהוי כרודף אף דמשמיא קרדפו לה".
נראה שמזכיר שקושייתו קשה אף לשו"ע. ומבאר שהוכנס הדין של רודף משום בן נח.
ונראה להסבירו שלבן נח לא ניתן לומר שהעובר עדיין אינו נפש מפני שבן נח נהרג על העוברים וא"כ דינו קודם שהוציא ראשו ולאחר שהוציא ראשו שווה לב"נ, ואסור להרגו מצד דיני פיקו"נ גם קודם שהוציא ראשו. ולכן הרמב"ם היה צריך לחזור ולהכניס דין רודף שמותר אף לנכרים להורגו קודם שהוציא ראשו. ומה שאסור לנכרים מצד פיקו"נ מותר מצד דיני רודף.
ודבריו אינם מובנים לי, שא"כ מדוע לנכרי אסור להרוג את הולד לאחר שהוציא ראשו הרי הוא רודף ואין הבדל בין קודם הוצאת ראשו לאחריה. וא"ת משום שזהו טבעו של עולם, מאי שנא קודם שהוציא ראשו ולאחר שהוציא. וא"כ אין דין זה הולם את דברי הרמב"ם.
י. כאמור ברעק"א השולחן ערוך (חו"מ סי' תכה ס"ב) הביא את לשון הרמב"ם.
ובאר הסמ"ע (סי' תכה ס"ק ח): "וזה טבעו של עולם. הוצרך לכתוב זה, שלא תאמר הולד הרי הוא רודף ויצילו את אמו בנפשו, קמ"ל כיון שטבע של עולם בכך, אין דין רודף עליו, ואעפ"כ בעודו במעיה מותר לחתכו אף על פי שהוא חי, שכל שלא יצא לאויר העולם אין שם נפש עליו, והא ראיה דהנוגף אשה הרה ויצאו ילדיה ומתו משלם דמי הולדות ואין שם רוצח ומיתה עליו, וכמ"ש לעיל סימן תכ"ג [סעיף א']".
ונראה שדבריו נסמכים על פירוש רש"י בסנהדרין שכל הדין הוא מדיני פיקו"נ ולא מדיני רודף. ולא חש לשאלת רעק"א על האיזכור של רודף.
יא. את שאלת רעק"א שאלו אחרונים נוספים. ותירוציהם מתבססים על פירוש רש"י בסוגיה שהדין נובע מדיני פיקו"נ, והרמב"ם היה צריך להוסיף את המרכיב של רודף בפועַל, מפני שהתבססות על דין פיקו"נ בלבד יש בה חסרון המתמלא ע"י החשבת הולד בבטן אמו לרודף.
בס' תשובת הגאונים בתראי (סי' מה) האריך 'הרב יעקב המכונה זלמן שור' בשאלה זו, ותורף תשובתו שאם מפני שאינו נפש אסור היה לחותכו במעי אמו אלא היה רק מותר להרגו בסם ולא במיתה אכזרית. "ועל זה רצו הרמב"ם וסמ"ג5 לפרש שמאחר שמצורף לזה הטעם דלא מיקרי נפש מקרי נמי רודף אע"פ דטעם זה לחוד אינו מספיק להורגו כמו רודף כי משמיא רדפוה, מ"מ מאחר שכבר מותר להרגו מצרפן ג"כ טעם דרודף ויכול להרגו בכל מיתה שירצו כמו רודף".
וכן בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת חו"מ סי' נט) מביא תמיהת הגאון הרב ישעיהו פיק ברלין שהיא כקוש' רעק"א ומשיב עליה באריכות ומסיים: "ועכ"פ לא היה מותר להורגו בשביל הצלת אמו אם לא מיחשב קצת כרודף". ועי' שו"ת לבושי מרדכי (חו"מ מהדו"ק סי' לט) שעסק בדברי הנו"ב.
וכן בשו"ת חוות יאיר (סי' לא) העלה את אותה שאלה והשיב: "...אלא דקמ"ל דבלי אמתלא נכונה דהצלת אמו ודאי אסור הוא להמית עובר... והוא לדעתי ג"כ כוונת רש"י במ"ש אשה המקשה לילד ומסוכנת ור"ל דווקא משום הצלת האם אמרינן נהי דמן שמיא קא רדפין לה וגם יש חטא בהמתות העובר מ"מ מפני תכלית הטוב הצלת האם דנינן לעובר זה כל קמי שלא הוציא ראשו לרודף מש"כ בהוציא ראשו לא דנינן ליה כך כאשר באמת טבעו של עולם הוא ואין זה רודף שניתן להציל הנרדף ממנו בנפשו של רודף בכוונה ורצון".
וכן בערוך השולחן (חו"מ סי' תכה ס"ז) כולל בתוך דבריו שאלה זו ומשיב באותו כיוון, שאמנם עובר אינו נפש אבל ללא מקצת רדיפה אסור היה לחתכו במעי אמו אף קודם שהוציא ראשו.
יב. שאלה זו מעלה אף הגר"ח הלוי מבריסק (הל' רושה"נ פ"א ה"ט) ואחרי דיון במרכיבי הדין של יולדת המקשה, הוא מחלק בין 'דין רודף' שהוא מציאות רודף בפועַל ל'חיובא דרודף'. חיובא דרודף גורם שדוחין נפש מפני נפש על אף דיני פיקו"נ משום דיני רודף, אבל במקשה לילד בשני המצבים, אין על הולד חיובא דרודף משום דמשמיא רדפו לה. וההבדל בין עובר לולד שלפני שיצא ראשו יש בו 'דין רודף' וכיון שאינו נפש עפ"י דיני רודף נדחית נפש הולד מפני נפש האם. לאחר יציאת ראשו הרי הוא נפש ודנים בו דיני פיקו"נ וכאן אין דוחים נפש מפני נפש מפני שאין לו חיובא דרודף.
וז"ל הגר"ח הלוי: "ואשר יראה מוכרח בזה, דבאמת אף על גב דמשמיא קא רדפי לה, מ"מ לא פקע מהעובר עצם דין רודף בשביל זה, ודין רודף ביה, אלא דבאמת נהי דעיקר דין רודף הוא הצלתו של נרדף, מ"מ הא דלא דיינינן עליה הך דאין דוחין נפש מפני נפש הא ודאי דהוי דין חיובא ברודף, אשר על כן לזה הוא דמהניא הא דמשמיא קא רדפי לה להפקיע מיני' חיוב זה, וממילא דדיינינן ביה הא דאין דוחין נפש מפני נפש, אבל מ"מ עיקר דין רודף והצלת נרדף לא פקע בזה, וממילא דהדר דינא גבי עובר דנדחה בפני האם, ומשום דבדין הצלת נרדף הוי דינא דעובר נדחה בפני נפש הגמור, וזהו דתנן דעד שלא יצא ראשו חותכין אותו, ונפשו נדחה מעצם דין רודף גם בלא חיובא דרודף, משא"כ ביצא ראשו אין נוגעין בו, משום דאין דוחין נפש מפני נפש כי אם בצירוף חיובא דרודף, והכא לית ביה הך חיובא, משום דמשמיא קא רדפי לה".
דברי הגר"ח אינם פשוטים להבנה ולא ברורים לי דיים6.
יג. תלמידו של הגר"ח הלוי מבריסק בעל אבן האזל (הל' רושה"נ פ"א ה"ט) מקשה אף הוא כרעק"א על הסבר הכס"מ על אתר:
"ודברי הכ"מ אינם מספיקים לבאר דברי הרמב"ם דעכ"פ מכיון דאמרינן דבשביל טעמא דמשמיא קא רדפי לה אין להעובר דין רודף א"כ גם בלא יצא ראשו אמאי יש לו דין רודף. ולולי דברי הרמב"ם היינו מפרשים בטעמא דמתני' דכיון שחייה קודמים לחייו א"צ לטעם רודף, אבל טעם רודף קשה".
הוא מביא בשם הגר"ח תירוץ (שונה מחי' הגר"ח, לענ"ד): "ושמעתי בשם אדמו"ר גאון ישראל מוהר"ח זצ"ל דדין משמיא הוא דקא רדפי לא מהני אלא אם הוא כילוד, שצריך שבשביל מעשיו יהיה עליו דין מצילין הנרדף בנפשו והוא בגדר חיוב על הרודף, אלא דלא צריך מזיד, וקטן נמי מצילין בנפשו, וראיה לזה דהא רודף פטור מממון משום קלב"ם, ומוכח דהוא בגדר חיוב, אבל כ"ז שהוא עוּבר הוי בדין משא המבואר בסוף פרק ח' מה' חובל ומזיק דיש לה דין רודף, ומשמע דכונתו דשמא ג"כ אינו רודף בפועל, אלא דכיון שאינו אדם מהני מה שממילא נעשה רודף וה"נ עכ"פ ממילא נעשה רודף".
ולפי הסברו של הגרא"ז מלצר בדעת הגר"ח ההבדל בין עובר לולד שרק לגבי ולד אומרים את הדין של 'משמיא רדפי לה' לעומת זאת לעובר אין אומרים כן והוא נחשב רודף מסוג אחר מדין משא שנדחה מפני הצלת נפש אמו (ובכך אינו מתאים לגר"ח בתירוץ לעיל).
אבן האזל מקשה על הגר"ח: "ולפי"ז צ"ל דיש שני דיני רודף וקשה דמנ"ל זה ובפשוטו דין רודף דמשא למד הרמב"ם מדין רודף דאדם, וכן כאן למד הרמב"ם דין עובר מדין רודף דאדם".
אבן האזל 'משתמש' בתירוצו של הגר"ח ומסביר את הרמב"ם, ולענ"ד מבלי משים הוא הסביר עפ"י תירוץ הירושלמי, וז"ל: "...ולכן כאן אף דאיכא טעמא דמשמיא דקא רדפי, וכמו שכתב הרמב"ם שזהו טבעו של עולם, אין הכונה דאינו רודף כלל, אלא דכיון דזהו טבעו של עולם הויין שניהם רודפים זה על זה דהאשה במה שהיא סותמת בפני העובר מלצאת הוי מצמצם דהוי נמי רוצח והוי כמו גבי משא, ולכן כתב הרמב"ם טעמא דרודף דבלא זה לא היה דין להרוג גם עובר, אבל כיון דאיכא טעמא דרודף דוחין העובר בשביל האשה, משום דאין דין להציל העובר בנפשה של האשה. ויש דין להציל האשה בנפשו של העובר. וכמו גבי משא, אבל אם יצא ראשו שהוא כילוד אין דוחין נפש מפני נפש כיון ששניהם רודפים זה על זה".
יד. מי שמתרץ במפורש עפ"י הירושלמי הוא הרב אליהו פיינשטיין (הליכות אליהו, הל' רושה"נ פ"א ה"ט) ולאחר שהוא מביא את קוש' רעק"א ומזכיר כמה מהאחרונים שעסקו בה, הוא משיב:
"ונראה בזה דהרמב"ם ס"ל דשניהם מיקרו רודפים זה את זה וכ"ה בירושלמי בפ' בן סורר אין אני יודע מי רודף את מי וא"כ הוי שניהם רודפין זא"ז ומשו"ה כשהוציא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש אבל כשהוא עודה במעיה כיון דהאשה רודפת את הקטן העובר לא ניתן להציל בנפשה אף ביושבת על המשבר דהוה כחי לענין לחלל עליו את השבת... וממילא כיון דהאשה לא מיקרי רודפת מיקרי העובר רודף את האשה אבל בלא זה בודאי אין אנו רשאין להורגו כיון דביושבת על המשבר עסקינן"...
ולפי תירוצי הליכות אליהו ואבן האזל מובן היטב מדוע הרמב"ם יוצא מהלכות רודף להסביר דין אשה המקשה, כיון שלפי דבריהם אין זה מגדר פיקו"נ אלא מגדרי דיני רודף, ולתירוץ זה זכיתי אף אני לכוון ובש"כ7.