חבל נחלתו טז נב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן נב

תשלום על פגיעה מינית

שאלה

ילד נפגע פגיעה מינית ממבוגר. הוריו משקיעים בטיפולים פסיכולוגיים מזמנם בליוויו, וממון בנסיעות ותשלום למטפלים. האם יכולים לתבוע את הפוגע שיחזיר להם את כל ההוצאות?

הקדמה

לא מצאתי דיונים בפוסקים, בדרכם אנו צועדים ואת מימיהם אנו שותים בנושא זה1. גם בנושא הפגיעה הנפשית כמחלה וכנכות לא מצאתי עוסקים המפורש. שטח זה התפתח מאד ביד החוקרים והרופאים בדורות האחרונים וצריך עוד הרבה בירור וליבון. הפרק הראשון יעסוק במה שניתן ללמוד מן הסוגיות והראשונים לגבי פגיעה נפשית. הפרק השני יציג את דרך הבנתי בנושא שהוא כאמור לא מבואר דיו בפוסקים, והפרק השלישי בדיון על התשלום בדורנו.

א. דיני חבלות בפגיעה מינית

לפני שדנים על תביעת התשלום צריך לעיין מצד איזה דין בתורה יכולים הנפגע או הוריו לתבוע תשלום. החובל בחברו במזיד חייב בחמישה סוגי תשלומים: נזק צער ריפוי שבת ובושת. כיון שהפגיעה היא נפשית נראה לכאורה שמכל סוגי התשלומים יש לדון רק על צער ועל בושת האם מתקיימים במקרה הנוכחי. נזק, ריפוי, ושבת הם רק (לכאורה) על פגיעה פיזית שניתן להעריך את הפגיעה בצורה כמותית מדויקת, ובפגיעה מינית אפילו תקיפה שגרמה לפגיעה גופנית היא אינה עיקר התביעה, וודאי שטיפולים פסיכולוגיים אינם כלולים בה.

ונראה שאף בצער ובבושת אינו חייב בדרך כלל. על הצער חייב על המעשה שעבר במה שצערו בעת הפגיעה עצמה (כגון קטיעה במכשיר חד במקום בהרדמה), אבל לא על העתיד – על הריפוי מן הפגיעה הנפשית.

לגבי בושת נראה לי שאם אין אדם שיודע זאת, פרט להוריו ולמטפלים בו לא ניתן לתבוע תשלום, כיון שאין זה פגם בגופו המלווה אותו שיתבייש בו בפני אחרים, ולא כמו אנוסה או מי שקטעו את ידו. וכן הרא"ש (ב"ק פ"ח סי' א) מביא מן הירושלמי: "הכהו במקום שאין נראה נותן לו שנים צער וריפוי" (ואינו נותן לו בושת). וא"כ אף על בושת קשה למצוא בו עילת חיוב.

נתבונן בדיני מפתה כאשר הפגיעה במפותה היא גם פגיעה נפשית, ואולי נמצא בהם סיוע לגבי שאלתנו.

הרמב"ם בהלכות נערה בתולה (פ"א ה"א) כותב: "מי שפיתה בתולה קונסין אותו משקל חמשים סלעים של כסף מזוקק וזה הוא הנקרא קנס וכן אם אנס אותה, וקנס זה מצות עשה של תורה שנאמר (דברים כב, כט) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף".

קנס זה ניתן לאבי הנערה והיא אינה זוכה בו. כמו"כ בבוגרת אין קנס זה (ונראה שמוכיח שאין כאן תשלום על פגיעה נפשית).

בפרק ב הרמב"ם מפרט:

בהלכה א: "חמשים כסף של קנס הם דמי הנאת שכיבה בלבד, וחייב המפתה ליתן בושת ופגם יתר על הקנס הקצוב בתורה, יתר עליו האונס שהוא נותן את הצער, שהנבעלת ברצונה אין לה צער ואנוסה יש לה צער וכן הוא אומר באנוסה (דברים כב, כט) תחת אשר ענה".

ובהלכה ב: "נמצא המפתה משלם שלשה דברים קנס ובושת ופגם והאונס ארבעה קנס ובושת וצער ופגם". עולה שהמפתה משלם עוד בושת ופגם.

בהלכה ג הרמב"ם מבאר שהקנס שווה בכל.

בהלכה ד מתאר את אומדן הבושת: "כיצד שמין הבושת, הכל לפי המבייש והמתבייש שאינו דומה המבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה למבייש קטנה ענייה בזויה ואינו דומה המתבייש מאדם חשוב וגדול למי שמביישו אחד מן הנבלים וקל מן הקלים".

"ולפי זה רואין הדיינין מעלתה ומעלתו ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה וכמוהו חייב לשלם".

ובהלכה ו דן בדמי הפגם: "פגם לפי יפיה, רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה היא שוה בעולה וכמה היתה שוה בתולה כשאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו שהוא רוצה בהנאתו וטובתו, ורואין כמה פחתה וישלם. צער לפי קטנותה ובנין גופה ולפי שניו וגופו אומדין כמה האב רוצה ליתן ולא תצטער זו מזה ויתן".

ונראה שהן בושת והן פגם הם על נזקים פיזיים אבל אם אין בושת מפני שכמעט ולא ידעו מכך בני אדם ואין פגם גופני נגלה לעין – שני תשלומים אלו אינם רלוונטיים לפגיעה מינית בילד, ולכן לא ניתן ללמוד ממפתה דיני תשלומים שיהיו מעין אבות לתשלומים המושתים על הפוגע.

הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ב ה"ז) מבאר: "המבעית את חבירו אף על פי שחלה מן הפחד הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה, וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין".

ובערוך השולחן (חו"מ סי' תכ סל"ג): "זה שנתבאר דתקע באזנו וחרשו חייב זהו דוקא כשאחזו בגופו או בבגדיו ותקע באזנו אבל אם לא אחזו אלא צעק נגד אזנו וחרשו אינו חייב אלא בדיני שמים דגרמא הוא כיון שלא עשה מעשה בגופו אבל באחזו בגופו אף שלא תקע באזנו כלל אלא הכה על הכותל כנגד אזנו ונתחרש חייב [סמ"ע] ואף על גב דבנזקי בהמה חשבינן את הקול למעשה כמו תרנגול שתקע בכלי ושברו דמשלם כמ"ש בסי' ש"ץ מ"מ באדם הוי קול גרמא דהוא בר דעת ומעצמו נבעת [קידושין כ"ד ב]".

וכן בערוך השולחן (חו"מ סי' תכ) בסעיף מא: "המבעית את חבירו פטור מדיני אדם אף על פי שחלה מהפחד דגרמא בעלמא הוא כיון שלא עשה מעשה בגופו וחייב בדיני שמים ודוקא כשלא נגע בו כגון שצעק לו מאחוריו ונבהל או שנראה לו באפלה אפילו בפניו כיון שלא ראהו מקודם נבהל מהבעתתו וכיוצא בזה אבל אם נגע בו והדפו בשעה שהבעיתו או אפילו רק אחזו בבגדיו חייב כמו בתוקע באזנו בסעיף ל"ג".

הפגיעה של הבעתה והפחדה היא פגיעה נפשית ובפגיעה מינית בדר"כ מדובר בנגיעה וא"כ לכאורה חייבים עליה, אולם נראה שהתשלום הוא על לשעבר על הפגיעה אז ולא על תוצאותיה בעתיד, כדוגמת חרשו. התשלום בהבעתה נראה שהוא מדין נזק ולא על הוצאות ריפוי ולא ברור שניתן לדמות פגיעה מינית להבעתה ולכן אין בכך כדי לתמוך דרישה לתשלום.

מצאנו עוד התייחסות לפגיעה נפשית במשנה (ב"ק פ"ח מ"ז): "אף על פי שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר (בראשית כ') ועתה השב אשת וגומר ומנין שלא יהא המוחל אכזרי שנאמר (בראשית כ') ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וגומר".

אולם אין המדובר בתשלום אלא בבקשה ובמחילה. וכך כתב השיטה מקובצת (ב"ק צב ע"א):

"וגאון ז"ל פירש וזה לשונו: אף על פי שנותן לו חמשה דברים אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו וכו' אבל צערו אף על פי שמשלם לו את הצער אפילו יהא נותן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו דצערא דגופא לא קא מחיל משום אגר ממונא. ע"כ".

"שנאמר ועתה השב את אשת האיש וגו'. אף על פי שנתן אבימלך לאברהם אלף כסף וצאן ובקר אף על פי כן לא נתרפא עד שהתפלל אברהם בעדו. הראב"ד ז"ל".

וכן בפי' פנים יפות (דברים כה, יא): "כדאיתא במשנה ס"פ החובל [צב א] אף על פי שנותן דמי בשתה אינו מכפר עד שיבקש מחילה, הרי אין הכפרה תלויה בתשלומין אלא בבקשת מחילה".

וא"כ הבקשה והמחילה נועדו לכפרה אבל תשלום אינו מועיל ואף אם הנחבל תפס ממונו של חובל בשביל בקשת מחילה מוציאים מידו.

ב. פגיעה או מחלה נפשית דינה כפגיעה גופנית

באשר למצב נפשי הגורם למצבי פיקוח נפש והתייחסות אליהם, כתב הבית יוסף (יו"ד סי רכח): "כתוב עוד בתשובות הרשב"א שאלת באותו שנשבע על דעת רבים שלא ישחוק שום שחוק בעולם שיש בו מעות ונשתטה וחזר ונשתפה ולפעמים חוזר לשטותו ויום אחד שחקו לפניו ומצא מנוח ונוח לו ואמר שאם יוכל לשחוק במעות שימצא מנוח ורפא לו (עפ"י ישעיה ו י) ושאלת אם מותר להתירו אם לא. תשובה מסופק אני בדבר זה דאפשר לומר שהוא מותר ויש בדבר פיקוח נפש וכמו ששנינו (שבת כט:) המכבה את הנר וכו' מפני רוח רעה [או] בשביל החולה כדי שיישן פטור ובסוגיא דשמעתין התם (ל.) בחולה שיש בו סכנה ומותר לכתחלה וכו' ומקצת מרבותי ר"ל דכל הנך דתנן במתניתין סכנה יש בהם ומותר לכתחלה ושמא אם הוא מסופק מותר דספק נפשות להקל (ב"ק צ.) ובפרק מפנין (שבת קכח:) אמרו גבי יולדת שאם צריכה נר חבירתה מדלקת ואוקימנא בסומא ומשום דמייתבא דעתה וכו' והכא נמי דאיכא רוח רעה אפשר דאתי לידי סכנה ומשום יתובי דעתא שרינן ליה ואפשר דמן הספק נשאלין לו אם יש בו דעת לישאל אם הוא לפעמים חלים דאפשר דאין זה אסור מדאורייתא כל שלא פירט הרבים כדעת רבינו תם ואי נמי משום דיש בו סכנת נפשות עכ"ל ותשובה זו היא בתשובות להרמב"ן סימן רפ"א". והביא זאת אף שו"ת אבקת רוכל (סי' קפח).

וכן בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' רמה): "יכול אדם לצאת בקמיע בשבת, בין בצוארו בין בזרועו אחד חולה שיש בו סכנה, ואחד חולה שאין בו סכנה. כך שמעתי מפי ה"ר אהרן ז"ל. ועוד אמר: שכותבין כל קמיע, אפי' בשבת, לחולה שיש בו סכנה, או ליולדת, היכא דאינהו תבעי, ליתובי דעתייהו. אף על פי שאין אנו יודעים אם הוא מומחה, אם לאו. אבל אם אינם תובעים, אלא שאמר חכם אחד: יש לי קמיע א', שמועיל לאותו חולי. אפשר שאין כותבין אותו בשבת מספק, אא"כ יודע דאמחי קמיע, או אמחי גברא, שרוצה לכתוב אותו קמיע".

האחרונים בדורנו התבססו על שו"ת לבושי מרדכי (חו"מ מהדו"ק סי' לט) שכתב כך: "והנה בנדון זה אם טירוף דעת הוה בכלל סכנת נפשות, איתא בתשו' פרי הארץ חיו"ד סי' ב', דברי לו דהוה בסכנת נפשות, דיפיל עצמו בשגיונו או יסכן אחרים. ופסק שם על דבר השאלה אם מותר לו לשתות מרק של תרנגולת נבלה אשר בדוק שזה רפואתו, ופסק להתיר, ושכן פסקו ועשו מעשה חכמי קאנשטאנטינא, ועיין בברכי יוסף יו"ד סי' קנ"ה [סק"ב] שהביא בקצרה, ושכן פסק בתשו' אדמת קודש [או"ח סי' ו']".

וכך כתב החיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סי' קנה ס"ק ב): "וכל חולה שמאכילים אותו אסור צריכה שתהא הרפואה ידועה וכו'. שוטה אסור בזיקים, ועתים חלים, ואמרו שתרופתו לאכול תרנגולת נבילה שמתה בידי שמים. יש להתיר, כיון שהעידו אנשים ונשים שהיא רפואה ידועה, ושוטה זה מסוכן. הרב אדמת קדש ח"א סימן ו'. וכ"כ הרב אחיו ז"ל בשו"ת פרי הארץ ח"ג כ"י י"ד סימן ג', וכתב שם שגם רבני שלוניקי התירו".

בשולחן ערוך (או"ח סי' שו ס"ט) כתב: "אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו, ודאי שרי".

ובמשנה ברורה (סי' שו ס"ק מא) באר: "ודאי שרי – אפילו לשכור א"י רץ שירוץ כמה פרסאות בשבת להביא קרוביו במו"ש ג"כ שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו".

ואמנם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' יח סעיף ט) כתב: "ובלבושי שרד, אפילו להשכיר שלא תיטרף דעתו עליו, כצ"ל, והווי בכלל פיקוח נפש שדוחה שבת".

והעיר האג"מ: "לא מצינו היתר בשכיב מרע מחשש טירוף דעתו, רק באיסור דרבנן. ותמוה מה שכתב בלבושי שרד, משום פיקוח נפש. והטעם דאף שטירוף דעת הוא מחלה שיש בה סכנה, הוא רק בבריא שיכול להרוג עצמו מחסרון דעת. אבל בשכיב מרע שאין בו חשש זה, ליכא פיקוח נפש בזה, וצ"ע לדינא". אמנם מחלוקתו היא בענין שכ"מ אבל לעצם טירוף הדעת ולפק"נ בכך חשש.

נראה לענ"ד שכשם שחששו לפיקו"נ בפגיעה נפשית כך צריך לחוש לדיני חבלות בפגיעה נפשית, אף שקשה יותר להגדיר הגדרות ברורות מה המדרגות השונות של כל חולי וחולי ולאיזה דרגה של פגיעה נפשית הביאה כל פגיעה ופגיעה. וכשם שדנים על נכות גופנית כן יש נכות נפשית חלקה ניתנת לטיפול פסיכולוגי ותרופתי וחלקה אינה מום עובר אלא מום קבוע (רח"ל).

לענ"ד פגיעה מינית בילד צריכה לידון כדין יורה חץ משוח רעל בגופו של חברו, תשלום הריפוי אינו על רגע הפגיעה בלבד ועל פצע החדירה אלא על כל התוצאות שהפגיעה גרמה, ואין יורה החץ נחשב רק גרמא לגבי הפגיעה. וכשם שרעל מתפשט בגוף ומשפיע את השפעותיו על בריאות הנפצע, ה"ה נפגע בפגיעה מינית – הפגיעה מחלחלת ופוגעת באדם עד מדרגות קשות של טירוף הדעת. ולכן אף אם התשלום על נזק ושבת לא שייך במקרים רבים (אף שבאונס ודאי שייך גם על פגיעה גופנית וגם על צער) הרי תשלום על ריפוי ודאי שייך בילד שנפגע פגיעה מינית, כאשר הפגיעות הנפשיות יכולות להשפיע מאד על כל אורח חייו ויכולות להתפרץ בזמנים יותר מאוחרים של חייו.

ולכן נראה שמדין תורה חייבים בתשלום ריפוי על פגיעה מינית, לפחות באשר לתוצאות הנראות לעינו השכלית של המטפל, ובאשר לתוצאות מאוחרות של התפרצות כאן הדבר צריך יותר עיון, כיון שמאז הפגיעה הנפגע עבר עוד כמה וכמה דברים בחייו ועל כן אולי לגבי תגובות מאוחרות יחשב כגרמא.

ואם נשאל א"כ מדוע התורה וחז"ל בתורה שבע"פ לא מזכירים זאת בפירוש. נראה שעם התפתחות הרפואה הפגיעות הנפשיות הוגדרו יותר, וכן נמצאו ועוצבו דרכי טיפול במחלות הנפשיות השונות הן בטיפולים פסיכולוגיים והן תרופתיים, ולכן מה שהוגדר ע"י חז"ל כשוטה או כטירוף הדעת בצורה כוללת, בימינו ההגדרות הכוללות נפרטו לגזעים וענפים ומנסים לעמוד על שורשיהם הרוחניים-נפשיים ועל התרופות לכל המצבים הנ"ל לסוגיהם השונים.

ג. תשלום על ריפוי בימינו

בדורנו עבדינן שליחותייהו בדבר ששכיח ויש בו חסרון כיס (ב"ק פד ע"ב). וצריך לדון בדין ריפוי.

וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' א ס"ב): "אדם שחבל בחבירו, אין מגבים דיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל, נזק, צער ופגם ובושת וכופר, אבל שבת וריפוי מגבים".

ורמ"א הגיה: "וי"א שאף ריפוי ושבת אין דנין (טור בשם רא"ש), ולא ראיתי נוהגין לדקדק בזה, רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם (ד"מ לדעת מהר"ם בפסקיו סימן ר"ח), וכמו שיתבאר בסמוך סעיף ה'".

ובאר הסמ"ע (ס"ק יא) את דעת השו"ע: "אבל שבת וריפוי מגבין. פירוש, מכל חבלה מגבין אותן, אפילו מקטיעת ידו דאינו שכיח, מ"מ כיון דשבת וריפוי הן שייכים ג"כ בשאר מכות ופצעים השכיחים, ס"ל להרמב"ם [שם] דאין לחלק בין מכה למכה וגובין מכולן. והרא"ש [ב"ק פ"ח סי' ב'] ס"ל דאין גובין, ובפרישה [סעיף ד'] כתבתי טעם פלוגתת הרמב"ם והרא"ש, ע"ש".

וביחס לדברי הרמ"א כתב הסמ"ע בס"ק יב: "ולא ראיתי נוהגין כו'. בד"מ סעיף ד' כתב כן אפסקי מהרא"י שהביא שם, שכתב בסי' ר"ח שגובין ריפוי ושבת וקונסין אותו וכו', ומשמעות לשונו היא שם דאפילו בזמן הזה עבדינן הכי, ועל זה כתב מור"ם שם ז"ל, לא ראיתי נוהגין לגבות שבת רק מחייבין אותו לרפאותו ולקנוס החובל כפי הנראה לדיינים, ע"ש. וכאן בהג"ה לא הזכיר שמחייבין לרפאותו וכלל דמי הרפואה בדמי הפיוס. ומ"ש ולא ראיתי נוהגין כן, נראה דקאי אמ"ש המחבר לגבות שבת וריפוי, על זה כתב די"א כו', ושגם הוא לא ראה לדקדק לכופו לשלם שבת וריפוי על פי השומא רק לכופו לפייסו".

והעיר האורים (ס"ק ח) על דברי הרמ"א: "לפייס הנחבל וכו'. והוא הדין דאומדין כמה יתן עבור דמי רפואה וזהו הכל בכלל פיוס, סמ"ע (סקי"ב)".

וא"כ אין המדובר בפיוס דוגמת הנאמר במשנה בב"ק אלא בדמי פיוס הכוללים תשלמי שבת וריפוי לפי ראות עיני הדיינים.

עולה שהן לשיטת השו"ע והן לשיטת הרמ"א ישנו חיוב על החובל לשלם כדי לרפאות את הנחבל אע"פ שלשו"ע הוא מצד הדין בימינו ולרמ"א הוא מצד שכך דנו בדורותינו.

ישנה סיבה נוספת לדון ולהעניש אף בתשלום על פגיעה מינית, מהאמור ברמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ג ה"ה): "המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו, ואם בייש תלמיד חכמים חייב לשלם לו בושת שלימה אף על פי שלא ביישו אלא בדברים. כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכמים אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל חמשה ושלושים דינר מן הזהב שהוא משקל תשעה סלעים פחות רביע, וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ".

ומוסיף הרמב"ם בהלכה ו: "מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד, ויש תלמידי חכמים שהיו מוחלין על זה וכך נאה להם, ויש שתובע ועושין פשרה ביניהן, אבל הדיינים היו אומרין למבייש חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב".

וא"כ בדורנו, אף אם נכריע שאין דנים דיני ריפוי בזה"ז, בכ"ז ראוי לרבנות הראשית לישראל לתקן ולקבוע תשלומים על פגיעות מיניות שהן לצערנו דברים שבכל יום, ואולי הקנס הממוני ירתיע את העבריינים ממעשים כאלו.