חבל נחלתו טז נא
סימן נא
יבולי שדה גזולה
שאלה
חבר במושב הרחיב שדהו לתוך שדות הציבור (הדבר מפורסם במושב). בשדה הגזולה הוא נטע עצים ומוכר פירותיהם בהכשר הרב המקומי.
האם אפשר לתת 'כשרות' ליבולי שדה גזולה?
א. הלאוין בגזל קרקע
הרמב"ם כתב (הל' גניבה פ"ז הי"א): "המסיג גבול רעהו והכניס מתחום חבירו בתוך תחום שלו אפילו מלוא אצבע, אם בחזקה עשה הרי זה גזלן, ואם הסיג בסתר הרי זה גנב, ואם בארץ ישראל הסיג הגבול הרי זה עובר בשני לאוין בלאו של גניבה או של גזילה ובלאו של לא תסיג גבול רעך, ואין חייבין בלאו זה אלא בארץ ישראל שנ' (דברים יט, יד) בנחלתך אשר תנחל".
משמע שבא"י עובר בשני לאוין.
ובערוך השולחן (חו"מ סי' שעו) הוסיף: "ולבד זה קם ליה בארור מסיג גבול רעהו וגם בח"ל קם בארור [נ"ל]".
אמנם הטור (חו"מ סי' שעו) פסק: "המסיג גבול רעהו והכניס מתחום רעהו לתוך תחומו אפילו מלוא אצבע אם בחזקה הרי זה גזלן ואם בסתר הרי הוא גנב ואם בא"י עובר בלאו דלא תסיג גבול רעך".
ומשמע ממנו שאינו עובר על שני לאוין. אמנם הב"י השווה עפ"י המגיד משנה בין דעת הרמב"ם לדעת הטור.
אמנם הפרישה חולק וכתב: "ואמת הוא שהרמב"ם כתב שם שבארץ ישראל עובר בשני לאוין. אבל אין נראה דכוונת רבינו הוא כן אלא דוקא קאמר בארץ ישראל עובר אלאו דלא תסיג לחוד דאילו לאו דלא תגזול ולא תגנובו אינו עובר דקרקע אינה נגזלת אלא דגזלן מדרבנן הוא מכח דעבירה דגניבה או גזילה יש עליו וז"ש כאן דבחוצה לארץ אם בחזקה הרי זה גזלן כו' ור"ל עבירה דגזילה ולא דעובר אלאו דלא תגזול ותגנובו".
השו"ע (חו"מ סי' שעו) פסק כרמב"ם שבא"י עובר בשני לאוין.
ומעשה רקח באר: "ואם בארץ ישראל הסיג גבול וכו'. פרשת שופטים ברייתא בספרי הובאה בילקוט, לא תשיג גבול רעך, והלא כבר נאמר לא תגזול מה ת"ל לא תסיג, מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוין וכו', והטור חו"מ סי' שע"ו סיים, ואם בארץ ישראל עובר בלאו ולא תסיג גבול רעך, וכתבו עליו הרב בית יוסף והרב בית חדש ז"ל דהכוונה דעובר גם כן בלאו דלא תסיג מלבד מה שעובר בלאו דגניבה וגזילה, אמנם בפרישה ז"ל שם כתב בכוונת הטור דבארץ ישראל עובר דווקא אלאו דלא תסיג לחוד, ובלאו דלא תגזול ולא תגנוב אינו עובר דקרקע אינה נגזלת, אלא דגזלן מדרבנן הוא ע"כ, וכן כתב בסמ"ע שם ותמיהא מלתא, חדא, איך לא חש לדברי רבינו הכא, שהרי כתב להדיא דעובר בב' לאוין, והרי קרקע אינה נגזלת, אכן האמת הוא דקרקע אינה נגזלת הכוונה משום דבחזקת מריה קיימא, שהרי אינה מטלטלת, אבל נראה דלמדו מההיא דפרק המקבל דף ק"ז [ע"ב], אמר ליה רב יהודה לרב אדא משוחאה לא תזלזל במישחתא דכל פורתא ופורתא חזי לכרכומא רישקא, ופירש רש"י כרכום של גן והוא משובח הרבה ע"כ. ופסקה רבינו בריש פרק הבא, אבל לעולם דשייך בה גזל לענין לעבור עליה על לא תגזול, ומה שכתב אפילו מלא אצבע וכו'. [כאן כנראה חסר]". ועי' בספר בני דוד (על אתר ברמב"ם).
ונראה שזה שקרקע אינה נגזלת אינו שייך לכך שעובר בלאו של לא תגזול, אלא עובר על הלאו אף שהקרקע עדיין שייכת לבעליה. וכיון שבעל השדה אינו יכול לעשות בשדה כחפצו, והגזלן עושה בשדה כבתוך שלו עובר בלאו של לא תגזול.
ב. גוזל פירות ומפריש מהם
בבבא קמא (סז ע"א): "מיתיבי: הגנב, והגזלן, והאנס – הקדישן הקדש, ותרומתן תרומה, ומעשרותן מעשר! אמרי: התם איכא שינוי השם, דמעיקרא טיבלא והשתא תרומה".
ומפרש רש"י: "ותרומתן – אסור לזרים אלמא קני ליה לגזילה ביאוש".
כאן, המדובר בגוזל פירות ומלמדת הברייתא שתרו"מ של גזלן מועילים.
והביא בשיטה מקובצת (ב"ק סז ע"א) מן המאירי: "ולענין פסק. כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו: הגנב והגזלן והאנס שגנבו וגזלו ואנסו תרומתם תרומה ומעשרותם מעשר והקדשם הקדש לענין מעילה ודוקא לאחר יאוש שנמצא בו יאוש ושינוי השם דמעיקרא טיבלא והשתא תרומה ואף על גב דליכא שינוי רשות דהא תרומה ממון כהן הוא הא הקדש עדיפא מינה דאיכא יאוש ושינוי רשות דמעיקרא ממון הדיוט והשתא ממון גבוה. וכן מעשר רצה לומר מעשר שני לדעת רבי מאיר דאמר משלחן גבוה קזכו. ומכל מקום במעשר ראשון או אף בשני לרבנן ליכא אלא שינוי השם ולפיכך הביא כאן שינוי השם שקנאו בו עם היאוש והוא שנודע בודאי שנתיאש זה הא אם לא נודע בודאי סתם גזלה אינו יאוש כמו שכתבנו למעלה והוא שכתבו גדולי המחברים שאם היו הבעלים רודפין אין תרומתן תרומה". וכן בבעל המאור (ב"ק מא ע"א).
וכן הרמב"ם (הל' תרומות פ"ד הי"א) פסק: "הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה ואם היו הבעלים רודפין אחריהן אין תרומתן תרומה".
ויש להעיר שלכאורה אם צריך יאוש ושינוי השם צריך לומר שהקניין לגזלן ושינוי שמו באים כאחד, ואמנם כך כתב בחידושי ר' שמעון שקופ (ב"ק סי' מד): "ועוד נראה דגם מטבל לחולין ג"כ נקרא שינוי השם, דאל"ה אמאי מהני תרומת הגזלן בפירות גזולים, דאף שקונה מה שהופרש לתרומה מטעם דבאים כאחד, – כמש"כ הרשב"א ז"ל בחי' לפ' הניזקין, – אבל השיריים שהופרשו לחולין עדיין אינם שלו, והוה כתורם משלו על של חבירו, דלא מהני אלא מטעם זכיה, והכא ודאי לא ניחא להו לבעלים. ודוחק לומר דמיירי דוקא כשתרמו מפירות הגזולים על פירות שלהם. אלא נראה דמטבל לחולין הוה ג"כ שינוי השם... ".
אמנם בשו"ת אחיעזר (ח"ב יו"ד סי' לז) חולק ומסביר שהגזלן תרם משלו על של חברו וז"ל: "אבל מה שנעשה הכרי חולין מתוקנים אין זה שינוי השם מטבל לחולין דהוי רק מאיסור היתר וכ"נ מפשטות ל' הגמ' שדייק רק דמעיקרא טבלא והשתא תרומה וא"כ נהי דהתרומה קנה משום יאוש ושה"ש, אבל הכרי לא קנה והוי מפריש משלו על של חבירו וגם א"נ דהתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים משום דהוי זכות וזכין לאדם שלא בפניו מ"מ הא לא עדיף משליחות וכיון דהנגזל א"י להפריש לפי שאינו ברשותו ממילא גם הגזלן א"י להפריש וכה"ג כתב התוס' בקדושין נ"ו לגבי חלול בשם הר"ר מאיר דאין הגזלן יכול לחלל לפי שאין הנגזל יכול לחלל יעו"ש, וצ"ל דהגנב והגזלן שתרמו מיירי שתרמו משל הגזלן על שלהם ועל תרומה הוי יאוש ושה"ש והכרי משלהם, ועל כן שפיר חל התרומה"...
וצ"ע שהרמב"ם לא הזכיר זאת ולכן נראה יותר כר"ש שקופ.
וכ"פ בדרך אמונה (הל' תרומות פ"ד הי"א אות קיג): "תרומה. דקנינהו ביאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא תרומה ומעשר והקריאת השם והקנין באין כאחת (רשב"א גיטין נה ע"ב) ואף על גב שהוא שינוי השם החוזר לברייתו ע"י שאלה לחכם שיש סוברים דלא מהני דשאני הכא דלא שכיח שישאל ועוד דכיון שצריך שאנשים אחרים יתירו לו ואין תלוי בידו לבד לא מקרי חוזר לברייתו ומ"מ אין מברך על הפרשת תרו"מ דבוצע ברך נאץ ה'".
וא"כ תרו"מ יכול וחייב1 להפריש מפירות הגזולים ורק אין יכול לברך עליהם כמוש"כ בדרך אמונה בסופו עפ"י האמור בבא קמא (צד ע"א): "ר' אליעזר בן יעקב אומר: הרי שגזל סאה של חטין, טחנה, לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר: בוצע ברך נאץ ה'". וכ"פ השולחן ערוך (או"ח סי' קצו ס"א): "אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף". וכן בסימן תרמט ס"א.
וכיון שהפירות נקנו לגזלן הרי מכירתם היא מכירה והקונים ודאי יכולים לאוכלם, ולברך עליהם2 אולם אם הרב נותן ההכשר יודע שהפירות גזולים אסור לו לתת להם הכשר וצריך להודיע למשטרה אף שהפירות עתה חולין.
ג. גזל קרקע ונטעה
כל מה שדברנו הוא בגוזל פירות אולם בגוזל קרקע נראה שהדין שונה.
המשנה בביכורים (פ"א מ"ב) מוסרת: "מאיזה טעם אינו מביא משום שנאמר (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך עד שיהיו כל הגדולין מאדמתך האריסין והחכורות והסקריקון והגזלן אין מביאין מאותו הטעם משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך".
ופרש הריבמ"ץ: "וכן הסיקריקון והגוזלן, פי' סיקריקון הוא הממונה להרוג, וכשבא להרג את האדם אומר לו שא קרקע והניחני, ולשון נוטריקון הוא זה, אינו מביא, שלא ניתנה לו לגמרי, אלא אמ' השתא אנא יהיב ליה, למחר אפיקתינה בדינא, וכן הגוזלן אינו מביא, פי' כגון שגזל קרקע ונטעה, משום שנ' ראשית בכורי אדמתך".
לפי הריבמ"ץ משמע שאין הבדל עקרוני בין סיקריקון לגזלן בשניהם המדובר בגוזל קרקע ונטעה, וכיון שהקרקע אינה שלו אינו יכול להביא מפירותיה ביכורים.
ובפרק הבא בביכורים (פ"ב מ"ג) נאמר: "יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בבכורים שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן ויש להם שיעור ונוהגים בכל הפירות בפני הבית ושלא בפני הבית ובאריסין ובחכורות ובסקריקון ובגזלן הרי אלו בתרומה ובמעשר מה שאין כן בבכורים".
ועולה שתרו"מ של גזלן מקרקע שגזלה ונטעה הם תרו"מ, השאלה היא האם הפירות של נטיעתו הם שלו או חשובים כגזולים כיון שגדלו בקרקע גזולה.
בדרך אמונה (הל' תרומות פ"ד הי"א סע' קי) כתב: "הגנב והגזלן. שגנבו וגזלו פירות וכן אם גזלו קרקע וזרעו בו הזרעים שייכים לבעל הקרקע כמ"ש בחו"מ סי' שע"ה".
ודבריו צריכים עיון, הרי הנטיעות שלו והפירות שלו ונהי שביכורים אינו יכול להביא משום שצריך להביא דוקא מאדמתו, אבל מה יש לבעל הקרקע בפירות? הרי לא גזלם ולא נטלם מבעל הקרקע. ואמנם לבעל הקרקע טענה כלפי הגזלן שארצו גידלה את הפירות אבל אין לו חלק בפירות עצמם.
והאחרונים שדברו בנושא הביאו את תוס' (ר"ה יג ע"א) שכתבו: "ולא קציר נכרי – ואף על גב דירושה היא להם מאבותיהם כדאיתא בע"ז פרק רבי ישמעאל (דף נג:) דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ יש לו במה שזרע ומ"מ (דייק) התם שפיר משום אשרות שמדורות הראשונים". ובתוספות הרא"ש (ר"ה יג ע"א) כתב: "וי"ל מ"מ יש לו חלק במה שזרע".
ובצפנת פענח (הל' תרומות פ"ב) כתב: "וכן י"ל דהך דגזלן ישנו בתרומה היינו אם גזל קרקע וזרע דהא מ"מ הזרעים שלו וע' תוס' ר"ה דף י"ג ע"א די"ל במה שנטע אך מ"מ לענין בכורים לא הוי אדמתך".
וכן ברבינו חננאל (ב"מ טו ע"ב): "אבל אם נטע אילנות והשביח בין הלוקח בין הגזלן לוקחין שיעור שבחם מן הנגזל".
והברכי יוסף (או"ח סי' תרמט אות ב) על הגהת הרמ"א עפ"י סוג' אוונכרי שיש ליזהר שלא יקצץ הישראל וכו'. כתב: "לפום ריהטא נראה דאי ידעינן דהעכו"ם הזה הוא נטע גנה זו, יכול ישראל לקצץ, דאף דהקרקע גזולה, מ"מ מה שזרע הוא שלו, וכמ"ש התוס' בר"ה דף י"ג ע"א ד"ה ולא קציר נכרי, דאע"ג דירושה להם מאבותיהם מ"מ יש לו במה שזרע. אף אנן נמי נימא דגנה זו שנטעה עכו"ם זה הגם דקרקע גזולה היא בידו מ"מ יש לו במה שזרע והזרעים שלו. ואם כן יכול ישראל לקצץ ממנה". ובהמשך הביא שיש אחרונים שסברו שהרמב"ם חלק.
וכן בשו"ת יהודה יעלה (אסאד, ח"ב, אה"ע, חו"מ סי' רנב) כתב: "אבל גבי ערלה פירות הנטיעה של הגזלן לבדו הוא ר"ל האילן שנטע הוא משל עצמו ולא גזל משל חבירו רק הקרקע שנטע בה גזולה היא מחבירו או ברה"ר והקרקע עולם גם שלו אין נאסר משום ערלה... חייב בערלה לכ"ע אף דפתיך בי' כח היניקה מקרקע גזולה אי משום דנהי אין יאוש לקרקע זהו מגוף הקרקע אבל מן כח היניקה שינקו נטיעות של הגזלן מקרקע הנגזל מזה ודאי אייאשו בעלים מיני' וגם מהני בי' היאוש וקנה הגזלן את כח היניקה שבפירותיו וגם את"ל לא מהני בי' יאוש עכ"פ משום התערובות נאסר וחייב בערלה כמובן".
וכן נראה להוכיח מדברי השולחן ערוך (חו"מ סי' שסב ס"ז): "כבר נתבאר שהגזילה שהשביחה אחר יאוש או אחר שנשתנית, השבח לגזלן אף על פי שהשביחה מאיליה. כיצד, גזל פרה ונתעברה אצלו, בין שילדה קודם שתבעו בדין בין שעדיין לא ילדה, גזל רחל ונטענה אצלו, בין שגזזה קודם שתבעה בדין, בין שעדיין לא גזזה, הואיל ונתייאשו הבעלים משלם כשעת הגזילה. ואם ילדה וגזזה, הגזות והולדות של גזלן. ואם עדיין לא ילדה ולא גזזה, שמין לו, ונוטל השבח מהנגזל ומחזיר הבהמה עצמה".
הא קמן שמה שהגזלן השביח מהגזילה הוא שלו אף שהשתמש במשאבים של הגזילה. וכאן אף שקרקע אינה נגזלת, הנטיעות או הזרעים שלו ואם קטף פירות הם שלו ולכל היותר לנגזל ישנה תביעה ממונית על מה שדלדל את הקרקע.
ועסק בכך בשו"ת להורות נתן (ח"ד סי' נה): "טו) ולכאורה יש מקום לומר דבארץ ישראל בזמן הזה ליכא למיחש משום אוונכרי, והוא למאי דאמרו בראש השנה (יג א) עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו, אם תאמר דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי, וכתבו התוס' "ואף על גב דירושה היא להם מאבותיהם כדאיתא בע"ז (נג ב) דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מכל מקום יש לו במה שזרע, ומ"מ דייק התם שפיר משום אשרות שמדורות הראשונים". הרי דיש להזורע חלק במה שזורע ואף שהקרקע היא גזולה. ומעתה יש לומר דהא דאמר רב הונא לאוונכרי שלא יגזזו בעצמם משום גזל, דסתם עכו"ם גזלני ארעתא נינהו, היינו רק היכי דאיכא למיחש שהעכו"ם גזל גם את האילן, ונמצא שאין לו שום חלק באסא, אבל כשהגזלן עצמו נטע את האילן דיש לו חלק בו, שוב ליכא חששא דאוונכרי דהרי משלו הוא נוטל. ושוב ראיתי בשו"ת זקיני חתם סופר (או"ח סי' קכ"ח) שכתב אודות החסידים הקוצרים בעצמם חטים שמורים לפסח, דלכאורה מפסידים משום חשש אוונכרי דאסור משום גזל, וכתב ללמד זכות עפ"י תוס' ראש השנה הנ"ל דיש לו לגוי במה שזרע, משא"כ אילן הדס אפשר שגזל הקרקע עם האילן הנטוע בו ומושרש כבר מאז עיין שם. גם בספר ברכי יוסף (או"ח סי' תרמ"ט) כתב עפ"י תוס' ר"ה הנ"ל, דהיכי דידעינן שהעכו"ם נטע גינה יכול ישראל לקצוץ בעצמו עיין שם".
וממשיך לדון אם יש לו חלק בו או רובו ואם חלק בעל השדה בטל בחלקו או שהוא ממון שאינו בטל. ונוטה לומר שהכל לבעל השדה.
ולדעתי כאמור, אין לבעל השדה שום חלק ממוני בפירות העצים שנטע הגזלן אלא יש לו רק תביעה ממונית כיון שנהנה מאדמתו אבל בפירות עצמם אין לו כלום. ועל כן מותר לתת להם הכשר הן לגבי תרו"מ שניתן לתת אף בפירות גזולים והן לגבי גזל. וכי בגלל תביעת ממון שיש על המחזיק בשדה הפירות יחשבו כגזולים?! וכיון שאין לבעל השדה מידי בפירות אין הם נחשבים גזולים ומותר לשווקן ולהפריש מהם ותביעת הממון של בעל השדה צריכה להתברר ביניהם בבי"ד.
מסקנה
שדה שנגזלה והגזלן נטעה, אינו יכול להביא ממנה ביכורים אבל יכול להפריש תרו"מ ממנה ולמכור פירותיה.