חבל נחלתו טז נה
סימן נה
דיני אונס אשה פנויה
שאלה
ההורג את הרודף אחר הפנויה לאונסה, האם נהרג עליו?
א. הרודף אחר ערוה
את יסוד הדין כתב בספר החינוך (מצוה תר): "שנצטוינו להציל הנרדף מיד מי שירדפהו להורגו, ואפילו בנפש הרודף, כלומר שאנו מצווין להרוג הרודף אם לא נוכל להציל הנרדף אלא אם כן נהרוג הרודף, ועל זה נאמר [דברים כ"ה, י"ב], וקצתה את כפה לא תחוס עינך. ואמרו בספרי, והחזיקה במבושיו, מה אותו מקום מיוחד שיש בו סכנת נפשות ונאמר על זה וקצותה את כפה כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא בוקצותה את כפה, ומנין שאם אינו יכול להצילו בכפה בלבד שחייב להצילו בנפשה, תלמוד לומר לא תחוס עינך. וזה שאמר הכתוב אשת האחד, דבר הכתוב בהוה שאשתו של אדם אצלו תמיד ומשתדלת להצילו מיד מכהו בכל כחה, אבל הוא הדין בכל אדם".
ומוסיף: "משרשי המצוה, לפי שהשם ברוך הוא ברא העולם ורצה בישובו, וישוב העולם יתקיים בתשועת החלש מיד חזק ממנו, ועוד כי הנרדף לעולם עיניו ולבו אל ה' להושיעו מיד רודפו, וכענין שכתוב [קהלת ג', ט"ו] והאלהים יבקש את נרדף, כלומר הנרדף מבקש לאלהים ומתחנן אליו, על כן ציונו ברוך הוא לעזור לו".
בסנהדרין (עג ע"א) נאמר: "תנו רבנן: אחד הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר, ואחר נערה המאורסה, ואחר חייבי מיתות בית דין, ואחר חייבי כריתות – מצילין אותן בנפשו. אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט – אין מצילין אותן בנפשו. נעבדה בה עבירה – אין מצילין אותה בנפשו. יש לה מושיע – אין מצילין אותה בנפשו".
ומפרש רש"י:
"חייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין דעריות – קאמר, דאיכא עבירה ופגם, ותנא דמתניתין נמי הכי סבירא ליה מדלא קא מרמינן סתמא אסתמא ותנא הני והוא הדין לכל עריות".
"אלמנה לכהן גדול – כהן גדול הרודף אלמנה לאונסה אף על פי שיש שם פגם דקא משוי לה חללה – אין מצילין אותה בנפשו, כדמפרש לקמן דחייבי לאוין אין ניתנין להציל בנפשם".
"נעבדה בה עבירה – כבר".
"אין מצילין – דהא אפגימה לה, וקרא אפגימה קפיד מדגלי בהני ולא בעבירות אחרות".
"יש מושיע לה – על ידי דבר אחר בלא הריגה – אין הורגין אותו ברדיפתו, שהרי כשישיגוהו יהיה לה מושיע".
וכך מבאר היד רמ"ה:
"תנו רבנן אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכור ואחר נערה מאורסה ואחר שאר עריות חייבי כריתות כגון איסור אחוה וחייבי מיתות ב"ד לבד מבהמה מצילין אותן בנפשן, דכל היכא דאיכא לנרדף קלון רבא (=בזכר) או פגמא רבא (=בנקבה) מצילין אותו בנפשו של רודף ומתני' דלא קתני אלא הנך תלת לא פליגא אברייתא דאם כן מדתאני סיפא אבל הרודף אחר הבהמה כו' בעריות גופייהו דדמו להנך אחרניאתא הוה ליה לפלוגי אלא כי קתני הנך דכתיבי בהדיא כגון רוצח והרודף אחר הזכור ואחר נערה מאורשה דכתיב בהו נער נערה בהדיא אבל חייבי כריתות ושאר חייבי מיתות ב"ד דלא נפקי לן אלא מדרשא דחטא מות לא איכפל למתניהו אלא תנא הני והוא הדין להנך. אבל אלמנה לכהן גדול אין מצילין אותה בנפשו [נעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו] דהא פגמא וקימא. יש לה מושיע שלא על ידי הריגה אין מצילין אותה בנפשו, רבי יהודה אומר אף האומרת למצילין הניחו לו שיעשה רצונו כדי שלא יהרגנה אין מצילין אותה בנפשו ולקמן מפרש במאי קמפלגי".
מדברי הרמ"ה עולים יסודות חשובים בהלכה זו, רק במקום שיש עבירה חמורה אצל הרודף ויש לנרדף קלון גדול או פגם גדול, רק אז מותר ומצוה להרוג את הרודף. ומעיקר הדין אף עריות שלא נזכרו במשנה כלולים בהיתר הריגת הרודף.
וכן ברבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף סנהדרין, לפי דפי הרי"ף, משניות יז ע"א):
"ואלו שמצילין אותן בנפשן, כלומר מצילין אותן מן העבירה ומן הקלון בנפשן של הרודפין אותן כלומר שניתנו ליהרג לכל מי שיראה אותן לרודפין כדי להצילן מן העבירה וכולהו ילפינן להו מן נערה המאורשה דכתיב בה [דברים כ"ב] ואין מושיע לה הא יש מושיע חייב אתה להושיעה בכל מה שתוכל אפילו בנפשו של אותו אונס כדי להצילן מן העבירה ומן הפגם שיפגום אותה. וזכור נמי ילפינן מדכתיב כל נערה שבפרשה זו חסר בלא ה"א וכתיב נער ללמד דמי שרודף אחר נער אחד כדי לפגמו מיחייב להצילו בנפשו כל מי שיוכל. ורוצח נמי מדכתיב בפרשה כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, ואמרינן וכי מה בא זה ללמד אם בא לומר שאין להאשים הנערה דאנוסה היא הרי כתיב אין לנערה חטא מות אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה מאורשה מה נערה המאורשה ניתן להצילה בנפשו של אונס אף רוצח ניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף. וכל עריות האמורות בתורה כמשפט נערה (נערה) המאורשה, אבל הרודף אחר בהמה כיון דליכא פגם גבי בהמה וליכא תקלה לבהמה, ובמחלל את השבת ועובד ע"ז נמי ליכא לא פגם ולא קלון אין אנו חוששין לאותו רשע שרוצה לחלל את השבת אף על פי שאינו נתפס במחשבתו לחלול באלו וכ"ש שאין אנו מצילין אותו שהולך במרוצה לעבוד ע"ז דכיון שאומר אלך ואעבוד מיד נתפס במחשבתו וכאילו כבר עבד נמי דכתיב [יחזקאל י"ד] למען תפוש את בית ישראל בלבם. וכל אלו שמצילין אותן בנפשן דוקא שעדיין לא נעבדה בהן עבירה שאם כבר נפגמו שוב אין מצילין אותן בנפשו של רודף אלא מוליכין אותו לב"ד והורגין אותו בעדה ועדים והתראה".
בהתאם להלכות העולות מן הסוגיא פסק הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פרק א הל' י-יג):
י) "אחד הרודף אחר חבירו להרגו או רודף אחר נערה מאורסה לאונסה, שנ' כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, והרי הוא אומר (דברים כ"ב כ"א-כ"ז) צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה, הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שיכול להושיעה ואפילו בהריגת הרודף".
יא) "והוא הדין לשאר כל העריות חוץ מן הבהמה, אבל הזכור מצילין אותו בנפש הרודף כשאר עריות, אבל הרודף אחר הבהמה לרבעה, או שרדף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע"ז, אף על פי שהשבת וע"ז עיקרי הדת אין ממיתין אותו עד שיעשה ויביאוהו לבית דין וידינוהו וימות".
יב) "רדף אחר ערוה ותפשה ושכב והערה אף על פי שלא גמר ביאתו אין ממיתין אותו עד עמדו בדין, רדף אחר ערוה והיו אחרים רודפין אחריו להצילה ואמרה להם הניחוהו כדי שלא יהרגני אין שומעין לה אלא מבהילין אותו ומונעין אותו מלבעול, באיבריו, ואם אינן יכולין למנעו באיבריו אפילו בנפשו כמו שביארנו".
יג) "כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו".
ב. הרודף אחר פנויה לאונסה
ברמב"ם לעם כתב שרק "שיש בה דין מיתה אבל הרודף אחרי הפנויה שאסורה רק בלאו שענשו מלקות (פרק א מהלכות אישות הלכה ה) אין מצילין אותה בנפשו".
וכמוהו בתשובה במשפטי עוזיאל (ח"ב אה"ע סי' פז): "מיתת המאנס את הנערה המאורסה אינו מפני האונס והעלבון שהעליב את הנערה אלא מפני האיסור שבה, בהיותה מאורשה לאיש, ובכל נערה שאינה מאורסה הלא משלם בושת וצער וקנס ואין עליו שום עונש אחר, מלבד מה שכתוב בתורה: ולו תהיה לאשה, ועל האיסור שבה בי"ד והעדים שהתרו בו הם מחייבים אותו משום מעשה העבירה ואין לה לנערה עצמה שום שייכות בעונש זה".
משמע מדברי הראשל"צ הרב בצמ"ח עוזיאל שבפנויה אין היתר להצילה בנפשו של רודף, ואם לא מצליחים לעוצרו באחד מאבריו אסור להורגו, אלא צריכים להביאו לבי"ד והן יענישו אותו בבושת וצער וקנס ובדין: 'ולו תהיה לאשה'. אבל אינו נהרג לא על הרדיפה ולא על האונס עצמו.
ומסתבר כי אף לפי בעלי שיטה זו אם רודף אחר פנויה נהרג ע"י המצילים, אינם נהרגים עליו כמו יכול להציל באחד מאבריו שאינו נהרג אף שהיה אסור להרוג את הרודף.
לעומתם המנחת חינוך (מצוה תר) מסתפק בדבר. וז"ל: "והנה מבואר בגמרא דאחד נערה מאורסה ואחד ח"מ (=מיתה) וח"כ (=כרת) ניתן להצילה בנפשו וילפי' מקרא חטא כו' א"כ פשוט דנדה נמי בכלל זה דהוא ח"כ והוא בכלל עריות המבוארים בפרשת אחרי וכ"כ הר"מ פ"ד מהא"ב דנדה הוא בכלל עריות והרי"מ כאן כתב הרודף כו' ואחד כל העריות ודאי נדה בכלל ועי' בגמרא א"ל ר"פ לאביי אלמנה לכה"ג נמי קא פגים לה א"ל אפגמא רבא קפיד רחמנא כו' ופירש"י כגון עריות דכריתות שהם חמורות שהולד ממזר ונעשה זונה בבעילתו כו' א"כ נדה דלא נעשית זונה ואין הולד ממזר כידוע אין כאן פגם ולא ניתן להצילה בנפשו, והר"מ סתם נראה דגם בנדה הדין כן כיון דהוי ח"כ הוי פגם ודברי רש"י צ"ע דאפשר דזה נקרא פגם גדול כיון דהוא ח"כ וצ"ע כעת".
ובשיעורי ר' דוד (פוברסקי, סנהדרין עג ע"א) נכתב:
"ובמנ"ח (מ' ת"ר) כתב לענין רודף אחר נדה, אי איכא דין רודף, דמדברי הגמ' דקאמר דהרודף אחר חייבי כריתות מצילין אותן בנפשן, משמע פשוט דאף נדה בכלל זה, דהא הויא חיי"כ, וכן משמע מסתימת הרמב"ם".
"אכן כתב דמרש"י לקמן (דף עג ב) משמע לא כן, דכתב בד"ה אפגמא רבה, כגון עריות דכריתות שהן חמורות והויא חרפתה מרובה שהולד ממזר ונעשית זונה בבעילתו וכו' ע"ש".
וא"כ לפי"ז בנדה שאין הולד ממזר ואינה נעשית זונה אין כאן פגם ולא ניתן להצילה בנפשו, [או אפשר דכיון דהיא חיי"כ נקרא פגם גדול] וצ"ע ע"ש".
"ולפי"ז יש לעיין ברודף אחר ערוה טריפה וכנ"ל, דהא טריפה אינה יולדת וליכא בה פגם דהולד יהא ממזר, וא"כ אפשר דיהא תלוי בהנידון לגבי רודף אחר נדה. ורק דלא דמיא לגמרי לנדה כיון דטריפה נעשית זונה, אך מ"מ פגם דממזר לא שייך בה כיון שאינה יולדת".
"אכן נראה דלא דמי כלל לנדה, דנדה הא הוי דין ערוה אחרת, דערוה כזו לא נעשית זונה ואין ולדה ממזר, משא"כ ערוה שהיא טריפה הא הויא ערוה ככל עריות ורק דבפועל אינה יולדת ולא דהוי דין ערוה אחרת, ושייך בה פגם ככל עריות".
ונשאר בצ"ב על שאלותיו.
מסקנה
נראה שיש מחלוקת ראשונים האם רודף אחר הפנויה מצילין אותה בנפשו מפני שהיא נידה, ונראה דלכו"ע אינו נהרג עליה כמי שהרג רודף שיכלו להצילו באחד מאבריו.