חבל נחלתו טז ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · חבל נחלתו · טז · ה · >>

סימן ה

עמידה ב'ברכו' של קריאת התורה

א. פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' קמו ס"ד): "א"צ לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה",

ורמ"א הגיה: "ויש מחמירין ועומדין, וכן עשה מהר"ם, (מרדכי פרק רבי אליעזר דמילה)".

וכתב המשנ"ב בס"ק יט בביאור דברי הרמ"א: "ויש מחמירין ועומדין – כתב הפר"ח והגר"א דהעיקר כסברא הראשונה וכן נהגו והב"ח בסימן קמ"א כתב דגם המהר"ם מודה דמדינא שרי אלא דס"ל דראוי להדר ולעמוד מפני שצריך האדם להעלות בדעתו כששומע הקריאה מפי הקורא כאלו קבלה אותה שעה מהר סיני ובהר סיני היו כל ישראל עומדין כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו'. ומי שהוא איש חלש וקשה לו לעמוד ועי"ז אין דעתו מיושבת לכוין היטב לקול הקורא יש לו לישב [ש"א]".1

ובשו"ת קול אליהו (ח"א או"ח סי' ה) דן האם רשאי להחמיר על עצמו ולעמוד בקריאת התורה והסיק שאסור לו להחמיר על עצמו משום דמחזי כיוהרא. וכן הרמב"ם כתב (שו"ת סי' רסג) שאין לעמוד בקריאת עשרת הדברות.

ובספר שירת הי"ם על הרב חרל"פ מובא שהיה נוהג לעמוד בקה"ת עד שהראי"ה קוק הראהו תשובת גאונים המורה על ישיבה בזמן קה"ת.

ב. כתב המשנ"ב (או"ח סי' קמו) בס"ק יח: "בעת שקורין בתורה – ובשעת אמירת ברכו וענית ברוך ה' הלע"ו לכו"ע צריכין לעמוד דהוא דבר שבקדושה".

ודברים אלו צריכים בירור.

ומצאנו שברכו שאומרים קודם ברכה ראשונה של ק"ש הוא דבר שבקדושה כאמור בתוספות עירובין (צב ע"ב): "ופליגי לענין לענות קדושה או ברכו דקי"ל במגילה (דף כג:) דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה".

ובמשנה במגילה (כג ע"ב): "אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה, ובקרקעות – תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן".

ומבאר המאירי (מגילה כג ע"ב): "ונשוב לביאור המשנה והוא שאין הכהנים נושאין את כפיהם אלא בעשרה אף זו דבר שבקדושה היא וכן בקריאת התורה שהרי צריך לומר ברכו ואין מפטירין וכו' שהרי אף המפטיר צריך לומר ברכו". וא"כ 'ברכו' הוא דבר שבקדושה ונאמר בעשרה בלבד.

המגן אברהם (סי' קמו ס"ק ו) סיים: "ובשעת ברכת התורה צריכין הכל לעמוד [מ"ב סוף הס' ומ"ע סי' צ"א] דהוי דבר שבקדושה".

באליה רבה (סי' קמו) באר יותר את המקורות שהביא המג"א: "כתב בסוף ספר משאת בנימין [בחי' דינים או"ח אות א] דאפילו אותם היושבים בשעת קריאתה צריכין לעמוד כשאומר הקורא ברכו את ה', ודבר שבקדושה הוא ע"כ, וכ"כ בתשו' מנחם עזריה2 [שם]. וכתב הט"ז [שם] שלא ישבו עד שיאמרו תחלה ברוך ה' המבורך לעולם ועד ע"כ. וכל זה דלא כמג"א [סק"ו] שכתב בשמם דבשעת ברכת התורה צריכין לעמוד, דליתא, אלא בברכו ועניית ברוך וכו'. ויתר דיני עמידה יתבאר בס"ס קמ"ט. ונ"ל דהוא הדין מי שלומד בין גברא לגברא, יזהר שישתוק וישמע ברכו ויענה ברוך ה' וכו' (מלבושי יום טוב)".

והט"ז (או"ח סי' קמו ס"ק א) כתב: "ושוב מצאתי בתשובה לר' עובדיה ספורני סימן צ' שפסק כן דצריך לעמוד ובשעת אמירת ברכו פשיטא שצריך לעמוד ואי' בירושלמי כל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגליו כו' ומטעם זה נראה דכשהקהל רוצין לישב אחר אמירת הש"ץ ברכו לא ישבו עד שיאמרו תחלה ברוך ה' המבורך לעולם ועד".

ולא מצאתי אחד מן הראשונים (המשאת בנימין3 והרמ"ע מפאנו4 חיו בדור שאחר השו"ע) שהזכיר שצריך לעמוד באמירת ברכו וכו' אעפ"י שהיא דברים שבקדושה.

ג. יתר על כן מצאתי בראב"ן (שאלות ותשובות בתחילת הספר סימן עג) שכתב:

"שאלני אחי ר' חזקיה הקורא בתורה למה אומר לציבור ברכו את ה' המבורך, יברך ברכת התורה ודיו. והשבתי לו לפי שעזרא תיקן לישראל שיהו קורין בתורה בב' וה' ובשבת והקורא בתורה מוציא את הציבור ידי חובתן מקריאה, לפיכך הרי הוא אומר לציבור אתם צריכין לברך ולקרות כמוני תסכימו לקריאתי ולברכתי ותברכו עמי והם עונין ומברכין. וכן ש"ץ אומר ביוצר ומעריב, לפי שהוא מוציא את הציבור ידי חובתן ואומר להם תסכימו לקריאתי ולברכתי ותברכוהו עמי והם עונין ומברכין ויוצאין ידי חובתן. וכן המברך ברכת המזון, לפי שהוא מוציא בני הסעודה אומר להם תסכימו. ולכולן סמכו חכמים שתיקנו ממשה שאמר כי שם ה' אקרא ואתם הבו גודל לאלהינו ותברכוהו אתי". וא"כ משמע שלפחות ביחס לברכו של קה"ת לא החשיב כדבר שבקדושה שכן השווה זאת לברכת המזון בזימון.

וכן נראה מתשובת הרדב"ז (ח"א סי' תקעב): "שאלת למה בברכת המזון אומר נברך שאכלנו וכו' ואינו מזכיר שם ולא המבורך ובברכת התורה אומרים ברכו את ה' המבורך".

"תשובה בברכת המזון שאכלו כולם יחד וחל עליהם חובת זימון ואחד מברך לכולם אומר נברך שאכלנו וכולל עצמו עמהם ולפיכך אין צריך שיאמר המבורך ואין צריך להזכיר השם כיון שאין שם עשרה ואם היו עשרה אומר נברך אלהינו וכו'. וא"ת למה לא תיקנו זימון בפחות מג' משום דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ובעינן אחד דיימא ותרין יענו בתריה. אבל ברכת התורה אין קריאה בס"ת בפחות מעשרה ולפיכך מזכיר את ה' ואומר ברכו את ה' המבורך לפי שהוא לבדו בא לקרות והצבור לא נתחייבו בברכה זו ואומר כשאני מברך ה' אתם הבו גודל לאלהינו ע"ד הכתוב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. ומשום דבעי למימר ברכו ונראה כאלו הוציא עצמו מן הכלל תיקנו שיאמר המבורך לכלול עצמו עמהם".

ד. עוד כתב בשיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף או"ח סי' קמו אות ה): "היושבין בשעת קריאת התורה צריכין לעמוד מכל מקום בכל פעם כשקורא אומר ברכו את ה' המבורך, משום דדבר שבקדושה הוא. משאת בנימין סוף הספר בהגהותיו לחלק א"ח סימן א', ואין כן מנהגינו".

וכך כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סי' ח): "דהא אמירת ברכו היא נתקנה באמת קודם קריאת התורה והיא בכלל ברכת התורה ורק שהיא נתקנה לאומרה בראשונה קודם ברכת אשר בחר בנו ועל כן אם יאמר אותה אחר ברכת אשר בחר אין כאן חשש דין הפסק כלל וזה פשוט".

מתבאר שהראשונים לא העירו כלל על עמידה בברכו וכו' על אף שהוא דבר שבקדושה, ורק בדורות מאוחרים יותר מוצאים דעה זו וללא הנמקה מדוע דברים אלו שהם דבר שבקדושה יצריכו עמידה.

ה. אולם באותו דור של ראשוני האחרונים (משאת בנימין, רמ"ע מפאנו) מצאתי ששייכו אמירת 'ברכו' לדברים שבקדושה בכל מצב גם בעליה לתורה.

המטה משה5 (עמוד העבודה ציצית ותפילין סי' כב) כתב: "ועל דעת חכמי האמת הוא, שאחר שנחרב בית המקדש כתב הרב הקדוש רשב"י (מדרש הנעלם חיי שרה קכט ע"א) שעל התפלין נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח), שבסבתם הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בישראל, לפי שהוא סוד המרכבה וסוד האבות. ולכן יש בהן שי"ן של ג' רגלים מצד ימין כנגד אברהם יצחק ויעקב, ומצד שמאל שי"ן של ד' ראשים כנגד ד' חיות נושאי המרכבה. לכן ראוי שלא יסירם עד שיאמר קדיש תתקבל שאחר סדר קדושה, בענין שיענה עם התפלין ג' קדישין, כנגד שי"ן של ג' רגלים שבתפלין. וכן יענה עמהם ארבע קדושות, כנגד השי"ן של ד' רגלים שיש בהן לצד שמאל. הקדושה האחת ברכו את ה' המבורך שהוא דבר שבקדושה, וקדושת בשפה ברורה, וקדושת העמידה, וקדושת ומקבלין דין מן דין, כך מצאתי. דלא כהרמ"א (סי' כ"ה סי"ג) שהגיה בשו"ע ג' קדושות וד' קדישים דהיינו לאחר קדיש יתום, חדא דהא ברכו נמי דבר שבקדושה הוא, ואנו אין לנו להשהותה אלא בז' קדושות. ועוד לדידיה לא תמצא ז' לפי מנהג האשכנזים, דלא אמרי קדיש אחר עלינו כי אם בשבת, וכאשר כתבתי כן הוא הנכון".

וכן השל"ה6 (מסכת חולין פרק תורה אור אות פד) כתב אף הוא כמטה משה: "וכנגד אלו שתי שי"ן כתב בהג"ה ספר המוסר (פ"ד בסוד תפילין): וכן ראוי שלא יסירם עד שיאמר קדיש תתקבל שאחר סדר קדושה, בענין שיענה עם התפילין שלש קדישים כנגד שי"ן של שלש רגלים שיש בתפילין, וכן יענה עמהם ארבע קדושות כנגד השי"ן של ארבע רגלים שיש בהן בצד שמאל, הקדושה האחד 'ברכו את ה' המבורך', שהוא דבר שבקדושה, וקדושת 'בשפה ברורה', וקדושת העמידה, וקדושת 'ומקבלין דין מן דין'. ולכך יש לנהוג בהן קדושה גדולה אחר ששם ה' נקרא עליו ממש הן תפילין של ראש ותפילין של יד בסוד הספירות, עכ"ל. ורמ"א כתב בהג"ה (או"ח) סימן כ"ה (סעיף י"ג) וזה לשונו, ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ עד שיאמר בהם שלש קדושות וארבע קדישים, דהיינו לאחר קדיש יתום, עכ"ל. (היה) [היא] היפך הדברים ממש בהג"ה ספר המוסר, וגם דבריו לא יתכנו לפי מנהג הקהילות שאין אומרים קדיש יתום אחר עלינו".

ואמנם כך כתב הרמ"א (שו"ע או"ח סי' כה סי"ג): "ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ עד שאמר בהם שלש קדושות וארבע קדישים, דהיינו לאחר קדיש יתום, והכי נוהגים המדקדקים. (פתח עינים ספר המוסר פ"ד)".

ואמנם, המג"א והמשנ"ב החזיקו את דברי הרמ"א כטעות והפכו לארבע קדושות וג' קדישים.

ו. אולם מצאתי בשו"ת טוב עין (סי' יח אות ל"ב. א"ח סימן נ"ו דין א') שחלק נמרצות על דברי הרמ"ע מפאנו וז"ל:

"הגהה. ויש לעמוד כשעונין קדיש וכו' מצאתי הגהה כ"י לרב אחד ז"ל שכתב וז"ל בד"מ כתב משם הגהות מרדכי מהירושלמי דפרק תפלת השחר כד ענו אמן יהא שמיה רבא וכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי ע"כ. וכן ראינו נוהגים בכל תפוצות ישראל וחדשים מקרוב באו נהגו שלא לעמוד בברכו ואומרים דיש להם טעם בזה על פי הסוד וקרינא אנפשאי בסודם אל תבא נפשי ואולי הסוד הוא שוד ושבר7. ומעיד אני עלי שמים וארץ שימים רבים אחר שכתבתי דברים אלו מצאתי בהסח הדעת בתשובות הרמ"ע סימן צ"א דסבירא ליה על פי הירושלמי הנז' דאפילו בשעה שאומרים העולים לקרות בתורה ברכו את ה' המבורך חייבים השומעים אותו לעמוד על רגליהם וכתב על אותם שאינם עומדים האל הטוב יכפר בעדם. וידוע הוא שהוא ז"ל היה מקובל אלה"י ואמיתי בדורו של מהריק"א וגאוני עולם וכל מקובלי הדור הזה החכמים בעיניהם וקבלתם מפי ספרים ולא מפי סופרים אינם לפניו אפילו כקליפת השום עכ"ל (=אותו ת"ח שהחיד"א הביא את דבריו). ועם האדון הסליחה כי מקובלי הדור מפי רבינו האר"י זצ"ל הם חיים ומפי כתב הרב עיר וקדיש מהרח"ו ז"ל ומה לו להרב הכותב להטיח דברים ומאי דתלי זייניה בירושלמי הנה בשער הכונות שסידר מהר"ש ויטאל מכתבי מר אביו מהרח"ו ז"ל כתב וז"ל: מורי ז"ל לא היה קם בעניית אמן יהא שמיה רבא של הקדיש ואמר לי שאותו הלשון שהוא בירושלמי דמשמע ממנו דצריך לקום מעומד הנה הוא טעות ואיננו מן התלמוד ירושלמי עצמו אלא הגהת איזה חכם שהגיה אותו, והאחרונים הדפיסוהו אח"כ בתוך דברי הירושלמי עכ"ל. וכ"כ בספר פרי עץ חיים שהוא ספר הכונות מסודר מהרב עיר וקדיש מהר"ם פאפיראס כ"ץ ונדפס קרוב ללשון זה ע"ש דף ט"ז ע"ג. ואין ספק דאלו הרמ"ע ז"ל ידע דברי האר"י ז"ל היה עונה אמן בכל כחו כאשר השבח השביח מעט דבש אשר רדה ממהר"י סרוק תלמיד האר"י ז"ל ואין להאריך".

דברי הרב חיד"א ברורים, אין לסמוך על דברי הרמ"ע בענייני קבלה במקומות שהאר"י עצמו חלק עליהם, מכיון שהרמ"ע היה תלמיד של תלמיד האר"י – הר"י סרוק, וא"כ גם בשאלה דילן נראה שאין להכריע כרמ"ע. ואף האר"י עצמו היה יושב בדברים שבקדושה, ואין צורך להחמיר על העם לעמוד בדברים שבקדושה.

ז. ואף בעמידה בזמן קדיש וקדושה כתב הרמ"א (או"ח סי' נו ס"א): "הגה: ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה. ומי שבא לבהכ"נ ושומע הקהל עונין קדיש, עונה עמהם. אף על פי שלא שמע שליח צבור שאמר יתגדל וכו'. (הגהות חדשים במרדכי דברכות). וגם השליח ציבור צריך לומר יהא שמיה רבא, וכשמתחיל יתגדל יש לומר ועתה יגדל נא כח וגו' (במדבר יד, יז) זכור רחמיך וגו' (תהילים כה, ו)".

ובאר המשנה ברורה:

בס"ק ז: "ויש לעמוד – עד אחר שיסיים איש"ר וי"א שיש לעמוד עד אמן שלאחר יתברך וכו' ואמרו אמן".

ובס"ק ח: "דבר וכו' – וי"א שא"צ לעמוד אלא שכל קדיש שתופסו מעומד כגון לאחר הלל לא ישב עד שיענה אמן יש"ר ויש לחוש לדברי המחמירים ויש ללמוד ק"ו מעגלון מלך מואב שהיה נכרי וקם מעצמו מעל כסאו לדבר ד' כ"ש אנחנו עמו. ובכונות איתא שהאריז"ל היה נוהג בכל הקדישים שלאחר עמידה דשחרית מנחה ערבית היה נשאר עומד ובשל תתקבל ושל חזרת ס"ת היה עונה ואח"כ היה יושב ובקדיש ערבית של שבת להנוהגין לומר קדיש קודם ברכו ג"כ י"א שיש לעמוד".

וכך כתב בפסקי תשובות (או"ח סי' נו): "שם, רמ"א: ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה. ובמ"ב (סק"ח) וי"א שא"צ לעמוד אלא כל קדיש שתפסו מעומד כגון לאחר הלל (והוא שיטת המהרי"ל והט"ז) ובשם המג"א (ושועה"ר ועוד אחרונים) שטוב לחוש לדברי המחמירים וכו' והאר"י ז"ל היה נוהג בכל הקדישים שלאחר עמידה וכו' היה נשאר עומד, ובשל תתקבל של חזרת ס"ת היה עונה ואח"כ יושב. ויש שכתבו שכמו"כ נכון להקפיד לעמוד בקדישים שהתפילה שלאחריה נאמרת בעמידה, כגון קדיש שלפני תפילת שמו"ע דמנחה וערבית ומוסף וכיוצא בזה".

"ודע, דעל פי המהרי"ל ומנהג האר"י גם ב'ברכו' אין קפידא לעמוד", והעיר על כך (בהע' 55): "וכמ"ש בט"ז סי' נ"ג סק"א, כה"ח סק"כ וכ"ג (דרק בברכו וקדיש דליל שבת משום דשם הוא קבלת הרוח דנשמה יתירה דשב"ק), וע"ע בארוכה בסי' קמ"ו אות ו', ובס' עוד יוסף חי להבן איש חי (ויחי י') תמה על מנהג המון העם לקום מעט כשאומרים ברכו דלא מצא מנהג זה בשום ספר". אלא ראשו יהיה כפוף מעט ותו לא מידי, ורק בברכו שתפסו מעומד ישאר לעמוד, וכדין קדיש והעיר על כך בהערה 56: "שו"ת בני ציון סי' נ"ו, שו"ת יחו"ד ח"ג סי' ד' עפ"י ספר העיתים סי' קע"א, וע"ע לקמן סי' נ"ז אות ב' ".

מסקנה

נראה שכיון שהראשונים לא הזכירו שבאמירת העולה ברכו נהגו לעמוד אין צריך לעמוד, אם מפני שלפחות לחלק מהראשונים והאחרונים אין זה נחשב דבר שבקדושה (ראב"ן, רדב"ז), ואם מפני שאין חובת עמידה בדבר שבקדושה (חיד"א בשם האר"י) וכן בעל כנה"ג מעיד שלא נהגו לעמוד, אף שהיו מראשוני האחרונים שטענו כך, ניתן לסמוך על גדולי הפוסקים שלא נהגו כך.