חבל נחלתו טז ד
סימן ד
חזן שטעה בחזרת הש"ץ
שאלה
חזן שדילג בחזרת הש"ץ במנחה ברכת 'ולמלשינים' וברכת 'ועל הצדיקים', והציבור הרגיש בכך וקרא לו לתקן, היכן הוא מכניס את הברכות שהחסיר?
תשובה
א. בברכות (לד ע"א) נחלקו האמוראים: "אמר רב הונא: טעה בשלש ראשונות – חוזר לראש, באמצעיות – חוזר לאתה חונן, באחרונות – חוזר לעבודה; ורב אסי אמר: אמצעיות אין להן סדר. מתיב רב ששת: מהיכן הוא חוזר – מתחלת הברכה שטעה זה, תיובתא דרב הונא! – אמר לך רב הונא: אמצעיות – כולהו חדא ברכתא נינהו".
היינו לפי רב הונא אם טעה בברכות אמצעיות מתחיל מאתה חונן, ולפי רב אסי מתחיל מתחילת הברכה שטעה בה, או אם השמיט ברכה מצרפה במקום שנזכר.
ב. פרש רש"י:
"אין להן סדר – ואם דלג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה – אומרה, אף שלא במקומה".
"מתחלת הברכה שטעה זה – וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה, אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה".
"חדא ברכתא נינהו – ודקתני מתניתין מתחלת הברכה שטעה זה – היינו אתה חונן".
ג. אמנם תוספות (ברכות לד ע"א) השיב על רש"י: "אמצעיות אין להן סדר – פי' בקונטרס ואם דלג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה שלא במקומה אומרה במקום שנזכר. ולא נהירא דהא תנן במגילה (פ"ב ד' יז.) הקורא את המגילה למפרע לא יצא ותניא (שם) וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה, לכך נראה כפירוש רשב"ם ורב אלפס דאין להן סדר דקאמר היינו שיתחיל במקום שדלג הברכה ומשם ואילך יאמר הכל על הסדר אבל ודאי לא יתחיל באתה חונן כמו בג' ראשונות וג' אחרונות שחוזר לראש"...
וכ"כ בחידושי הרשב"א (ברכות לד ע"א): "אבל רבינו אלפסי ז"ל ורובן של גאונים ז"ל וכן הראב"ד ז"ל כולן הסכימו שיש לאמצעיות סדר שלא יקדים ברכה לחברתה וכדמפרש בהו טעמא בגמרין במגילה [י"ז ב'] וכן בירושלמי דמכלתין מפני מה נסדרו זו אחר זו על זה הסדר וכן נראה כדבריהם". וכאמור כתוס' ורשב"א כתב הרי"ף (ברכות כד ע"א) והרא"ש (ברכות פ"ה סי' כ).
המאירי (ברכות לד ע"א) הזכיר את שתי השיטות. הטור (או"ח סי' קיט) פסק כתוס'. והב"ח (או"ח סי' קיט, ב) כתב: "וכל הפוסקים פסקו כרב אסי וכפירוש רשב"ם דלא כפירוש רש"י והגאון שהביא הרי"ף לשם".
וכן השולחן ערוך (או"ח סי' קיט ס"ג) פסק: "אם דילג או טעה בברכה אחת מהאמצעיות, אינו צריך לחזור אלא לראש הברכה שטעה או שדילג, ומשם ואילך יחזור על הסדר".
ד. לגבי ש"ץ שטעה פסק הטור (או"ח סי' קכו): "שליח ציבור שטעה באחת מכל הברכות שדלג אותה וכשמזכירים אותו יודע לחזור למקומו אין מסלקין אותו, אבל אם דלג קללת ולמלשינים מסלקין אותו מיד שמא אפיקורס1 הוא אבל אם התחיל אותה וטעה בה אין מסלקין אותו. ירושלמי ש"צ שדלג ב' או ג' ברכות אין מסלקין אותו חוץ ממי שלא אמר תחיית המתים שמא כופר הוא בתחיית המתים ומכניע זדים שמא אפיקורס הוא בונה ירושלים שמא אינו מאמין בביאת המשיח ואני אומר אפיקורס הוא"...
היינו, דינו אם טעה והשמיט ברכה כמו יחיד, ולפי פסיקת השו"ע לעיל מתחיל מן הברכה שדילג וממשיך בה. אבל אם דילג ברכת המינים שמא הוא אפיקורס.
ה. הבית יוסף (או"ח סי' קכו) מבאר: "שליח ציבור שטעה באחת מכל הברכות וכו'. בפרק תפילת השחר (ברכות כט.) אמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כולם אין מעלין אותו, טעה בברכת המינים מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא כלומר שמא נזרקה בו מינות ואיתמר עלה לא שאנו אלא שלא התחיל בה אבל אם התחיל בה גומרה"...
מוסיף הב"י: "ירושלמי שליח ציבור שדילג שתים או שלש ברכות אין מחזירין אותו חוץ ממי שלא אמר תחיית המתים וכו'. בפרק אין עומדין (ה"ג) ואיני יודע למה כתבו רבינו מאחר שהוא חולק על תלמוד שלנו דסתם ואמר טעה בכל הברכות כולם אין מעלין אותו חוץ מברכת המינין וכן כתבו הרי"ף (יט:) והרמב"ם (שם) והרא"ש (פ"ד סי' יג) ולא הזכירו הירושלמי הזה כלל2. וא"ת מאי שנא ברכת המינין מתחיית המתים ובונה ירושלים כבר כתב ה"ר יונה (שם) דדוקא בברכת המינין איכא למיחש שמא מין הוא ואינו רוצה לקלל את עצמו אבל בתחיית המתים אף על פי שלא יאמין בה אפשר שיאמר אותה דמאי איכפת ליה אם יאמר אותה דלמה ימנע מלאמרה הואיל ואינו מקלל את עצמו הילכך כיון שאפשר שיאמר אותה ויהיה מין ולא נוכל להכיר אותו אפילו כשלא אמר אותה אין מעלין אותו ע"כ. וטענה זו תספיק לומר ג"כ שאין מעלין אותו כשלא אמר בונה ירושלים. ואחר שכתבתי זה מצאתי להרשב"א שכתב בתשובה (ח"א סי' לה) אף על גב דמשמע מדברי הירושלמי שיש לחלק בין שליח ציבור ליחיד ואפילו בשטעה והשמיט אחת מן הברכות כדגרסינן בפרק אין עומדין שליח ציבור שהשגיר שתים או שלש ברכות אין מחזירין אותו וכו' ומכל מקום כיון שלא מצינו כן בגמרא ולא חילקו בין שליח ציבור ליחיד אין לנו אלא כגמרתינו".
עולה מן הב"י כדברי הטור ולא כדברי הירושלמי.
ופסק בשולחן ערוך (או"ח סי' קכו ס"א): "ש"צ שטעה ודילג אחת מכל הברכות, וכשמזכירין אותו יודע לחזור למקומו, אין מסלקין אותו; אבל אם דילג ברכת המלשינים, מסלקין אותו מיד, שמא אפיקורוס הוא; ואם התחיל בה וטעה, אין מסלקין אותו".
ו. במקרה שלפנינו, החזן כלל לא הרגיש שדילג על הברכות, ובכלל בדורנו לא ראיתי מי שטוען שצריך לדלג על ברכת המינים3 ולכן צריך לעיין אם יש לנהוג כהלכה זו. אמנם הט"ז והמג"א לא הזכירו שאולי בדורנו אין מקום לסילוק. וכתבו המג"א והפר"ח שדוקא באותה תפילה מסלקים אותו אבל לא בתפילה אחרת ולא מהיות ש"ץ. ז"ל הפר"ח: "כתב הרמב"ם ז"ל [תפלה י, ה] דדוקא באותה תפילה, ופסק המחבר ז"ל כן בסימן ג"ן [סעיף יח] הכא נמי כיון דלא הויא אלא חששא בעלמא, דוקא באותה תפילה קפדינן, ולא לסלקו לגמרי כדברי הרבינו יונה ז"ל דליתא".
והמגן אברהם (ס"ק ב) כתב: "מיד – פי' ואין ממתינים לו שיזכיר אלא מסלקין אותו מהתיבה מיד ומדסתם פה משמע דאין מסלקין אותו מש"ץ משום פעם א' ובפרט בזמן הזה עבי"ד ס"ס י"ב".
והעיר במחצית השקל בסיום דבריו: "עיין ביו"ד סוף סימן י"ב. שכתב שם דאין שוחטים לתוך גומא, ואם שחט יש אומרים דאסור דחיישינן שמא מין הוא. וכתב רמ"א דבזמן הזה אין לאסור בדיעבד, דבזמן הזה אין דרך עובדי עבודה זרה בכך. והוא הדין די"ל כאן דנשתנה הדין בזמן הזה מזמן חכמי הש"ס, כיון דאין מינים מצוים בינינו".
ובביאור הלכה כתב:
"ברכת וכו' – אפשר דדוקא אם דילג רק אותה לבד אבל אם דילג אותה ואת חברתה הסמוכה לה מוכח דבשגגה בא זה לידו".
"מסלקין אותו מיד – עיין במ"ב ונראה דאם נזכר מעצמו וחזר לברכת ולמלשינים אין צריך להורידו דהרי מוכח דמעיקרא בשגגה היה".
ולמדנו מדבריו שאע"פ שלא חלק על פסק השו"ע במפורש, אולם אם רגליים לדבר שזוהי טעות בעלמא היינו שדילג שתי ברכות ואחת מהן ברכת המינים, או שאם העירו לו חזר בעצמו וניכר שהיא רק שגגה אין מורידים אותו. וכ"נ מדברי ערוה"ש (סי' קכו ס"א).
מסקנה
א. ש"ץ שדילג על ברכה בתפילת עמידה חוזר מאותה ברכה והלאה כיחיד.
ב. ש"ץ שטעה ודילג על ברכת המינים מעיקר הדין מורידים אותו ויעלה אחר תחתיו וימשיך מברכה שטעה בה. אולם אם נראה כי סתם התבלבל ולא מחמת שאינו רוצה לומר אותה ברכה אין מורידים אותו, אלא חוזר מברכת המינים על הברכות בתפילת עמידה.