חבל נחלתו טז ו
סימן ו
האם הפסק בין ברכה להנאה מחייב ברכה מחדש
שאלה
אדם ברך על לחם משנה עבורו ועבור בני משפחתו והפסיק בדיבור שלא מענין הסעודה – מה דינו ומה דין בני המשפחה היוצאים ידי חובה בברכתו. מה דינם אם רק הם הפסיקו בדיבור לפני אכילתם מהפת?
תשובה
א. פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' ריג ס"ב):
"אין המברך מוציא אחרים אלא אם כן יאכל וישתה עמהם, ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו, אפילו לא יענו אמן".
והוסיף בסעיף ג: "אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה, אפי' יענה אמן, אא"כ ששמעו מתחלתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג"כ להוציאו ידי חובתו".
ובאר המשנה ברורה:
בס"ק יד: "מוציא אחרים – בברכת הנהנין דדוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו אינו יוצא ידי המצוה כאלו הוא לא יצא לכן יכול לברך אפילו מי שאינו חייב בברכה זו משא"כ בברכת הנהנין שאינו חוב המוטל עליו כשאר מצות דלא ליתהני ולא לבריך ואפילו אם אינם יודעים בעצמן לברך. וזה הסעיף שייך בין לברכה ראשונה ובין לברכה אחרונה ועיין לעיל בסימן קס"ז סי"ט".
והוסיף בס"ק טו: "ואז יוצאים בשמיעתן – ואם אינו אוכל ושותה עמהם אף בדיעבד לא יצאו דהא ברכתו הוי לבטלה כיון שאינו אוכל בעצמו ואיך יצאו על ידו ואפילו ענו אמן על הברכה אם לא שמה שלא אכל ושתה המברך היה בשוגג או באונס כגון שנשפך הכוס אחר הברכה וכה"ג דבעת הברכה לא היה לבטלה אז יוצאין אחרים על ידו".
וכתב עוד בס"ק יז: "אפילו לא יענו אמן – דקי"ל דשומע כעונה והרי הוא כמברך בעצמו. וכ"ז לענין דיעבד אבל לכתחלה לבד מה שמצוה לענות אמן על כל ברכה ששומע מישראל כדלקמן בסימן רט"ו עוד יותר יש חיוב לכתחלה לענות אמן בברכה שמתכוין לצאת בה כדי להורות בפועל שמסכים לברכת המברך [אחרונים]. כתבו הפוסקים אם כמה אנשים עושים מצוה אחת מצוה לכתחלה שאחד יברך לכולם דברוב עם הדרת מלך ועיין לעיל בסימן וי"ו בשע"ת סק"ו ובסימן ח' ס"ה ובמ"ב ובסימן רצ"ח ובתבו"ש סימן י"ט".
ב. לגבי בציעה כתב בשולחן ערוך (או"ח סי' קסז ס"ו): "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה; ואם שח, צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו, א"צ לברך".
ורמ"א הגיה: "ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו), והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק, אעפ"י שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחבוב מצוה (רוקח ואור זרוע)".
עולה מדברי הרמ"א שהשומעים יצאו באכילת הבוצע אע"פ שהם הפסיקו בדיבור ואע"פ שלכאורה הוציאם רק בברכתו אבל לא באכילתו, והם הפסיקו בשיחתם לפני הברכה ואחרי הדיבור בכ"ז יצאו ידי חובה.
ג. ואלו המקורות בב"י ובד"מ.
הבית יוסף (או"ח סי' קסז) כתב: "כתב הרוקח (סי' שכט ד"ה אין להפסיק) אם דיבר שאר דברים בין ברכת המוציא לאכילתו צריך לברך המוציא פעם שנית אבל אם אכל הבוצע מעט והסיחו הא נפקי כולהו כדמשמע בשילהי בכל מערבין (עירובין מ:) דאי יהבי לינוקא נפקו עד כאן. ואיני רואה שום ראיה משם דהתם הוא מברך על דעת שישתה התינוק וכיון ששתה לא הויא ברכה לבטלה אבל הכא כל אחד ואחד חייב לברך כדי לאכול וכשאחד מברך לכולם הוי כאילו כל אחד בירך לעצמו וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וזה נראה לי ברור".
הדרכי משה (הקצר או"ח (סי' קסז ס"ק ו) השיג: "ולי נראין דברי הרוקח דמאחר שטעם אחד מן פרוסת הבציעה יצאו כולם מידי דהוי אטעימת כוס של ברכה וכמו שמבואר לקמן סוף סימן רע"א וכמו שאכתוב בסמוך (ס"ק ח) בשם אור זרוע (ח"א סי' קמד)".
דברי הרוקח והד"מ טעונים הסבר. הרי השומעים יוצאים ידי חובה בברכת המבוצע ולא באכילתו וא"כ מדוע אכילת הבוצע תוציא בדיעבד את השומע.
ד. המשנה ברורה בס"ק מג השיג על פסיקת הרמ"א, וז"ל: "פי' אפילו השיחו אח"כ השומעים ויוצאים בברכתו קודם שטעמו ג"כ אין קפידא בדיעבד הואיל וכבר חלה ברכת המברך מיהו לכתחלה בודאי אסור לכל אחד מהשומעים להפסיק קודם שיטעום. והנה זהו רק דעת הרמ"א אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך וה"נ השומעים אם הפסיקו בדברים קודם טעימתן שחוזרין ומברכין. ודע עוד דאם המברך שח קודם שטעם אף שהשומעים לא שחו כלל משמע מהפוסקים לכאורה דשוב אינם יוצאים בהברכה כמו שכתבתי בבה"ל וצ"ע לדינא".
המשנה ברורה קובע שלוש הלכות: א) אם השומעים את הברכה הפסיקו בינה לאכילה צריכים לברך בשנית קודם אכילתם. ב) אם המברך הפסיק ודיבר בין ברכתו לאכילתו צריך לברך בשנית. ג) אם המברך הפסיק ודיבר בין ברכתו לאכילתו כשם שהוא לא יצא י"ח בברכתו הראשונה כך השומעים לא יצאו בברכתו שהיתה לבטלה.
פסיקת המשנה ברורה צריכה בירור. מצד דין שומע כעונה אנו אומרים שהשומעים יוצאים בברכה ששמעו ואז באכילתם יוצאים ידי חובה ואכילת המברך אינה מועילה ואינה מורידה. אלא שא"כ צ"ב מדוע אם המברך הפסיק ודיבר הם לא יצאו י"ח בברכתו, הרי ההפסק היה אצלו בין ברכתו לאכילתו, ואף שהתברר לבסוף שאינו יוצא בברכה י"ח מדוע הם לא יצאו בה?!
המשנה ברורה באר את ראיותיו בביאור הלכה (סי' קסז ד"ה אבל אח"כ וכו'). ותורף דבריו לחלק בין ברכת המצוות שבה אם המברך הפסיק בדיבור ואחד השומעים שתה (מקידוש) מוציא ידי חובה אף את המברך ועל כן המברך אינו צריך לברך בשנית, לבין ברכת הנהנין שברכתו היא הגורמת לברכת אחרים.
ה. עולה מן הדברים מצב מעט משונה שצריך להבינו. בין בברכת המצוות ובין בברכת הנהנין אחד מוציא את כולם, בברכת המצוות יכול לברך אף אם כבר יצא ידי חובה ובברכת הנהנין רק אם נהנה איתם באותה ברכה. ולענין הפסק בין ברכה למצוה או להנאה המצב הוא מיוחד, בברכת הנהנין הפסק של כל אחד מונע ממנו בלבד לצאת בברכת המברך. ואילו בברכת המצוות אם אחד השומעים לא הפסיק יוצא ומוציא אחרים בברכה ובמצוה אע"פ שהם הפסיקו. לעומת זאת אם המברך הפסיק בין ברכה למצוה או בין ברכה להנאה המצב הוא הפוך. בברכת המצוות אם צריך לצאת אף הוא י"ח בברכתו מספיק שאחד השומעים יקיים את המצוה כדי שברכתו לא תהא לבטלה והוא יוכל לקיימה אחר הפסקתו ללא ברכה מחדש. אולם בברכת הנהנין שווה דינו לכל אחד מהשומעים שאם הפסיק צריך לברך בשנית, ויותר מכן לדעת המשנ"ב אם המברך הפסיק, ברכתו מעכבת את כולם וצריכים לברך בשנית לפני הנאתם.
אולם צריך להבחין בין ברכת המצוות לברכת הנהנין. בברכת הנהנין כל אחד חייב בברכה להנאתו, אולם יוצאים ידי חובה בשמיעה ממברך אולם הנאה כל אחד צריך להנות בעצמו. לעומת זאת בברכת המצוות יכולים להיות שני מצבים: 1) כולם יוצאים בפעולת המצוה של אחד. 2) כל אחד צריך לקיים את המצוה בעצמו. ובדברים אלה נדחית תמיהתו של הט"ז (סי' קסז ס"ק ח) שכתב: "ועוד נ"ל תמוה פסק הרוקח דלדידיה אם שנים רוצים להניח תפילין ואחד מברך והשני יוצא בברכתו והאחד שבירך והניח תפילין והשני לא הניח עדיין וכי לא הוה הפסק במה שהוא סח ונאמר שכבר יצא ידי הברכה בהנחת חבירו ודאי זה אינו ומכ"ש בברכת הנהנין".
ובאמת יש חילוק בין קידוש שמעיקר הדין רק אחד שותה מן היין ומוציא את כולם, לבין תפילין שהיא מצוה בגופו ואי אפשר שאחד יוציא את כולם בהנחתו.
ו. בפסקי תשובות (או"ח סי' קסז) הביא שהאחרונים חלקו על אחת ממסקנות המשנ"ב. וז"ל:
"שם: והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דווקא ששח קודם שאכל הבוצע וכו'. ובמ"ב (סקמ"ב) אם המברך שח והפסיק בדיבור קודם שטעם אף שהשומעים לא הפסיקו כלל משמע מהפוסקים דלכאורה שוב אינם יוצאים בהברכה וכמ"ש בביה"ל וצ"ע לדינא. ומסקנת הרבה אחרונים להקל בזה (וכדברי הפמ"ג מ"ז סק"ח) שהשומעים יצאו ידי חובתן ויכולים לאכול על סמך הברכה ששמעו ואף שהמברך הפסיק קודם שטעם, וגם המשנ"ב עצמו בסי' רי"ג (סקט"ו) ושעה"צ שם (סקי"ח בשם הפמ"ג והגרע"א) הביא כן לדינא, ובפרט אם בעת הברכה היה בדעת המברך לטעום כדין וכהלכה אלא שאחר הברכה שגג או נאנס והפסיק, שבודאי יצאו השומעים י"ח, כיון שהברכה עצמה היתה כהוגן".
ז. ערוך השולחן (או"ח סי' קסז סי"ג) חולק על המשנ"ב והב"י וז"ל:
"אחר שבירך ברכת המוציא יאכל מיד ולא ישיח בשום דבר בין ברכה לאכילה וכן כל זמן שלועס לא ידבר עד שיבלע פרוסת המוציא ואם שח בין ברכה לאכילה צריך לחזור ולברך אך אם שח בעת שלועס א"צ לחזור ולברך [שם] ואף בין ברכה לאכילה אם שח בעניין השייך להמוציא כגון הבא מלח הבא ליפתן או אפילו אין שייך להמוציא רק שייך לעניין הסעודה או כגון שאמר תנו לפלוני לאכול או אפילו תנו מאכל לבהמה דזהו ג"כ כצרכי סעודה דאסור לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר [דברים יא, טו] ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח"כ [שם] ואכלת ושבעת [גמ' מ'.] ולכן בדיעבד לא הוי דברים כאלו וכיוצא באלו הפסק ולכתחלה אסור גם דברים אלו וכתבו דלשתות האדם קודם לבהמה כדאשכחן ברבקה שאמרה [בראשית כד, יד] שתה וגם גמליך אשקה [מג"א סקי"ח בשם ספר חסידים]".
ובסעיף יד הביא דעת הרמ"א: "וכתב רבינו הרמ"א על הדין שנתבאר וז"ל והא דאם שח דברים בטילים צריך לחזור ולברך היינו דווקא שח קודם שאכל הבוצע אבל אח"כ לא הוה שיחה הפסק אף על פי שעדיין לא אכלו האחרים המסובין כבר יצאו כולם באכילת הבוצע כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע רק שעושין כן לחיבוב המצוה עכ"ל ומקור דין זה הוא מהרוקח [ב"י] ודימה זה לכוס של קידוש דלכתחלה נכון שכל המסובים יטעמו ממנו ובדיעבד יצאו ידי כולם בשתיית המברך וה"נ כן דלכתחלה נכון שיאכלו כולם מפרוסת הבוצע אך בדיעבד יצאו כולם בטעימת הבוצע וכיון שהוא טעם הוה כאלו כולם טעמו וא"כ שיחתם לא הוי כהפסק בין ברכה להמוציא אלא כלאחר המוציא".
ובסעיף טו הביא את השגות האחרונים על דעתו: "ורבים וגדולים חולקים בזה וס"ל דאין זה דמיון כלל דהתם הוי ברכת המצוה ובדיעבד כששתה המברך יוצאים כולם והם באמת לא ישתו מזה אבל כאן כולם צריכים לאכול והרי ברכת הנהנין הוא ואטו יהא עדיף השומע מאלו בירך הוא בעצמו והשיח דצריך לחזור ולברך ובשביל שהוא שומע א"צ לחזור ולברך [מג"א סקי"ט] וכיון שהפסיק בשיחה קודם הנאתו הלכה לה ברכה של זה ונהנה בלא ברכה [ט"ז סק"ח] ועוד דהא העיקר ענייתם אמן והוה כאלו ברכו הם וא"כ צריך שלא יפסיק בין אמן שלו לאכילתו [שם] ועוד דבאמת רק בקידוש וכיוצא בזה יוצאים השומעים בשתיית המברך בלבד אבל בברכת הסעודה אינם יוצאים בטעימתו ומחוייב כל אחד מהמסובין לטעום בעצמו [א"ר סקי"ג] וגם רבינו הב"י בספרו הגדול חולק על דין זה ע"ש".
ובסעיף טז דוחה את השגתם ומסביר דעת הרמ"א: "ולענ"ד איני רואה השגה בכל זה דהרוקח ורבינו הרמ"א הכי קאמרי דהטעימה שטעם הבוצע הוי כאלו טעמו כולם דהא זהו וודאי דגם קידוש והבדלה כל אחד מחוייב לקדש ולהבדיל ולשתות הכוס אלא דאמרינן שכולם יוצאים בברכת המקדש ובטעימתו וה"נ אמרינן שכולם יוצאים בברכתו ובטעימתו כאלו כולם ברכו וטעמו ועוד ראיה ממה שיתבאר בסי' רע"א דאם לא טעם המקדש וטעם אחר יצא והשתא ק"ו הדברים דאם טעימת אחר כטעימתו כ"ש שטעימתו כטעימת אחר ואף להגאונים שחולקים בקידוש מודים בשארי דברים ע"ש ואי משום שיאכלו בעצמם אח"כ וכל נטילתם הוא לאכילה מ"מ מה בכך וכי גרע חיוב השתייה שחייבה תורה מרצון אכילתו סוף סוף בהכרח לומר דטעימתו הוי כאלו טעמו כל המסובין".
נראה מדברי ערוה"ש שבאר זאת רק בבציעת הפת, אבל בברכה על הנאה אחרת כגון שאחד מברך על פרי או ריח בשביל כולם והשיחו והפסיקו מברכים בשנית לפני שמריחים. וכן אם אחד מברך לכולם על פרי צריך שלא יהיה הפסק בין שמיעת ברכתו לאכילתם.
ח. בשולחן ערוך (או"ח סי' רט ס"ב) כתב הרמ"א: "ואם היו אחרים שותים ג"כ ויין לפניהם ודעתו ג"כ על יין שהיה סבור שבכוסו יין, ובירך בפה"ג, ונמצא אח"כ שבכוסו מים או שכר, כשחוזר ושותה אח"כ יין א"צ לחזור ולברך, ויוצא בברכה שבירך על כוסו אף על פי שהיתה בטעות, דהא דעתו היה לשתות ג"כ שאר יין, גם הוציא האחרים ששותין שם, ולכן ברכתו ברכה (תשובת מהרי"ל סי' צ"ב)".
ובאר המגן אברהם (ס"ק ה): אחרים שותין כו' – לכאורה משמע כאן דתרתי בעינן (1) אחרי' שותים (2) ודעתו ג"כ וכו', אבל בד"מ משמע דאם הי' בדעתו לשתות גם שאר יין אפי' אין אחרי' עמו אינו צריך לברך דלא גרע מנשפך הכוס כמ"ש סי' ר"ו ס"ו ע' סי' ער"א סט"ו ומשמע דוק' שלא הפסיק עד ששתה יין, ובמהרי"ל אי' שטעם הכוס של מים ע"ש וקשה דלהוי הטעימת מים הפסק בין הברכה לשתיית היין כמ"ש סי' קס"ז, ואפשר דס"ל דטעימה כיון שהי' ג"כ אכילה לא הוי הפסק וצ"ע ואם לא היה בדעתו לשתות שאר יין הוא צריך לברך כמ"ש שם, אבל האחרי' שהיה יין לפניהם צ"ע, ונ"ל דיצאו מ"ד אקידוש שיכול לברך להם בפה"ג אף על פי שאינו טועם ה"נ יצאו בדיעבד ומיהו אפשר לומר כיון שבירך ברכה לבטלה אף הם לא יצאו, עמ"ש סי' רי"ג ס"ב וצ"ע ודעת רמ"א בד"מ משמע דיצאו וכ"מ כאן דכתב גם הוצי' האחרים ששותין שם ולכן ברכתו ברכה משמע משום דהוציא האחרים גם הוא יצא"...
היינו המג"א מסתפק מדוע אחרים היוצאים בברכתו גורמים שברכתו תועיל לו אע"פ שטעה בברכתו, ומדוע לא נאמר להיפך שכיון שברכתו היתה לבטלה גם הם לא יצאו ידי חובה.
וניתן לומר כיון שדעתו היתה על יין ולא הפסיק בין הברכה ליין שהביאו אח"כ, לכן אי"צ לחזור על הברכה – (וכ"כ א"ר ס"ק ג), וא"כ כיון שברכתו לא היתה לבטלה אינו נזקק לאחרים השותים, ואף סמיכתם על ברכתו היא בסדר.
אולם מדיוקו הראשון של המג"א משמע שאחרים השותים לאחר ששמעו ברכתו גורמים לו שלא יצטרך ברכה נוספת, וקצת משמע שמודים לדעת הרמ"א בסי' קסז שההצטרפות לברכה גורמת שהשומעים 'מצילים' את ברכתו של המברך. וצ"ע שהאחרונים על השו"ע לא השוו בין ההלכה בסי' רט להלכה בסי' קסז וצ"ב.
ט. המג"א והפמ"ג (א"א סי' ריג ס"ק ז) הזכירו את התבואות שור (יו"ד סי' יט ס"ו) שכתב שם: "אם בירך א' והוציא כלם והבעל חי של המברך נטרף מ"מ יצאו האחרים ונ"ל דוקא כשענו אמן אחר הברכה אבל בשמיעה לבד מספקא לי אם יצאו כיון דאיגלי מילתא שהמברך עצמו לא היה חייב בברכה. ועי' א"ח סי' רי"ט סעי' ד' ה' ולכן יש להם להפסיק בהיסח הדעת כמ"ש לקמן סעיף ט' ויברכו למה שישחטו אח"כ". ובשמלה חדשה כתב שברכת השחיטה היא כברכת הנהנין ולא כברכת המצוות.
ומצב זה של שחיטה (כשברכת השחיטה נחשבת כברכת הנהנין) דומה מאד למקרה בסי' רט שהברכה של המברך היתה 'לבטלה' שלא מחמתו. וכאן לכו"ע הוא והם צריכים לברך בשנית, ולכאורה הרי ברכתו היתה בסדר ורק אח"כ התברר ששחט את הטריפה, וא"כ מדוע תחשב כברכה לבטלה. וצ"ב.
מסקנות
נראה כי למעשה נוהגים כמשנ"ב בסימן קסז, אולם הפסק של המברך בין הברכה להנאה או למצוה אינו פוגע ביציאתם ידי חובה של השומעים, ורק אם ברכתו היתה מלכתחילה ברכה לבטלה השומעים צריכים לברך שנית.