חבל נחלתו טו מב
סימן מב
עשר נטיעות לבית סאה בימינו
שאלה
מה היה דין מטעים בימינו אילו היתה נוהגת תוספת שביעית?
תשובה
א. המשנה בשביעית (פ"א מ"ו) מלמדת: "עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה
חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה היו עשויות שורה ומוקפות עטרה אין חורשין
להם אלא לצרכן".
ופסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ג ה"ה): "היו עשרה אילנות לתוך בית סאה או
יתר בין עושין בין אינם עושין חורשין כל בית סאה בשבילן, עשר נטיעות מפוזרות
לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ודבר זה הלכה
למשה מסיני".
ב. דייק הרדב"ז: "ואיכא למידק דגבי נטיעות תנן עשר נטיעות משמע שאם היו
יותר מעשר לבית סאה אין חורשין כל בית סאה ואילו גבי אילנות תנן מעשרה
ולמעלה בין עושין בין אין עושין חורשין כל בית סאה בשבילן וי"ל דנטיעות אם
הם יותר מעשר לבית סאה עומדין ליעקר ולפיכך אין חורשין אלא לצורכן אבל
אילנות שעושין פירות אין עומדין ליעקר ולפיכך חורשין כל בית סאה בשבילן".
עולה מדברי הרדב"ז בפירוש הרמב"ם שאם היו יותר מעשר נטיעות אין חורשים
כל בית סאה בשבילן, אבל אם היו אילנות יותר מעשרה חורשים כל בית סאה
בשבילם עד ר"ה. ומשמע לפי דבריו שכל זמן שהן נטיעות ויתרות מעשר לבית
סאה אסור לחרוש בשבילן עד ר"ה לעומת זאת באילנות יותר מעשר מותר לחרוש
עד ר"ה כל בית סאה.
ג. אבל, ניתן לומר שלא כרדב"ז (וכן נקט הרש"ס שיובא להלן) שהן באילנות והן
בנטיעות חורשים כל בית סאה בשבילם אפילו ביותר מעשר לבית סאה ואז הדיון
להלן אינו נוגע כלל לשיטת הרמב"ם.
ד. אולם תוספות (ב"ב כו ע"ב) כתבו: "עשר נטיעות המפוזרות כו' – בסוכה (דף
לד.) אמר עשר נטיעות וערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ודוקא עשר לתוך
בית סאה אבל פחות אין צריכין חרישה כל כך וכן נמי אם היו בבית סאה יותר
מעשר נטיעות אין חורשין לפי שעומדין ליעקר". ומשמע שה"ה לאילנות יותר
מעשרה לבית סאה אין חורשים לפי שעומדים להיעקר.
וכן כתב הרא"ש בפה"מ (שביעית פ"א מ"ו): "חורשים כל בית סאה בשבילם עד
ר"ה – לפי שאין כחן יפה ואם לא יחרשו תחתיהן תמיד יפסדו, ודוקא עשרה אבל
תשעה אין כל בית סאה צריך להם, ואם היו י"א עומדין ליעקר". וכן הובא
בשטמ"ק (ב"ב שם) בשם הר"י ן' מיגש, וכ"כ המאירי (תענית ד ע"א, ב"ב כו ע"ב),
והעיר על שיטה זו במהר"י קורקוס (על הרמב"ם).
ובתפארת ישראל (יכין אות כח) כתב: "מיהו בפחות מי', אינן צריכים לכל הב"ס,
וביותר מי' למיעקר קיימו, ולרמב"ם אפילו ביתר מי' שרי".
וכן הזכיר את שתי הדעות הרש"ס בפירושו על המשנה.
ה. בימינו מטעים וכרמים נטועים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית (ואף הטיפול הוא
הרבה יותר אינטנסיבי). אין נטיעות שאח"כ מעבירים אותן לפיזור אחר בשטח
הנטוע, ומיד נוטעים בפיזור קבוע שבו הם יתנו פירות כאילנות.
לדוגמא בזיתים לשמן כמות האילנות בבית סאה היא בין 21 ל-72 עצים לבית
סאה (בין 2X4 ל-7X4 מטר תלוי בזן), בכרמי יין כ-133 עצים לבית סאה (3X1.5
מטר). כמו כן חרישה אינה נהוגה במטעים אלא יותר קלטור והורדת עשביה,
ומעבר עם דיסק (שאינו חודר עמוק כחריש).
והשאלה האם בימינו (אם היה דין תוספת שביעית נוהג) שכל צורת הגידול
והעיבוד השתנו, יהא מותר לחרוש בין העצים עד ר"ה או שהדבר יאסר בגלל
הל"מ.
ו. נראה שהדבר תלוי במקור הדין של 'עשר נטיעות'. במו"ק (ג ע"ב) ר' ישמעאל
למד זאת מהלכה למשה מסיני (ונראה כי לר"ע שלמד מהפסוק "בחריש ובקציר
תשבות" אסור לחרוש עד ר"ה), והמספר ניתן בגוף ההלכה עצמה ואין אפשרות
'לעקוף' אותו. עולה כי לפי הרמב"ם הל"מ היא שביותר מעשר נטיעות ג"כ חורשים
כל בית סאה בשבילן וכש"כ באילנות, שכן החריש נצרך לצורך ששית ולכן גם
בצורת העיבוד שלנו היום היה מותר לחרוש עד ר"ה. ואילו לפי תוס' ורא"ש ויתר
הראשונים גם בימינו, על אף שכל שיטת הגידול השתנתה לגמרי אסור היה
לחרוש עד ר"ה אם דין תוספת שביעית היה נוהג בימינו.