חבל נחלתו טו מא
סימן מא
עיסה לחלק
שאלה
מה הגדרים והדינים העיקריים בדין עיסה לחלק?
א. הסוגיא בש"ס ופוסקים של עיסה לחלק
המשנה במסכת חלה (פ"א מ"ז) כותבת: "נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה
נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן
החלה".
שני מקרים במשנה: נחתום אשר מחלק שאור לנשים לשם החמצת עיסתן, ונשים
שנתנו כ"א קמח משלה לעשיית שאור והנחתום צרפן לעיסה אחת ואח"כ מחלק
לכל אשה לפי השיעור שנתנה.
ופרש הריבמ"ץ: "נחתום שעשה שאור, פי' שיעור חיוב חלה, לחלקו לעיסות, חייב
אותו שיעור בחלה, שלא בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות, שמא ימצא
לקוחות ועושהו עיסה ומוכרו להם". היינו בנחתום כיון שאם ימצא מי שיקנה יותר
משיעור חלה נתחייב כבר עתה, או אם לא יצליח למכור יאפה לעצמו בשיעור יותר
מחיוב חלה ג"כ נתחייב כבר בשעת גלגול.
ממשיך הריבמ"ץ: "נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת מהן
כשיעור, אף על פי שעירבן הנחתום ויש באותה עיסה עתה כשיעור חיוב חלה,
פטורה אותה עיסה מן החלה".
ובארו בירושלמי שדעת ר' יוחנן לפטור נשים מפני שבדעת הנחתום לחלקן לנשים
לעיסות פחות מכשיעור ולכן בשעת גלגול העיסה היא פטורה מחלה כיון שכוונתו
לחלקה.
וכן הרא"ש פרש (על המשנה): "שעשה שאור לחלק – ויש בו כדי חיוב חלה אלא
שדעתו לחלקה לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור. ירושלמי א"ר יוחנן
העושה עיסה ע"מ לחלק בצק פטור מן החלה א"ר והא תנינן נחתום שעשה שאור
לחלק חייב בחלה א"ל לא תתיבני נחתום נחתום לאו בדעתו הדבר תלוי אלא
בדעת לקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר לא יחלק אם
ימצא קונים". וכ"כ הרא"ש בהלכות קטנות (מנחות, הלכות חלה).
על המשנה (חלה פ"ד מ"א): "שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה אפילו הם
ממין אחד פטורים ובזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור".
פרש הר"ש: "אפילו הן ממין אחד – ואין מועיל לא נשיכה ולא צירוף סל כיון
דמקפידות ואפי' לשין שני הקבין בבת אחת כיון דסופו ליחלק כדפרשי' בפ"ק
(משנה ז) גבי נחתום שעשה שאור לחלק".
"ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב – ובלבד שישוכו או בצירוף סל למאן
דאית ליה כדפרשינן לעיל בפ"ב".
ומביא הר"ש: "ירושלמי (הל' א)... מילתיה דר' יונה אמר היה לה מקום ללוש והיא
עושה אותם בב' מקומות מקפדת היא נקי וקיבר מקפדת היא".
עולה מדבריו שבאשה אחת אם אינה מקפדת על הפרדת העיסות ונצטרפו אפילו
לאחר אפיה בסל וכד' – חייבת בחלה, ואילו שתי נשים מסתמא מקפידות
ופטורות.
עפ"י הירושלמי לעיל פסק הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ו הי"ט): "נחתום שעשה עיסה
לעשותה שאור לחלקה חייבת בחלה, שאם לא תמכר יעשנה פת, אבל העושה
עיסה לחלקה בצק פטורה".
אולם הראב"ד השיג: "א"א נראה מן הגמרא שאף האשה שעשתה עיסתה לחלק
חייבת בחלה שמא תמלך לעשותה עיסה מההיא איתתא דאתת ושאלת לרבי מונא
בגין דאנא בעיא מעבד עיסתי אטרינא מהו דנסיבנא ותהא פטורה מן החלה א"ל
ולמה לא אתא שאיל לאבוה אמר ליה אסור שמא תמלך לעשות עיסה. וממתניתין
גופא איכא למשמע נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בכל אחת
כשיעור פטורה מן החלה דייקינן הא אשה אחת דומיא דחמש חייבת ואף על גב
דרבי יוחנן הוא דאמר פטורה ר"ל פליג עליה דאמר דנחתום לאו דוקא וחמש נשים
דוקא לענין חלוק הא אשה אחת חייבת בחלוק ומעשה דההיא אתתא מוכח דבכל
אשה נמי חיישינן לאימלוכי".
היינו לפי הראב"ד גם אדם פרטי שלש עיסה בכוונה לחלק ולא רק נחתום צריך
להפריש מעיסתו חלה משום שחוששים בו להימלכות ולאפיית הכל כאחד.
מהר"י קורקוס מסביר את המעשה שמביא הראב"ד: "וביאור אותו מעשה כתבו
הרא"ש ושאר המפרשים שאותה אשה היתה עושה מאותה עיסה אטרי שהוא מין
הנקרא אלטריה וי"ג אסרי והוא כמו אסקריטין ותרגום צפיחית איסקריטון (=והוא
פטור מחלה) והיתה רוצה לקחת מעט מאותה עיסה לעשות לחם ולא היה באותו
המעט (=שנוטלת ללחם) שיעור עיסה ולכך שאלה אם אותה עיסה חייבת בחלה
והשיב לה דפשיטא דפטור, ושאל לאביו ואמר שכיון שלקחה מעט מהעיסה
העשויה ללחם יש לחוש שמא תמלך ותעשה כולה לחם".
על מעשה זה סמך הראב"ד לפסוק כר"ל ולא כר' יוחנן על אף כללי הפסיקה
שהלכה כר' יוחנן. מהר"י קורקוס מביא את הירושלמי שהובא לעיל וכותב
שמוכרחים להגיד שכוונתו לחלוק את העיסה בינו לבין חבירו ולכן אין חשש
שימלך "אבל כשדעתו לחלק לעצמו חציה סופגנין וחציה לחם חיישינן שימלך
כההיא איתתא ובכה"ג מיירי רבי יוחנן בירושלמי כשדעתו לחלק חציה לו וחציה
לחבירו... אבל גבי נשים או עושה עיסה לחלק בינו לבין חבירו ליכא למיחש מידי
דבדעתם הדבר תלוי ולא חיישינן לאימלוכי ומ"מ לחלק לעצמו חיישינן כאשר
כתבתי".
ומסיים כך: "נמצא לפי מה שכתבתי דמה שכתב ר' העושה עיסה לחלקה בצק
פטורה היינו לחלקה בינו לבין חבירו כל אחד חלקו אבל לעצמו חייבת שמא ימלך
ואפשר דאפילו לחלקה בצק לעצמו פטר רבינו כרבי יוחנן דירושלמי דפשטא הכי
משמע ועובדא דההיא אתתא אפשר מכיון דר' מונא אמר בפשיטות ולמה לא
כלומר למה לא יהא מותר הכי נקיטינן כיון דרבי יוחנן הכי ס"ל ואעפ"י שקצת מן
הראשונים כתבו כן ראוי להחמיר כפי' השיטה הראשונה וכן העלו רוב הראשונים
וכתבו בשם רבינו מאיר שכשהיו עושין עיסה לבשל במים או לטגנה בשמן היה
מצוה שיקחו מעט ממנה ויאפו אותו לחם וע"י נתחייבה כל העיסה אף קודם
שלקחו שמא ימלך פי' לחוש למי שסובר דכל שבלילתה עבה אף אם עושה על
דעת סופגנין חייבת כיון שנתחייבה בשעת גלגול וכבר הקשו על דעת זה מכמה
דוכתי גם עובדא דההיא איתתא קשה על זה גם העושה עיסה לחלקה בצק קשה
על זה וכבר נתבאר שאין זה דעת רבינו. מ"מ למדנו ממנהג רבינו מאיר דלחלק
לעצמו פשיטא ליה דחייבת בחלה וכבר כתבתי בההיא דלחם העשוי לכותח כן
בשם ר"ש והרא"ש וכן ראוי לנהוג".
עולה מדבריו שמן הראוי במי שמחלק לעצמו באפיות שונות להפריש חלה כבר
בלישה אע"פ שדעתו לחלק משום החשש להימלכות כפי שכתב הראב"ד. אולם
אם אופה ע"מ לחלק בינו לחבירו או לכמה אנשים פטור מלהפריש ואין בו חשש
הימלכות (פרט לראב"ד וכן המאירי שמחמירים בכך).
יש להעיר כי לפי דברים אלו ולפי המבואר להלן, לדעת הרמב"ם אין להפרשה זו
שום משמעות, וא"כ אם צרף אח"כ עיסות בתנור או בסל וביניהם מעיסה זו שכבר
נטלה חלתה, צריך להפריש עליה פעם נוספת מכאלה שנתחייבו רק עתה ולא
ממנה על עיסות אחרות.
ב. לחלק – פְּטוּר או שעדיין לא הגיע לחיוב
יש לעיין מה הוא הפטור בעיסה לחלק האם זהו פטור בעצם וכיון שבשעת גלגול
העיסה היתה פטורה הרי היא נחשבת כאילו הופרש ממנה חלה, או שנחשבת
שלא יכל לחול עליה חיוב כיון שהיא פחות מכשיעור ולכן אם הצטרפה אח"כ עם
עיסות אחרות בעיסה או בתנור או בסל הרי הוא מצרפם. ומצאנו בכך מחלוקת בין
הרמב"ם לראב"ד. הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ז ה"ט) פסק כך: "אבל שני ישראלים
שעשו כך וחזר כל אחד אחר שחלקו והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור הרי זו
פטורה, שכבר היתה לה שעת חובה והן היו פטורין באותה שעה מפני שעשאוה
לחלק".
והראב"ד השיג: "א"א אין דבר זה מחוור ואם עשו אותה לחלק והשלימו מאין לו
שהוא פטור ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהן חייבין ואף
על פי שראה כן בירושלמי אין השכל נותן לסמוך עליו ועוד דקי"ל אין דחוי אצל
מצות ואחד זה ואחד זה כיון שהשלים עליו חייב".
נראה שהראשונים חלקו בשאלה אותה העמדנו לעיל. לפי הרמב"ם כיון שעשו
לחלק נפטרה אותה עיסה, ואילו לפי הראב"ד לא נתחייבה עדיין אבל אם הגיעה
שעת הכושר של חיוב נתחייבה.
ומצינו שהרמב"ן (הל' חלה דף כו ע"ב) כתב בפירוש כרמב"ם: "ירושלמי רבי יוחנן
שכן העושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה, והתנינן נחתום וכו', לא
בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויחלף
לעשותה עיסה, ושמעינן מינה שהעושה על מנת לפטור פטורה ואף על פי
שנתגלגלה בענין חיוב". ואע"פ שבשעת גלגול היתה כמות החייבת בחלה כיון
שהתכוין לחלקה לכמה אנשים נפטרת ואנו רואים את העיסה הזאת כפטורה ושוב
לא תתחייב. וכן הטור כתב כרמב"ם.
בחידושי ר' חיים הלוי (סולובייצ'יק מבריסק, הל' ביכורים פ"ו הי"ט) האריך בבירור
הדעות: "הרי דפליגי הרמב"ם והראב"ד באם עשה עיסה על מנת לחלקה אם
שייך בזה הך דבשעת חובתה היתה פטורה שתפטר לעולם אם לא, ולפ"ז הרי
מבואר היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד הכא, דלשיטת הרמב"ם דכל שבשעת
חובתה היה דעתו לחלקה הרי זו מיפטרא לעולם, א"כ ממילא הרי לא שייך הכא
למיגזר כלל שמא תמלך לעשותה אח"כ כשיעור, דהרי גם אם תעשנה אח"כ
כשיעור ג"כ תהיה פטורה מחלה, כיון דמתחלה היה דעתה לחלקה א"כ הרי היא
פטורה לעולם על ידי זה מחלה, ולא דמי לאטרינא, דהתם היינו שחשבה לעשותה
סופגנין, וא"כ אם תמלך לעשותה פת תחזור ותתחייב, וכדתנן דתחלתה סופגנין
וסופה עיסה חייבת, ועל כן שפיר שייך למיגזר התם שמא תמלך. אכן הראב"ד
דס"ל, דאף דהיה דעתו מתחלה לחלקה, מ"מ לא חייל בה על ידי זה הך דינא
דבשעת חובתה היתה פטורה, ומתחיבת אח"כ בחלה ביש בה אז כשיעור, ועל כן
ס"ל גם הכא דחייבת משום דגזרינן שמא תמלך לעשותה כשיעור דחייבת אז מדין
תורה בחלה, ודמי ממש לאטרינא דגזרינן שמא תמלך".
ר' חיים הלוי נו"נ כדרכו בכל צדדי החיוב והפטור בחלה. ומסיק שכדי שתפטר
עולמית מהפרשת חלה צריך שתהא לה 'שעת חיוב' ואם נפטרת עתה ועדיין לא
חל עליה שעת חיוב אינה נפטרת עולמית ואם תגיע שעת חיוב אולי תתחייב בחלה
– ולכן כיון שהפטור אינו עצמי ומוחלט אלא בשעתו בלבד ניתן כבר עתה להפריש
חלה ואין זה כמפריש מעיסה פטורה שלא עשה כלום. עוד כתב שלא ניתן לומר
שהכוונה לחלק גורמת לראות את העיסה כמחולקת מעתה, שא"כ אין הבדל אם
בכוונתו לחלקה בבצק או לאחר אפיה ולכן לאחר מספר הסברים שדוחה, מסיק:
"ולדעת הרמב"ם נראה, דס"ל דהפטור בעושה עיסה על מנת לחלקה אין יסוד
דינו מחמת מחשבתו שלא יהא בה שיעור בשעת לחם (=אפיה), דאי משום הא לא
איכפת לן, דכיון דעל כל פנים איכא שיעור חלה בעודה עיסה שהוא שעת טיבולה
שפיר מועיל זאת להתחייב בחלה, ופטורא דעל מנת לחלקה הוא משום, דאע"ג
דשעת עיסתה גורמת לה להתחייב בחלה, אבל כיון דחשב עליה שבשעת חלות
דין לחם שבה תהא פטורה ממילא מיפטרא גם מהשתא, ולהכי הוא דאהני הא
דעיקר חיוב חלה תלוי בשם לחם, דכל דחשב עליה להיות נפטרת בעת לחם
מיפטרא גם מהשתא, ונמצא דמחשבת לחלקה הוא רק גורם למיחל בה דין פטור
ע"י מחשבת פטור של שעת לחם, אבל לא דחסר בה מהשתא דין שיעורין
המחייב בחלה, אשר ע"כ שפיר מיקריא שעת חובתה ומחשבת פטור הפוטרה
לעולם, כיון דבאמת חל בה עתה דין שיעור המחייב בחלה, ורק דנפטרה משום
מחשבת פטור של שעת לחם".
היינו, דעת הרמב"ם שבעצם מצד השיעור היא שעת חיוב אבל מחשבתו לחלקה
בשעת אפיה (='שעת לחם') גורמת לכך שעתה בשעת לישה פטורה ופטור זה
החל בשעת חיוב פוטרה לעולם.
ואילו לראב"ד: "משא"כ הראב"ד ס"ל דעצם מחשבת חילוק שבשעת לחם מיקרי
חסרון והפקעת חובת שיעור גם עתה, ומשום דשיעור חלה שבעיסה בלא לחם
אינו מועיל להתחייב בחלה, וע"כ שפיר ס"ל דלא מיקריא שעת חובתה וגם לא
מחשבת פטור, כיון דכל הפקעת חובתה גם עתה הוא מדין חסרון שיעור המחייב
בחלה".
היינו, לפי הראב"ד, מחשבת החלוקה בשעת לחם מחשיבה אותה עתה כעיסה
שאין בה שיעור וממילא אין זו שעת חיוב ופטורה עתה כשאין בה שיעור, ואם
השלים לה כמות המחייבת מתחייבת.
הגר"ח מקשה על שיטת הרמב"ם לפי הסברו: "והנה תנן דעיסה שתחלתה
סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה, ועיין ברמב"ם שפי' דהיינו שלשה תחלה על
מנת לאפותה בחמה והשלימה לעשותה מעשה פת, הרי דכשנפטרה מחמת
מחשבה של שעת לחם חוזרת ומתחייבת, משום דלא חשיבא שעת חובתה, אשר
לכאורה צ"ע מאי שנא מעל מנת לחלקה לדעת הרמב"ם דנפטרת לעולם, אכן
לפי המבואר ניחא, דשאני התם דבלא שם לחם אין מעשה עיסה גורם שום צד
חיוב של חלה, ונמצא דחסר בה מהשתא עיקר מעשה עיסה המחייבה בחלה,
וע"כ אין זה שעת חובתה, וחוזרת ומתחייבת בהשלימה לעשות מעשה פת, משא"כ
בעל מנת לחלקה דשם לחם לא פקע מינה, ושיעור של שעת עיסתה ראוי לחייבה
בחלה, ורק דנפטרת משום מחשבת פטור של שעת לחם שבה, ע"כ שפיר מיקריא
שעת חובתה ונפטרת לעולם".
את חידושי הגר"ח הלוי מביא גם באבן ישראל (הל' ביכורים פ"ו הי"ט).
מן הגר"ח הלוי רואים שדעתו בבירור שלישה על דעת חלוקה רק אחר אפיה לא
מועילה אף לרמב"ם. ובשאלה זו חלקו ג"כ גדולי הפוסקים.
ג. כוונה לחלק רק בבצק או אף כוונה לחלק לאחר אפיה
הב"י (סי' שכו) כתב: "וזה לשון הרשב"א בפסקי חלה שלו (שם) שותפות ישראל
אם עשו עיסה בשותפות ולאפותה בשותפות כל שיש בכל העיסה כשיעור חייבת
אף על פי שאין לכל אחד ואחד אלא כזית וכדאיתא בתוספתא (פ"א ה"י) עכ"ל.
ונראה מדבריו שכל שאין דעתן לחלקה בצק אף על פי שדעתן לחלקה אחר
שתאפה מצטרפין ולישנא דרבי יוחנן דאמר העושה עיסה על מנת לחלקה עיסה
פטור הכי דייק דכל שאינו חולקה בצק אף על פי שחולקה אחר אפייה חייב אבל
מדברי סמ"ג שכתבתי בסמוך נראה דצריך שלא יהא בדעתן לחלקן כלל אפילו
לאחר אפייה ואפשר דאורחא דמילתא נקט".
וכן הפרישה (יו"ד סי' שכו ס"ק ג) כתב: "לחלקה בצק. פירוש ליתן הבצק לאנשים
הרבה לכל א' חלק שאין בו שיעור חלה פטור אבל אם אין דעתו לחלקה בצק אף
על פי שדעתו לחלקה אחר אפייה חייב והסמ"ג חולק בזה. בית יוסף".
חפשתי בסמ"ג ולא מצאתי כן אולם בספר התרומה (הל' חלה סי' פב) כתב
במפורש: "תנן במסכת חלה פרק קמא נחתום שעשה שאור לחלק חייב חלה. פי'
אף על פי שיש בדעתו לחלק לאחר אפייה ולמוכרה מעט מעט פחות מכשעור".
ולא מצאתי שהוזכר באחרונים.
הש"ך (סי' שכו ס"ק ה) פסק במפורש כב"י: "אבל שאר אדם העושה עיסה
לחלקה בבצק – לאנשים הרבה שלא יהא באחת מהן שיעור חלה פטורה אבל אין
דעתו לחלק בצק אף על פי שדעתו לחלקה אחר אפייה חייבת".
וכן ערוה"ש (סי' שכו ס"ד) כתב: "וכתב רבינו הב"י בספרו הגדול שכל שאין
דעתם לחלק בצק אף על פי שדעתם לחלק אחר שנאפה מצטרפים [ש"ך שם]
וכתב דמדברי הסמ"ג משמע להדיא דבעינן שיאכלו ביחד ואולי לאו דוקא נקיט
ע"ש וטעמו נ"ל משום דבחלה העיקר בשעת חיובה בשעת לישה וכיון דאז המה
שותפים חייבת בחלה, ועוד נ"ל דהא בחולין שם ילפינן מתרומה ע"ש ובתרומה
כשהם שותפים אף שאח"כ מחלקים התבואה ביניהם מ"מ הוויין שותפים וחייבין
בתרומה וה"נ בחלה".
בשו"ת מלמד להועיל (לרד"צ הופמן, ח"ב, יו"ד סי' קא) מביא: "אציגה לפניך
תחילה העתק מכתב הרה"ג מו"ה אליעזר בערגמאנן איש ירושלים2 מ"ש למר
חמי מו"ה יונה ר"ב נ"י וז"ל:
"חלה פ"א מ"ז נחתום שעשה שאור לחלק כו' ע' פי' ר"ש ורמב"ם והרע"ב והוסיף
הרע"ב וז"ל ואופה אותה כולה כאחת. ע"כ. וכתבתי (=הר"א ברגמן) עה"ג בזה"ל
הא אם לא היה זה הטעם היה פטור וכדאמר ר' יוחנן בירושלמי בפרקין שהעושה
עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה וכמובא ג"כ בר"ש וכן פסק להדיא
הרמב"ם פ"ו מבכורים הי"ט והרמב"ן בהלכותיו (ד' ליוורנו דף פ"ג ע"ב) וכן שאר
כל הפוסקים. אמנם קשה מנה"מ, ומסתברא דאתי מקרא דואפו עשר נשים
לחמכם בתנור אחד (בחוקותי כ"ו כ"ו) דדריש ליה רבא אליבא דר' יהודא בפסחים
ל"ז ע"ב לענין חלה לאפוקי אלפס ותנור ע"ש, ובתוס' ד"ה לחם וכו', ועד כאן לא
פליגי רבנן עליה דר"י אלא בהך דרשא דהתם שאינה עפ"י פשוטת כוונת הקרא
אבל לענין זה דבעינן האפייה בתנור אחד ולא משנים ושלשה תנורים שזהו מעיקר
כוונת הקרא ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד שלא יהיה לעשר נשים וכל שכן
לאשה אחת יותר ממה שמחזיק תנור ולא מלא ב' תנורים ויותר, כ"ע ס"ל דרשא זו
ונדרש עד"ז בכמה דברים /אולי צ"ל דוכתי/ בתלמודין, וזהו שורש ומקור דינא
דמשנתנו זו ומכוון בדברי הר"ב אלו במש"כ ויאפה את כולה כאחת, ע"כ עה"ג...
ובהנ"ל אתי שפיר היטב כיון דאין עושין כן לאפותן בשני תנורים שפיר חייבים
בחלה"...
ומוסיף הרד"צ הופמן: "ועיין בשו"ת בית אפרים חי"ד סי' ס"ט שפלפל ג"כ בדין זה
והעלה דכיון דסופן לצרפן בתנור א' או בסל אין החילוק פוטרה מחלה דלא מיקרי
חילוק כיון שסופו לצרף החלקים".
בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' קב) דן מה הדין "בענין הפרשת חלה מעיסה שדעתו
לחלק ממנה לאחרים אחר האפיה... אשה לשה חלה כל ערש"ק שיעור חלה, כדי
שתוכל לברך, ודרכה לשלוח מהעיסה זו חלות לבני' ובנותי' מכיון שא"א לה
לאכול כל העיסה, אי שפיר למיעבד הכי". ומסיק שצריכה להפריש אולם ללא
ברכה כיון שבכוונתה לחלק לאחר אפיה.
וז"ל המנחת יצחק: "הנה כי כן מבואר להדיא, בתשו' ארץ צבי (מהגאון אבד"ק
קאזיגלוב) שכתב שם (סי' מ"ט) באמצע התשובה ואעתיק לשונו כי הספר אינו
בנמצא כ"כ, וז"ל: ובהאי ענינא מסופקני לפי"מ דקיי"ל להלכה דעושה עיסה ע"מ
לחלקו בצק פטורה הה"ד לחלק לאחרים וכמ"ש כל רבותינו האחרונים ז"ל, איך
הדין אם דעתו לחלקו בצק, אך שאינו נותן לאחרים עד לאחר האפי' אם זה חשוב
ע"מ לחלק, וזה מצוי הרבה פעמים דבעה"ב אופה חלות ושולח מהם חלות לבנו
הדר באותו העיר או לחתנו שאין סמוכין על שולחנו, ובכ"א לבדו אין שיעור חלה,
ומחלקה לחלות קודם אפיה, אך שולח להם אחר אפיה, וזה מפורש בטור ורמ"א
(סי' שכ"ו סעי' ד') דאפילו אדם אחד העושה עיסה ע"ד לחלק לאחרים פטורה,
ובב"י שם מפורש אפילו לבני ביתו וכו', והנה (במתני' פ"א דחלה מ"ז) נחתום
שעשה שאור לחלק חייב בחלה, פי' שדעתו אם לא ימצא קונים שיעשנה עיסה
ואופה אותה כולה כאחת עכ"ל, וקשה אפילו לא יאפנו כולו כאחת, אם לא ימצא
קונים בשעת היותו בצק, רק אחר אפי', א"כ אין דעתו לחלקו בצק וחייבת, וע"כ
כיון דבאמת מחלקה לחלקים בהיותה בצק, רק דלא יתן לאחר עד מחר, אפילו זה
חשוב ע"ד לחלק ופטורה, לפי"ז צ"ע על מה סומכין העולם שאופין שיעור חלה
מצומצם ושולחין ממנו לצאצאיהם הדרים באותו העיר, והם רגילים בכך בכל
שבוע, וא"כ דעתם לכך בשעת גלגול, וא"כ היאך מברכין על הפרשת חלה כיון
דהוי ע"ד לחלק, ולע"ד ראוי להזהיר ע"ז שאם אין בחלקם הנשאר אצלם בשיעור
חלה יפרישו חלה בלא ברכה, עכ"ל (שו"ת ארץ צבי)".
ומוסף המנח"י לאחר שהביא דברי החזו"א: "והנה כנודע שבין הרבה בני ישיבה
נתקבל עפ"י הרוב פסקי החזון איש, ולכן הנוהג כן יש לו על מי לסמוך, אבל
לכתחילה בודאי שכדאי להקפיד שלא להכנס בכלל ספק ברכה, וישתדל ללוש
עיסה גדולה כל כך שישאר אצל המפריש כשיעור חלה וכמ"ש בתשו' ארץ צבי
כנ"ל".
בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קעט אות ה) דן במצרף לחמים בסל לאחר שאפה
בנפרד, אבל על מנת לחלק:
"וכתבו הפוסקים דוקא לחלקה בצק כלשון הירושלמי אבל לחלק אחרי האפיה
אינו פוטר כנזכר למעלה, וראיתי בס' תורת הארץ להגר"מ קלירס זצ"ל פ"ד אות ק'
מביא מס' חלת לחם דמסופק האיך הדין כשבעוד עיסה וגם בתנור עדיין לא
הצטרף רק נצטרף בסל ורק אז חל החיוב אמנם בשעת צרוף הסל אחרי האפיה
היה דעתו לחלק אח"כ לאנשים הרבה בזה י"ל דמהני מחשבתו לחלק לאחרים
ולפטור וכן דעת בעל ח"ל (=חלת לחם) נוטה כיון דהיתה המחשבה לחלק מיד
אחרי הצרוף כמו מיד אחרי תחילת הלישה בעודה בצק".
והרב וואזנר חולק, שהמחשבה לחלק לא תועיל בסל: "ולדידי בעניי אין הדברים
נראין כן דטעם לחלקה בצק כתבנו למעלה בשם הר"ש משירליאו משום דהוא
סופו לסתור מה שעשה וזה לא שייך רק בעשה עיסה שלמה משיעור, ושוב דעתו
לחלקה ולהרסה וחשבינן גם עכשיו כנסתר בנינו, אבל בצרוף ס"ל דבלא"ה
לחמים נפרדים הם וכך דרך העולם שיהי' מחולקים ולחלקם, אין בזה שינוי מכלל
עריסותיכם וכן לפי מה שמגדיר לה הרמב"ן דהו"ל מגלגל ע"מ לפטור מי יימר
דגם לאחרי כל המעשים החלוקה היא בגדר פטור וכן נוטה דעת בעל תורת הארץ
והכי נראה".
נראה א"כ שס' התרומה הוא יחידאה מן הראשונים בהלכה זו, ורוב ככל הפוסקים
הסכימו שאם כוונתו לחלק רק לאחר אפיה, ובשעת גלגול ואפיה יש שיעור חלה
בעיסה – חייב בהפרשת חלה.
ד. האם עיסה לחלק גם באדם אחד לעצמו בכמה זמנים או בכמה אפיות
נושא נוסף שעסקו בו הפוסקים בסוגיא זו הוא: האם כוונת החלוקה הפוטרת היא
דוקא לבעלות אחרים כשלכל אחד ממקבלי העיסה יהיה פחות מכשיעור, או שאף
אדם המתכוין לחלק את עיסתו המיועדת כולה לעצמו כגון לאפות בעתים שונות
לסעודות שונות או בכמה תנורים וכד' האם גם הוא נפטר מחלה. והבאנו לעיל
מחלוקת הרמב"ם והראב"ד והפשרה שעשה בין דבריהם מהר"י קורקוס שסתם
יחיד שעשה עיסה גדולה וכוונתו לחלוק לעצמו חייב בחלה שמא יימלך, אולם אם
התכוין לחלוק בינו לחבריו פטור ואין חשש שימלך.
הרשב"א בפסקיו לחלה (שער ב אות יא) כתב: "ירושלמי (שם) אמר ר' יוחנן
העושה עיסה על מנת לחלקה פטורה מן החלה והרב ר' משה ז"ל (הל' בכורים
פ"ז הל' י"ט) סמך עליו ופסק כן, אבל הרב ר' אברהם ז"ל כתב בהשגות שאין
הלכה כן אלא חייבת שמא תימלך לעשות עיסה מדתנן נשים שנתנו לנחתום
לעשות להם שאור אם אין בכל אחת ואחת כשיעור פטורה מן החלה ומשמע הא
אשה אחר' דומיא דחמש חייבת, ואף על גב דר' יוחנן אמר פטורה ריש לקיש פליג
ואמר דנחתו' לאו דוקא לענין חלוק הא אשה חייבת בחלוק". והביא את דעת
הראב"ד ללא ההסתייגות של מהר"י קורקוס.
המאירי (חלה פ"א) פסק כראב"ד: "ותירץ ר' יוחנן שניא היא שכן העושה עיסה על
מנת לחלקה בצק פטור מן החלה, וכן פסקוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי
המפרשים כתבו דמדקתני במתניתין נשים שנתנו לנחתום משמע הא אשה אחת
חייבת אף על פי שדעתה לחלק וכן הדברים נראין".
הרמ"א (סי' שכו ס"ד) כתב לכאורה כרמב"ם שאדם שאינו נחתום נפטר בעיסות
לחלק, אולם לא באר מהי החלוקה האם לאחרים כמשמעות המשנה והש"ס, או
גם במחלק לעצמו באפיות או בזמנים.
הגר"א (סי' שכו ס"ק ז) כתב מפורש שבאיש אחד דוקא בכוונתו לחלק לאנשים
רבים אבל לא במחלק לעצמו לכמה חלות קטנות.
בפתחי תשובה (יו"ד סי' שכו ס"ק ב) באר לגבי השאלה שהעלנו: "לחלקה בבצק
פטורה – כתבו הלבוש והדרישה וב"ח דדוקא אם רוצה לחלקה לאנשים הרבה
אבל בשביל שהוא מחלק לעצמו לא מקרי עושה לחלק. וכתבו כן ליישב מנהגינו
שנוהגות הנשים בע"ש ללוש רק שיעור חלה ונוטלים חלה ומברכים אף דדעתם
לחלק לחמים שקורין קיטקי"ש שאין בהם שיעור חלה משום דלא הוי לחלקה
לאנשים הרבה ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' ס"ט שכ' דמדברי התוס'
בברכות דף ל"ח3 וש"פ מבואר דליתא לחילוק זה. וכבר עמד ע"ז גם בספר
תפל"מ (=תפארת למשה) וע' במעדני מלך הלכות חלה שכ' חילוק אחר דדוקא
אם מחלקה שלא לאפות עכשיו הכל אלא מסעודה לסעודה אחרת כמו משחרית
לערבית אבל המחלק עיסת בצק לאפות מיד הכל לא נפטר ע"ש וגם חילוק זה
דחה בס' תפל"מ שם דמתוס' הנ"ל לא משמע כן. ובתשו' בית אפרים שם כתב
ליישב המנהג דדוקא אם דעתו לחלקו באופן שלא יבואו אח"כ לידי צירוף לעולם
שאז היא חלוקה המתקיימת פטורה ואין חילוק בין איש א' לאנשים הרבה אבל אם
דעתו לצרפה בעת אפיה ורודים ונותנים לסל אחד ואין חלוקת הבצק הזה סופה
להתקיים לא מקרי עושה לחלק ע"ש".
עולה מדברי הפ"ת שלפי רוב הפוסקים אין דין חלוקה באיש אחד בחלוקה לעצמו
אפילו בכלים שונים או בזמנים שונים כיון שיש בעיסה עתה כדי שיעור לחלה. וכן
נראה מתשובת הבית אפרים שערער על כמה חילוקים. ועי' בס' דף על הדף (נדה
ח ע"א).
בשו"ת מלמד להועיל (ח"ב, יו"ד סי' קא) הביא את דברי הרב אליעזר ברגמן
החולק על הדעות לעיל וסובר שאף אדם אחד פטור כשמחלק לעצמו, ובלבד
שלא יאפה אותם בתנור אחד אלא בזה אחר זה. וז"ל:
"ולכן מה שהעלה הרב הג' הנז' ע"י קושיותיו אלו שלא נאמר הך דינא דהעושה
עיסה ע"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה רק בחלוקה לשני אנשים או יותר וחולק
בזה על רבותינו בעלי התוס' ושאר ראשונים ז"ל שסתמו או נסתפקו בזה או כתבו
בפירוש שאפילו בעל הבית בתוך ביתו פטור לא שמיע לן כלומר לא סבירא לן רק
כמו שכתבתי לעיל שהעיקר תלוי בעושה לחלקה בצק דהיינו שלא לאפותה
בתנור אחד, ובלא"ה נמי מה שהעלה הרה"ג ז"ל הנז' לתרץ קושיותיו הנז' כד
מעיינין בי' לא הועיל מידי בזה דאיזה סברא יש לפטור יותר בעושה לחלקה לבני
אדם מלחלקה לעצמו כיון דעיסת השותפין חייבת כמבואר ברמב"ם שם ה"ו
ובטוש"ע סי' ש"ל ס"ב וכן העושה עיסה לרבים חייב כפסק הרמב"ם שם ע"פ
התוספתא (וצ"ע למה נשמט זה בטוש"ע), א"כ מה הפרש יש בין העושה לחלקה
בשביל עצמו או העושה לחלקה לרבים איזו צד פיטור יוכל להוולד על ידי זה
שעושה לחלקה לרבים אם בעצמו יתחייב בכה"ג, וודאי נראה פשוט לדינא
מסתימת לשון הפוסקים שעיסת השותפות והעושה אותם לרבים דחייבים אף על
פי שאין בשום אחד מהם לבדו כשיעור וכ"מ בכ"ד וע' בזה בסה"ת בסי' פ"ג והיינו
העושה עיסה לרבים היינו העושה עיסה לחלקה בצק, ואם תאמר דשל שותפין
ולרבים דחייבים כשעשאוה לחלקה לאחר אפיה דוקא וכן הוא באמת מ"מ כבר
הודית שאין השותפות ודלרבים גורם לפטור, רק דעיקר הפיטור תלוי בין לחלקה
בצק ובין לחלקה לאחר אפיה, וכיון שכן ה"ה לבעה"ב בתוך ביתו. ומשום הכי אף
על פי שגם הרב פרישה והש"ך ז"ל כן כתבו בדרך העברה במכ"ה שבמקומו מונח
שלא השגיחו אהך דיבור תוס' בברכות דף ל"ז סוף ע"ב שהביא הרב שנות אלי'
שם ג"כ דכתבו להדיא שרבינו יחיאל ז"ל היה מסופק עכ"פ לפטור בעה"ב בתוך
ביתו בכה"ג וכן שאר ראשונים ז"ל כ' הכי להדיא לפטור, אלא שהגדולים הנז' אגב
חורפייהו לא עיינו בה יפה כה עם שלא חקרו לעמוד על שורש ויסוד הלכה זו
שבלי דברינו הנ"ל נראית כמילתא בלא טעמא כלל ומן השמים אנהירו לעיינין
לפרושה באר היטב ב"ה".
ולדבריו כל שלא התכוון לאפות בתנור אחד הוי עיסה לחלק. ונטל לעצמו דרך
ביניים שלא כוונת החלוקה בעיסה מחלקת אלא כוונת החלוקה בתנור מחלקת בין
אצל אדם אחד בין אצל שנים.
החזו"א (יו"ד סי' קצח, ג) ג"כ התייחס לשאלה שהעלינו: "ונראה דהא דעושה
עיסה לחלקה בצק פטורה, היינו לחלקה ולהקפיד על תערובתן אחר החלוקה,
דאם אחר חלוקה נמי אינו מקפיד על נשיכתן זו בזו לא גרע מה שעשה מתחלה
עיסה אחת מעשה שתי עיסות ונשכו זו בזו, אבל כשדעתו לחלקן ולעשותן
בדפוסים מיוחדים או למשוח פניהן של מקצתן בביצים ושמן וכיו"ב שיקפיד אחר
חלוקתן על נשיכתן זו בזו זה מקרי ע"מ לחלק, ואם דעתו לחלקן רק משום שרוצה
בפתין קטנות ולא יקפיד על נשיכתן גם אחר חלוקה זה לא מקרי ע"מ לחלק, ואין
חילוק בין איש אחד לב' אנשים אלא בין מקפיד אחר חלוקה לאינו מקפיד,
וממילא נשמע דלחלק לב' בני אדם פטורה כיון דסתם שנים מקפידין ולאדם אחד
חייבת דסתם אחד אינו מקפיד, אבל בידוע שיקפיד אפי' באדם אחד פטורה, ואם
ידוע שלא יקפידו אפי' ב' בני אדם חייבת, ולפ"ז צ"ל דבלחמי תודה כיון שאם לא
ימצא לקוחות אין קפידא בנשיכתן חשיבא כעיסה אחת אע"ג דמספק מקפיד על
נשיכתן, א"נ דלמא ימלך ויעשה אותו לעצמו קדם שיחלקן".
נראה מהחזו"א שקיבל את דעת מהר"י קורקוס שמחלק לעצמו רק בחילוק
טעמים שמקפיד שהעיסות לא יתערבו פטור מחלה, אבל אם מתכונן לחלק
לאפיות או לכלים שונים חייב בהפרשת חלה וכ"ז אף לשיטת הרמב"ם.
ה. עיסה גדולה ע"מ לחלק יותר מכשיעור
שאלה נוספת שעסקו בה הפוסקים הוא מה הדין אם אפו עיסה גדולה על מנת
לחלק לאנשים רבים כשכל אחד יקבל עיסה גדולה האם יכול שלא להפריש חלה
עתה על הכל, אלא כ"א מהמקבלים יפריש על עיסתו.
בשו"ת משאת בנימין (סי' א) דן בשאלה כזו: "המנהג בקצת מקומות בע"ש עושה
נחתום ישראל או נכרי עיסה גדולה ובאות הנשים ולוקחות ממנו כל אחת כדי
שיעור חלה וכל אחת נוטלת חלה מעיסה שלקחה היא מהנחתום גם בחתונות
עושין עיסה גדולה והנשים כל אחת לוקחין מהעיסה כשיעור חלה ומפרשת כל
אחת חלה ואח"כ מערבין הכל יחד ועושין מן הכל לחם גדול. אי שפיר למעבד
הכי דאיכא למימר מאחר שנלושה כל העיסה בבת אחת די לה בחלה אחת וחלה
אחת פוטרת כל העיסה או לאו".
מסקנתו היא שכיון שעשו על מנת לחלק נחשבת כל עיסה כנפרדת מחברתה
ומה שחייבו באופה להרים חלה היינו לחומרא אבל לקולא מותר להמתין עם
ההפרשה, ולכן כאשר הגיעו ליד כל אשה ואשה עיסה, היא יכולה להפריש
בברכה. ולכן לגבי השאלה הראשונה מסיק: "ואדרבא צריך לקיים ולהחזיק מנהגן
כדי שבקל בלא טירחא תוכל כל אשה ליקח חלה בכל ע"ש שכבר נהגו ליטול
חלה בכל ע"ש ע"פ הירושלמי דמסכת שבת אדם הראשון חלתו של עולם וכו'
וגרמה לו חוה מיתה לפיכך נמסרה מצות חלה לאשה כו' ואם נטריח לנשים ליקח
קמח וללוש ולאפות שמא מתוך זה תניח ותבטל המצוה לכן יש להניח אותן
במנהגן אצל נחתום של ישראל".
אולם לגבי המקרה השני של חתונות שמכינים עיסה גדולה וכל אשה מכינה פת
ואופים יחדיו, כאן הוא מסיק שאין לתת לכל אשה להפריש כיון שהתחיל בחיוב
ונגמר בחיוב: "אמנם מה שנוהגין בחתונות שעושין לחם גדול שמניחין אותו על
השלחן בשעת הדרשה שממנו לוקחים חלה הרבה נשים כל אחת בפני עצמה אף
על פי שכל אשה נוטלת עיסה כדי שיעור מ"מ כיון שמתחלה לשו הכל בבת אחת
ואחר כך כשאופין חוזרין ומערבין ועושין מן הכל לחם אחד אין להפריש רק חלה
אחת על כל העיסה, ואף ע"פ שהמנהג שלאחר הדרשה שולחין לכל אחד חתיכה
פרוסה מאותו לחם אל ביתו. וא"כ בשעת לישה היה דעתו לחלק אפי"ה לאו מידי
הוא דדוקא על מנת לחלק בצק קאמר ר' יוחנן ולא ע"מ לחלק פרוסה כמו שכתב
ב"י ואפי' לדברי הסמ"ג דלא מחלק בין בצק לפרוסה מ"מ היינו דווקא כשמחלק
לכל אחד כשיעור חלה אבל פחות משיעור חלה כמו שנוהגין לשלוח פרוסה
קטנה פשוט הוא דלא ואדרבה היה נראה לפטור אותו לגמרי מחלה דזה הוא ממש
כר' יוחנן אלא כיון שהמנהג שבעל סעודה מניח לעצמו פרוסה גדולה כדי שיעור
בשביל אותה פרוסה חייבת בחלה ולכן יש למחות ביד הנשים שלא ליטול מאותו
לחם רק חלה אחת".
וכ"ז באופה ישראל אבל עיסה שמכין נחתום נכרי פטורה שהרי בשעת גלגול
היתה פטורה.
הב"ח (יו"ד סי' שכו, ב) מביא את המנהג שנחתום מכין כמות גדולה ומחלק עיסות
גדולות לקונים וכ"א מהקונים מפריש חלה לעצמו וסובר שאין לעשות כך ועל
הנחתום להפריש מכל העיסה הגדולה, ומקשה: "חדא דהלא מיד כשגלגל
הנחתום העיסה הגדולה חייב להפריש ממנה חלתה אפילו היתה דעתו למכרה
לחלקים קטנים פחות מכשיעור כדפרישית, כל שכן שאין דעתו למכרה אלא
לחלקים בכשיעור וכיון דהמצוה חלה עליו להפריש חלה ושוב פטורה כל העיסה
היאך נתיר לכתחלה למכור לחלקים ושהלוקחים יפרישו חלה ויברכו והנחתום לא
יפריש ולא יברך", ויש בכך ברכה שאינה צריכה. ומסיים: "ושרי ליה מריה לבעל
הוראה זו, וכן קיבלתי מרבותי שאיסור גמור הוא ויש למחות ולבטל מנהג זה שהוא
שלא כדין".
הט"ז, חתנו של הב"ח, מיישב את מנהג העולם שהביא המשאת בנימין ובאר שאם
נהגו כך הדבר מותר. וכן הש"ך (ס"ק ד) מתיר לנהוג כמשאת בנימין ומסכים
שלגבי חתונות על הנחתום להפריש, וכותב "וכן ראיתי מהגבירה הרבנית אמי תי'
ומשאר נשים צדקניות חכמניות שנזהרו בזה".
מסקנות
א. נחתום שעשה עיסה גדולה משיעור חלה על מנת לחלקה לעיסות קטנות
מכשיעור ולחלקן לכמה אנשים – חייב בחלה. (פרק א)
ב. אדם פרטי שעשה עיסה גדולה משיעור חלה על מנת לחלקה לעיסות קטנות
מכשיעור ולחלקן לכמה אנשים לפי הרמב"ם פטור מחלה ולפי הראב"ד – חייב
בחלה. (פרק א)
ג. כדי לחוש לדעת הראב"ד ולדעת מהר"ם אדם שעשה עיסה גדולה משיעור
חלה על מנת לחלקה לעיסות קטנות מכשיעור ולחלקן לעצמו חייב להפריש חלה
ללא ברכה. (פרק א)
ד. אדם פרטי שעשה עיסה גדולה משיעור חלה על מנת לחלקה לעיסות קטנות
מכשיעור ולחלקן לכמה אנשים לפי הרמב"ם הפטור של כל העיסות מחלה הוא
לתמיד, ולפי הראב"ד אם הצטרפו או הוסיף בצק עד שיעור החיוב חייב בחלה.
(פרק ב)
ה. לדעת הרמב"ם אם הפרישה לחלק אפילו הפריש מהם עתה חלה אין
להפרשה זו שום משמעות, ואינו יכול להפריש ממנה על עיסה שחייבת ולא
מעיסה שחייבת עליה. (פרק ב)
ו. אם לש עיסה לחלקה לאחר אפיה בכמות קטנה משיעור חלה לכל אדם –
אעפ"כ חייב כבר עתה בחלה ולא כדעות הפוטרים. (פרק ג)
ז. אם לש עיסה על מנת לחלקו לעצמו לאפות בזמנים שונים אינו נחשב לחלק
וחייב כבר עתה בהפרשת חלה. (פרק ד)
ח. אם יקפיד לאחר חלוקתם לעצמו שלא לערב את העיסות לפחות אחר אפייתן
כגון שטעמם שונה – פטור מחלה. (פרק ד)
ט. אם לש עיסה גדולה על מנת לחלק לכל אחד עיסה גדולה מכשיעור עדיף
שהלש יפריש עבור כולם ולא שכל אחד מהמקבלים או הקונים יפריש לעצמו.
(פרק ה)