חבל נחלתו ה מה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · מה · >>

<poem> גמילות חסדים בשכר שאלה האם מותר לדרוש שכר עבור מצוות גמילות חסדים, כגון: לבקר חולים או לקבור מתים? תשובה א. במסכת בכורות (כט ע"א) נאמר במשנה: "הנוטל שכרו לדון – דיניו בטילים, להעיד – עדותיו בטילין, להזות ולקדש – מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה. אם היה כהן מטמאהו מתרומתו – מאכילו ומשקו וסכו, ואם היה זקן – מרכיבו על החמור, ונותן לו שכרו כפועל". המדובר במצוות שנעשות עבור אחרים ויש בעשייתן גמילות חסדים. כגון לדון או להעיד וכן להזות מי חטאת או לקדש מי חטאת בכולן אין עשייתן לשם גמילות חסד אולם יש בעשייתן גמילות חסדים לזקוק לכך, ואעפ"כ נאסרה נטילת שכר על כך. ונראה שהדין שדיניו בטלים וכן עדותו קידושו והזאתו היא מדרבנן ועכ"פ אינה תוצאה ישירה מנטילת השכר, אלא ישנו ציווי שלא ליטול שכר והוראה נוספת של קנס לנוטל ודוקא במקרים אלו. אמנם כבר מהמשנה רואים ששכר מסויים מותר ליטול כגון שכר כפועל, ונדון בכך להלן. ובגמרא: "מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא (דברים ד) ראה למדתי אתכם וגו' – מה אני בחנם אף אתם בחנם. תניא נמי הכי: כאשר צוני ה' אלהי – מה אני בחנם, אף אתם בחנם"... וברש"י: "מנא ה"מ – דאין נוטלין שכר על הוראה ותלמוד תורה שילמד". ממקור זה נלמד אף האיסור ליטול שכר על עשיית מצוות, כמבואר בשו"ת הרשב"ש (סי' תעד): "וקאמרי בגמרא דשכר הזאה וקדוש אסור לפי שהיא מצוה וכתיב ראה למדתי אתכם מה אני בחנם אף אתם בחנם, דשכר הבאה ומלוי שרי, כלומר מלוי המים והבאת האפר משום בטולו וטרחו שמתבטל ממלאכתו וטורח להביא ולמלאת ואינם אלא מכשירי מצוה שאין בהבאה ומלוי מצוה, אבל בקדוש והזאה יש מצוה". וכ"כ בספר תשב"ץ קטן (סי' תקכה): "ירושלמי דנדרים אלה המצות אשר צוה ה' וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם. יכול אף שכר מלמדים ושכר סופרים ת"ל ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים חקים ומשפטים בחנם אבל לא שכר מלמדים ושכר סופרים, מכאן ראיה שמותר ליקח שכר לימוד". וכ"כ הטור (יו"ד סי' שלו): "ואמרינן בענין עשיית המצות מה אני בחנם אף אתם בחנם הילכך שכר החכמה והלימוד אסור, אבל שכר הטורח ושכר הבטלה מותר". וכן באר הט"ז (יו"ד שלו, ב). והגר"א (יו"ד שם אות ז) באר: "דאמרינן (בספרי וב"ק פ"א ב' וסנהדרין ע"ג א') והשבותו לו זה אבידת גופו וכל שמצווה אסור ליטול שכר ע"ז כמ"ש בפ"ד דבכורות (כ"ט א') וכן באבידה". ב. מדברי הגר"א מבואר שאסור ליטול שכר על מצות השבת אבידה. אולם אם המשיב נפסד כתוצאה מההשבה יכול להתנות על שכרו כדברי המשנה (ב"מ פ"ב מ"ט): "היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל, אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין, אם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם". היינו, התורה חייבה להשיב אבידה בחינם. אולם אם המשיב יופסד מותר לו להתנות על שכרו בפני בעל האבידה (כגון חמור שנשטף בנהר ויכול להצילו – ב"ק קטו ע"ב במשנה), או בפני בי"ד. ואם אין לו בפני מי להתנות שלו קודם. וכ"כ הרא"ש (ב"מ פ"ב סי' כד): "ואף על גב דאסור ליטול שכר על השבת אבידה. דאפילו לרבנן דאמרי טעינה בשכר היינו מיתורא דפריקה, אבל באבידה מודו דאסור ליטול שכר. וכן מוכח מתניתין דדוקא כשהעושה מלאכה ומתבטל ממלאכה נותן שכרו כפועל בטל, אבל אם לא היה עסוק במלאכה אסור ליטול שכר. מ"מ השתא שהוא עסוק במלאכתו ופטרתו תורה מהשבה יכול ליטול שכר". ג. במסכת ב"מ (לב ע"א) נלמד כי פריקת בהמה צריכה להיעשות בחינם אבל על טעינה מותר ליטול שכר. דינים אלו נלמדו מגזירת הכתוב ובהמשך הגמרא מסבירה בטעמם שבפריקה יש צער בע"ח ובטעינה אין צער בע"ח. נשאלת השאלה לאיזה מן המצוות הושוותה מצות השבת אבידה, האם למצות פריקה, וא"כ אף על פריקה כאשר הפורק נפסד יהא מותר לו להתנות וליטול שכר. או שמצות טעינה דומה להשבת אבידה, וא"כ האיסור ליטול שכר בפריקה הוא מוחלט אפילו הוא נפסד, ובטעינה מותר ליטול שכר רק אם אינו בטל אלא הוא נפסד כתוצאה מטעינה. העלה שאלה זו גם הרמב"ן (ב"מ לב ע"א). כתב בשאלה זו הרא"ש (ב"מ פ"ב סי' כח): "מצוה מן התורה לפרוק וכו'. מפרש לה מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם. תנינא להא דת"ר פריקה בחנם טעינה בשכר. רבי שמעון אומר זה וזה בחנם. וקיימא לן כרבנן. וטעינה אפילו הוא פנוי ובטל מכל מלאכה יכול הוא לומר איני רוצה לטעון בחנם עמך אם לא תתן לי שכר". למדנו מדברי הרא"ש שמצות פריקה שווה דינה לדין מצות השבת אבידה, אבל במצות טעינה הטוען רשאי להתנות על שכרו. בהמשך הסימן מרחיב הרא"ש בעניין גובה השכר אשר יכול להתנות עליו. וכ"כ הטור (חו"מ סי' ערב) והב"י ציין שמקורו מהרא"ש. עולה מדבריהם כי במצות טעינה ישנו גילוי מיוחד של התורה שאין צריך לעשות בחינם אפילו הוא בטל, ואילו מצות פריקה הושוותה לאבידה ולשאר מצוות, ואם הוא בטל חייב בחינם ואם הוא עסוק במלאכתו רשאי לדרוש שכר על כך. ד. הר"ן (לב ע"ב) חלק על הרא"ש וז"ל: "הכי קאמר מצוה מן התורה לפרוק בחנם, י"א דדוקא כשאינו בטל מן הסלע אבל כשהיה בטל נותן לו כפועל בטל דלא עדיף מאבידה וקרי כאן אפס כי לא יהיה בך אביון – שלך קודם, אלא בבטל קאמרינן דהוי בחנם, ולפ"ז טעינה בשכר אפילו באדם בטל ואינו מחוור בעיני, כיון דאיכא בפריקה צער ב"ח אפילו בטל מן הסלע חייב בחנם, אבל טעינה הויא לה כשאר אבדה דבשכר כל שלא היה בטל, אבל בבטל בחנם והא דאמרינן לקמן בפריקה דכי לא עבד מריה בהדיה בשכר אע"ג דצעב"ח דאורייתא לאו משום דלא מחייב בצער ב"ח אלא בשכר אלא קנסא הוא דקניס ליה רחמנא דכיון דהוא מריה ולא עביד בהדיה נהי דאיהו פריק מיד משום מצוה דצעב"ח נוטל שכרו ממריה משום קנסא". והו"ד אף בנ"י (ב"מ יז ע"ב). עולה מדברי הר"ן שדוקא טעינה דומה למצות השבת אבידה אבל פריקה בגלל מצות צעב"ח אפילו הוא נפסד ממלאכתו חייב לעשות בחינם. הב"י ציין לדעת הר"ן בהמשך הסימן, ובד"מ (חו"מ סי' ערב) הביא את דעת הר"ן בניגוד לדעת הרא"ש והטור. בשו"ע (חו"מ סי' ערב ס"ו) פסק כרא"ש והרמ"א לא העיר על דבריו. ה. לפי"ד הר"ן עולה שכל שאר מצוות גמ"ח כגון ביקור חולים או קבורת מתים (או שאר גמ"ח מזדמנות שבין אדם לחבירו כגון לקיחת טרמפיסטים או עזרה בפריקת משאית, או להעלות סלים כבדים לנצרך, או להעביר את הכביש לילדים וכד') דינם כאבידה, אם הוא בטל חייב לגמול חסד בחינם, ויכול להתנות על שכרו רק אם הוא נפסד במלאכתו שעסוק בה באותה שעה. אולם לפי דברי הרא"ש, אשר דבריו נפסקו בשו"ע, דינן של שאר מצוות גמ"ח צריך להיות שווה למצות טעינה שכן אין בהן צעב"ח, ודוקא בפריקה שיש בה צעב"ח נצטוינו בחינם כדוגמת השבת אבידה, אבל שאר מצוות גמ"ח לכאורה דינן יהיה כטעינה. ולפי"ז אפילו אדם בטל יכול לטעון לא אעשה אם לא אקבל שכר. ולכאורה לא מובן מדוע מצות השבת אבידה יהא חייב בחינם לפי הרא"ש שהרי גם בה אין צעב"ח ישיר. ואולי מכיון שבחלק מהשבות האבידה גופא יהא צער בע"ח הושווה דינה בכל המקרים לפריקה. אמנם ניתן לטעון להיפך, כיון שבמצות השבת אבידה אין צעב"ח ואעפ"כ נאסר לדרוש שכר מכאן ראיה שה"ה בכל המצוות, וצ"ע. ו. פסק הרמ"א (יו"ד סי' רסא): "האב שאינו יודע למול, ויש כאן מוהל שאינו רוצה למול בחנם, רק בשכר, יש לב"ד לגעור במוהל זה, כי אין זה דרכן של זרע אברהם, ואדרבה מוהלים מהדרין שיתנו להם למול. ואם עומד במרדו, ואין יד האיש משגת לתת לו שכרו, הוי כמי שאין לו אב שב"ד חייבים למולו, ולכן ב"ד היו כופין אותו, מאחר שאין אחר שימול (רשב"א סי' תע"ב)". ודבריו העתק מדברי הרשב"א. והגר"א הביא מיבמות (עט, א) שאחד מסימני ישראל היא גומלי חסדים. ומשמע שלכו"ע כופים אותו בחינם, וא"כ קשיא לשיטת הרא"ש ולשו"ע שדבריו נסתרים מדברי השו"ע בחו"מ. וכן הנ"י (נדרים לט ע"א) כתב: "דבמקום שנוטלין שכר על הבקור (=חולים) אין רשאי ליטול שכר על העמידה דמצוה גרידא היא ואסור לאדם ליטול שכר על עשיית מצוה, אבל בבקור דישיבה מותר לקבל שכר מפני שאינו חייב במצות בקור אלא לבקרו ולצאת אבל לישב שם אצלו לא". וכן ניתן ללמוד מדיני רופא שאף הוא עוסק בגמ"ח כלפי החולים ואסור ליטול שכר על עצם מלאכתו. ז. וע"כ נראה שאע"פ שמצד הסברא לשיטת הרא"ש והשו"ע יש להקיש מצוות שאדם גומל חסד עם חבירו לטעינה, ולפי"ז אדם אינו חייב לקיימן אלא בשכר, בכ"ז הושוו כולן לפריקה ולהשבת אבידה דוקא וע"כ אין ליטול עליהן שכר, אלא א"כ הוא צריך להיבטל ממלאכתו כדי לקיים את המצוה. וכנראה שסברתם היא שטעינה שונה משאר כל מצוות עשה של גמ"ח שעליה התורה התירה במפורש ליטול שכר, אולם רק עליה ולא על כל שאר מצוות, ועדיין צ"ב. ח. נאמר במסכת בבא מציעא (לג ע"א) במשנה: "אבדתו ואבדת אביו – אבדתו קודמת, אבדתו ואבדת רבו – שלו קודם". ובגמרא: "מנא הני מילי? – אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא (דברים ט"ו) אפס כי לא יהיה בך אביון – שלך קודם לשל כל אדם. ואמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך – סוף בא לידי כך". ופרש רש"י: "כל המקיים בעצמו כך – אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח, ואם תמיד מדקדק – פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות". ומכאן לענייננו על אף כל הקושיות מצוות צריכות להיעשות בחינם.