חבל נחלתו ה מו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · מו · >>

<poem>

תביעת דמי תיווך

בבית משפט השלום בת"א נדון דינו של שוכר נכס שלא שילם שכרו של מתווך אשר הודיעו על נכס העומד להשכרה, על אף ששכרו. הנתבע טען טענה שהתבררה כנכונה שכאשר חתם למתווך על ההתחייבות לשלם דמי תיווך פעל בתור נציג של חברה המייצגת בישראל חברה מחו"ל. החברה מישראל פורקה והוא פוטר ממנה, לאחר מכן בתור בא כוח של חברה אחרת אשר הוקמה לייצג את אותה חברה בחו"ל הוא בא ושכר את הנכס, וע"כ אינו צריך לשלם למתווך כלום שכן כאשר חתם על התחייבות לתשלום שכירות היה עובד של חברה אחת, ואילו כאשר שכר את הנכס בפועל היה עובד של חברה אחרת. בעיתון "מקור ראשון" (גליון עש"ק פר' בראשית כ"ה תשרי תשס"ו) בו הובא המקרה, נמסר כי השופט מנחם קליין התבסס על סיוע במשפט עברי ממרכז ישמ"ע אשר ע"י ביה"ס למשפטים של מכללת נתניה, ופסק על פי המדרש שיובא להלן לחייב את השוכר לשלם למתווך את מלוא הסכום. המדרש עליו התבסס השופט מובא מהגמרא בסנהדרין (צא ע"א-ע"ב): "אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני – הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו – הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה, אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס. אמר להן: בכורות נאות היכן הן? – אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? – אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה – הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד". עפ"י מדרש זה כתב השופט (כך מצוטט בכתבה): "לדידי אין זה משנה האם מדובר בגוף ונשמה, בשני שומרים שאחד חיגר ואחד סומא, או בשני מעוולים במשותף בניסיון להפסיד ממונו של מתווך. המסר הוא אחד וברור: לא ייגזר דינו של זה בנפרד מזה, אלא בית הדין יעשה אותם שותפים וירכיב אותם – זה ע"ג זה ויחייב אותם כדין". ולענ"ד הדברים מאד לא מבוססים. מידע הוא דבר שאין בו ממש, היכולת לחייב תשלום ממון על העברת מידע בין אם זה בתיווך ובין אם בייעוץ כלכלי או הדרכה וכד' נובעת מהתחייבות מקבל המידע לשלם עבור טרחתו ולימודו של מוסר המידע, וכדברי הרמב"ן בענייני יעוץ רפואי: "חכמתו מכר לו". וברור שאין זה קניין רגיל שהרי לא משך כלום, ואף קניין סודר לא חל על העברת ידע, (ולגבי סיטומתא דיון באחרונים עי' ערוה"ש חו"מ סי' רא) אלא מעת שמוסר המידע קיבל את התחייבות המקבל והתחיל לעשות על פיו מתחייב המקבל בתשלום. אולם בשאלה שלפנינו מקבל המידע קיבל כבא כוח ולא כאדם פרטי, וע"כ ההתחייבות וחתימת ידו אינה מחייבת אותו לאחר שפסק מלייצג את החברה שהתפרקה. כך כתב הרא"ש בענייני מתווכים (=סרסורים, שו"ת הרא"ש כלל קה סי' א): "וששאלתם: על שמעון שהיה סרסור של ראובן למכור ביתו, והלך אצל לוי ונתרצה לקנותו, ושוב לא רצה ראובן למכור ללוי, כי אמר כי היה שונאו, ומכרו לאחר; ועתה תובע שמעון, הסרסור, דמי סרסרותו מראובן. לא ידענא במה נתחייב ראובן לו מעות; ואף שבועה אין כאן, כי אמר לו: תהא סרסור למכור ביתי, והלך ודבר עם לוי לקנותו, ולא רצה למכרו ללוי, אז בעל סרסרותו. וכי אם כך מכרו ראובן לאחר, ולא היה שמעון סרסור באותו מקח, למה יתן ראובן לשמעון כלום? מעשים בכל יום שיש במקח אחד כמה סרסורים, זה מסרסר ללוי וזה ליהודה, כל מי שנגמר המקח על ידו, זכה בסרסרותו; ופעמים שבעל המקח מוכר בעצמו לזבולון, ואינו נותן לסרסרותו כלום. כי זה פשוט הוא, שהסרסורים והשדכנים, אם נגמר הדבר בלא סרסור, אין המוכר נותן כלום. ודאי אם אחר שראה הסרסור, אמר שלוי שונאו ולא רצה למכרו לו, ואחר כך מכרו ללוי, זה היה רמאות, וצריך ליתן לו שכרו. אבל בנדון זה, אינו חייב ליתן לו כלום"... דמי תיווך צריך לשלם מי שחתם כשקיבל את המידע ועשה בו רווח, אבל כאן לפנינו שתי חברות שונות הנחשבות לישויות משפטיות שונות. ואם אמנם אותה חברה פורקה כדין וביושר, ולא מתוך כוונת רווח של דמי התיווך אלא מסיבות אחרות, הרי ישנן לפנינו שתי חברות שונות, וכיון שכל אחת נחשבת לישות משפטית שונה, אע"פ שאת הרווח ממציאת המקום הביא העובד שפוטר מהחברה הראשונה, מה מחייב את החברה השניה בתשלום? על כרחך שהמחייב אותה היא ההנאה מהמתווך ולא פעולת העובד. ונדון על כך לקמן. הראיה שהביא השופט ממשלו של רבי לאנטונינוס אינו דומה כלל למציאות שלפנינו. משלו של רבי מדבר בשני עבריינים שכ"א משתתף עם חבירו באותה עבירה עצמה וזה אינו יכול לעשות העבירה לבדו וזה אינו יכול לעשות העבירה לבדו, ורק בשיתוף שניהם נוצרת העבירה. אולם אין זה דומה לכאן, ראשית מפני שאין כאן כוונת עבירה מוכחת, ישנו שימוש בידע שהגיע אליו בדרכים כשרות, ואם לא החתימוהו על התחייבות שכל תוצאה של העברת הידע או שימוש בו תחייבהו בדמי תיווך אין בשימוש דבר המחייבו. וכי אם ראובן שמע במקרה (ולא בכונת ריגול והפקת רווח) את המתווך מוסר פרטים לשמעון על חנות להשכרה והלך ושכרה לעצמו הוא חייב דבר כלשהו למתווך? מה מחייבו לכך?! ודינו יהא כאילו הלך ברחוב וראה מודעה המכריזה על חנות להשכרה אותה הציע המתווך לשמעון! ויותר מכן, בפשטות ראובן שקיבל הצעה ממתווך ולא ישרה בעיניו ומסרה לשמעון, ושמעון שכר את הנכס (ולראובן אין רווח מכך), אם ראובן לא התחייב למתווך על אי הוצאת המידע הוא אינו נחשב למזיק, והמתווך הפסיד. השופט ראה את מקבל הצעת התיווך כאילו הוא אדם פרטי כעין מתווך בעצמו, אשר הולך ומוסר אותה לחברה, פעם לאחת ופעם לאחרת, וחתימתו מחייבת את עצמו וגם את החברה אשר ימסור לה את המידע. אבל אין זה כך, מקבל המידע קבלה בשם חברה מסוימת ובשמה חתם, החברה התפרקה ומה יעשה, וכי צריך לשכוח את כל מה שידע ע"י החברה הקודמת? וכי הוא חתום על הצהרת סודיות ואיסור העברת מידע כלפי המתווך? סוף דבר הוא שכיר של החברה ובשמה חתם והיא התפרקה ואין הוא אסור בשימוש במידע שקיבל ב"גלגול" הקודם. אולם הוא חייב מדיני נהנה מחבירו. כל אדם שחבירו העניק לו מתנה אשר בדר"כ היא נקנית בממון והוא רוצה ליטלה בחינם מחייבים אותו בתשלומי ממון מדין נהנה. וק"ו במקום שהוא מחזר על אותה הנאה ועמד אחד והינהו שחייב לשלם לו מלוא שכרו. כמבואר לגבי מקיף את חבירו מג' צדדים ועמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלים עליו את כל התשלום עבור שלושת הצדדים שלא השתתף בתשלומם (ב"מ כ ע"ב). וכ"פ בשו"ע (חו"מ סי' קנח ס"ו): "וכן אם הניקף עצמו הוא שגדר רוח רביעית, הרי גילה דעתו ונותן חצי ההוצאה של שלשה רוחות, אם היו הכתלים של שניהם". דוגמא לכך, דין היורד לשדה חבירו (ב"מ קא ע"א), וכפסק הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה פ"י ה"ז): "היורד לשדה חבירו ברשות אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל השבח, ובעל בנכסי אשתו והשותף בשדה שיש לו חלק בה כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונה". וכך פסק הרמ"א (חו"מ סי' רסד ס"ד): "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו (ר"ן פ' שני דייני גזירות)". ועיי"ש בביאור הגר"א. וכתב על כך בס' נתיבות המשפט (ביאורים ס"ק ז): "פעולה או טובה. והיינו שהשביחו, כגון שאמר לו אכול עמי או דור עמי, חייב לשלם, וכ"ה בהדיא בר"ן פרק שני דייני [כתובות ס"ג ע"א מדפי הרי"ף], אבל כשמצילו מן ההיזק דינו כמבריח ארי וכהשבת אבידה, וכפי שנתבארו דינים אלו בכאן". ודוגמא זו היא אפילו עשה ולא הודיע לנהנה אלא רק לאחר מעשה, על אחת כמה וכמה במקום שהוא עצמו חיפש ובא אחר והינהו חייב ליתן לו שכרו כמקובל. הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ח חו"מ סי' ג): "ובאמת שראיתי בס' זכור לאברהם ח"ג (חו"מ ערך שכר) שכתב, ויש לעיין באדם שעשה איזו פעולה או סרסרות לחבירו, שעל הרוב אין הדרך בעירנו ליטול דמי סרסרות, ועבר זמן ולא ביקש ממנו דבר, ושוב אחר זמן בא הסרסור ותובע שכר סרסרותו, וחבירו טוען שממה שלא ביקש ממנו עד עתה, ודאי שמחל. צריך לי עיון אי אמרינן מדשתק ודאי מחל לו, או שמא יהיה צריך עכ"פ לקבל עליו חרם סתם, שמתחלה כשעשה עמו היה בדעתו שעושה על מנת ליטול שכר. עכת"ד. אולם נראה שזהו דוקא במקומו של הרב זכור לאברהם שהרוב לא היה דרכם לקבל שכר סרסרות, ולא יעשה כן במקומינו, כי כאן המנהג פשוט ליטול דמי סרסרות, אפילו לא נצטוה מאת המוכר. וכמ"ש כיו"ב המרדכי בפרק השוכר את האומנים (סי' שמו), וזת"ד, נשאל מהר"ם, מלמד שאמר לו בעה"ב למד את בני, ולא נדר לו שום דבר (=לא קבע לו שכר על כך), ולאחר זמן כשבא המלמד לתובעו, לא רצה ליתן לו שום דבר, הואיל ולא נדר לו כלום, והשיב, שצריך לשלם לו לפי הזמן שלימד, הן רב הן מעט, כמו שרגילים ליתן במקום אחר. ואין לו לעכב שכר טורחו. וכ' המרדכי, ונ"ל דהיינו טעמא דלא גרע מדקי"ל (ב"מ קא, א) היורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. ע"כ. וכ"כ בביאורי הגר"א (סי' קפה ס"ק יג), שפירש מהר"ם, דטעמא דסרסור שנוטל שכר אע"פ שלא שלחו, והסרסור בא מעצמו, דהוי כדין יורד בשדה חבירו שלא ברשות ונטעה, דאמרינן בב"מ (קא, א) דשמין לו, ואם גילה דעתו דניחא ליה, שיימינן ליה, וידו על העליונה. ע"כ. וכ"כ עוד הגר"א (סי' פז ס"ק קיז), שדין השדכנות כתב מהר"ם דהוי מדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות, שאם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן לשדה זו לנוטעה. ע"ש. (והלכה זו נפסקה ברמב"ם פ"י מהל' גזלה ואבידה ה"ד, וטוש"ע סי' שעה ס"א)". וא"כ ה"ה כאן אפילו לא היה חותם לו כלום כיון שסוף סוף נהנה מהמתווך בצורה ישירה, אפילו שהוא החליף את מקום עבודתו, ועבר לעבודה במקום אחר, כיון שהחברה בה הוא עובד נהנתה מן המתווך, ודאי שחייב לשלום לו דמי תיווך כמקובל בשוק. ועי' פסקי דין – ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות (ח"ג פס"ד בעמוד רכא) פסק בענייני מתווך שבא מעצמו, שצריך לשלם לו שכרו, ועאכו"כ כאן שנהנה ממנו בצורה ישירה.