חבל נחלתו ה מד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · מד · >>

<poem> יאוש מחפץ שלו שאבד בתוך רשותו שאלה למי שייך חפץ של אדם מישראל שאבד בתוך ביתו ובעליו התיאש ממנו, ומצאו אדם אחר מישראל, האם למאבד או למוצא? תשובה א. צריך לברר האם יאוש בעלים מועיל להוציא חפץ מבעלותו של אדם אע"פ שהחפץ בתוך רשותו; אם יאוש מועיל והחפץ יצא מבעלותו, צריך לברר האם חצרו קונה לו את החפץ כדין הפקר שנכנס לרשותו. ב. האחרונים דייקו מדברי תוס'. במס' בבא מציעא (כה ע"ב) נאמר במשנה: "מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ – שלו, מחציו ולפנים – של בעל הבית. אם היה משכירו לאחרים – אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו". והגמ' (כו, א) שאלה: "אם היה משכירו לאחרים אפילו (מצא) בתוך הבית הרי אלו שלו. ואמאי? ליזיל בתר בתרא!" וכתב על כך תוס' (ד"ה וניזל), שהכונה היא לבעה"ב שהוא האחרון, ואפילו נמצא דבר שאין בו סימן אין בעה"ב מתיאש ממה ששכח בביתו. משמע שאם התיאש מועיל היאוש להוציא את החפץ מרשותו. ג. אולם אף ללא הזדקקות לדיוק, נמצאת לכך התייחסות מפורשת במרדכי (ב"מ פ"ב סי' רס), בתוך תשובת ר' אביגדור הכהן נאמר כך: "אלמא דאפילו נאבדה לבעל הבית עצמו בביתו אבידה ומצאה אחר בביתו הרי היא שלו היכא דאיכא למימר דנתייאש בעה"ב ממנה". מהו הקריטריון לומר שנתייאש בעליה ממנה? נראה לתלות זאת בדברים אחרים של תוס' (כו, א ד"ה דשתיך) אשר כתב: "דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם". וכשם שדעתו לגבי קנין חצרו הוא רק בדבר אשר להימצא, ה"ה יאושו הוא מכל דבר שאינו עשוי להימצא, ולכן רק אם החפץ אבוד ממנו ומכל אדם ואינו עשוי להימצא מתיאש ממנו. ד. לעומת דעות אלה הסוברות שאפילו התיאש מחפץ שבתוך ביתו – יצא החפץ מרשותו, הביאו האחרונים מדברי הרמב"ן (ב"מ יד ע"ב) לכיוון ההפוך שאין יאוש מועיל, שכתב: "דבשלמא היכא שנטלה בתורת אבדה ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש דא"א לקנותה ביאוש מפני שידו כיד בעלים ושומר שכר שלהם הוא, הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים"... ובכוונתם לומר שכשם שמוצא אבידה קודם יאוש והגביהה אינו זוכה בה אלא הוא כשומר לבעלים, ה"ה כאן כיון שהחפץ בתוך רשותו אע"פ שהתיאש ממנו הרי חצרו היא כשומרת לו על החפץ שנתיאש ממנו. אולם יש לעיין בראיה זו, במקרה של הרמב"ן המדובר באבידת אדם אחר ומוצאה הגביהה קודם יאוש, וע"כ הוא כשומר אבידה של המאבד. אולם במקרה הנוכחי המאבד ומתיאש הוא גם בעל החצר ומדוע שתהיה לחצר כוונה שונה מאשר לבעליה, אמנם חצרו של אדם זוכה לו בתור יד או בתור שליח כאמור במשנת: "ראה אותם רצין אחר צבי שבור" וכו' (ב"מ יא, א), אבל אין מכאן להוכיח שחצרו תיהפך להיות שומרת אבידותיו כאשר הבעלים עצמו התיאש מהן. וסברה היא, 'שלוחו של אדם כמותו' אבל לא יותר ממנו, וע"כ נראה שאין מכאן ראיה ברורה. וכ"נ מדברי קצות החושן (סי' רנט ס"ק א): "ולכן נראה דהרמב"ן לא אתי לאפוקי רשות בעלים אלא ברשותו נמי מהני יאוש כל היכא דלא אתי חצירו וזכה לו וכמו האי דכתב הרמ"א בסימן רס"ח (סעיף ג') ע"ש, אלא דכתבו להא שידו כיד הבעלים ושומר שלהם הוא הלכך אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים, היינו דכיון דהשומר אינו מייאש שהרי הוא תחת ידו וידו כיד הבעלים א"כ יאוש דבעלים לא מהני, אבל היכא שמונח בחצירו בענין דחצירו לא קנה לו וכמ"ש הרמ"א בסימן רס"ח, מהני יאוש שפיר". נראה שסובר כר' אביגדור הכהן. והדגשת זכית חצרו אינה רוצה לומר שהוא התיאש אבל חצרו תזכה לו, שה"ז תרתי דסתרי. אלא זכית חצרו היא המודד ליאושו וכמש"כ לעיל. ה. דברים מפורשים כנגד עמדה זו מצאנו לרשב"א ולר"ן. הרשב"א (ב"מ כו ע"א ד"ה בכותל חדש) כתב: "ומיהו מחציו ולפנים דבעל הבית, משום דדרך בעל הבית להצניע חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתיאש מהם. אי נמי אין יאוש של בעל הבית מפקיע ממון שברשותו". וכן הר"ן (ב"מ כה ע"ב): "ומחציו ולפנים של בעל הבית שהוא הניחו שם ואע"ג דשתיך (י"ג דשתיק) אין יאושו של אדם מפקיע ממנו מה שהוא ברשותו". וכן בדף כג (ע"ב): "א"ל זיל שקול לנפשיך פי' כגון דידע דהאי כופרא לא היתה של בעל הגת דאי דידיה הוה כיון דברשותיה קיימא לא מהני בה יאוש". וכן מביא הנ"י (ב"מ יב ע"ב ד"ה גרסינן) בשם הר"ן. ומסכים עם דברים אלו בנתיבות המשפט (ביאורים סי' רנט ס"ק א): "ולפענ"ד נראה דכמו דגזילה מיקרי אינו ברשותו כמו כן אבידה, אמנם דוקא כשהיא מונחת במקום שאינו משתמר דהוי כהפקר לכל עובר ושב מיקרי האבידה שכבר יצאה מרשותו ומהני בה יאוש, אבל כשהיא במקום המשתמר מיקרי ברשותו ולא מהני בה היאוש, דלא ריבתה רחמנא יאוש רק גבי אבידה וזו לאו שמה אבידה, כמבואר בסימן ר"ס [סעיף י' בהג"ה] דכשמונחת במקום המשתמר לאו שמה אבידה, משו"ה כתב הרמב"ן באבידה כשנטלה ע"מ להחזירה כיון דהוא שומר של הבעלים לא מהני יאוש, והוא מהאי טעמא, דכיון דמונחת במקום המשתמר של הבעלים הרי לא יצאה מרשותו. ולפ"ז כשמונחת האבידה במקום המשתמר הוי כחצירו ולא גרע משלוחו והוי כאילו שלוחו משמרה ולאו שמה אבידה ולא מהני יאוש". היינו, הנתיבות סובר שיאוש אינו מועיל אם אינה אבודה, וחפץ הנמצא במקום המשתמר איננו אבידה וע"כ לא מועיל בו יאוש. בכך הופך הנתיבות את הסדר: אין לומדים משומר אבידה לחפץ ברשותו, אלא להיפך מגביה אבידה קודם יאוש נלמד מחפץ שברשות המשתמרת וע"כ אין מועיל בו יאוש. וכן במחנה אפרים (קנין חצר סי' ז) דן בשאלה שאנו עסוקים בה ומביא דברי תוס' ומרדכי ורמב"ן. ומסביר בדעת התוס' שכשם שדעתם שאין חצרו קונה לו בדבר שאינו עתיד להימצא, ה"ה שיאוש מועיל מחפץ כזה ברשותו. ונראה שזו מחלוקת בין תוס' ור' אביגדור הכהן לבין הרשב"א והר"ן. וכן נחלקו בכך הקצות והנתיבות (ושיטת הרמב"ן נתונה לפירושים שונים). מקור מחלוקתם האם יש משמעות ליאוש כאשר החפץ שמתיאש ממנו נמצא בחצרו או ברשותו. יאוש היא פעולה כפויה על בעל החפץ כאשר החפץ יוצא מיכולת פעולת בעליו בו (עי' חזו"א ב"ק יח, א), והשאלה שנחלקו בה היא, האם העלמות החפץ, ומחמתה יאוש כאשר החפץ ברשותו, נחשבת לדמיון שמבחינת המציאות הקניינית לא שינה מאומה, או שהיא היא המציאות האמיתית. ולדעה זו כשם שחצר אינה קונה דבר שלא עתיד להימצא ואבוד ממנו ומכל אדם, ה"ה חצרו אינה קונה לו ואינה שומרת לו דברים שהתייאש מהם אפילו הם בתוך רשותו. והנ"מ במחלוקתם היא בדבר שנאבד ממנו ומכל אדם בחצרו. לשיטת הרשב"א והר"ן יאוש אינו מועיל, לשיטת התוס' ור' אביגדור הכהן מועיל היאוש להוציאו מרשות בעליו והמוצאו זכה. אולם גם לתוס' ור' אביגדור הכהן, אם האבידה במקום שיש סיכוי שימצאנה, אין היא בגדר אבידה ואין מתיאש ממנה. ו. נחלקו האחרונים בדעת הרמב"ם והראב"ד. בבבא מציעא (כה ע"ב): "מצא בגל ובכותל ישן – הרי אלו שלו". ובתוס' (כו ע"א ד"ה דשתיך) כתבו: "וא"ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל". וכ"כ הרא"ש (פ"ב סי' ט). והרמב"ם (הל' גזילה ואבידה פט"ז ה"ח) כתב: "והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אע"פ שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר, מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו". עולה שבדבר שאינו עשוי למוצאו לעולם אין חצרו קונה לו, אולם בדבר שהוא עתיד למוצאו חצרו קונה לו. ז. הראב"ד השיג על הרמב"ם: "ומה אבידה של אדם אמרה תורה וכו'. א"א זהו קל וחומר שיש עליו תשובה, אבידה שבים למי תזכה הים אבל אבידה שבגל הגל תזכה לבעליו וכן כותל ישן, אבל הטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת וצריך שיהא בעליו בצדו ויאמר זכתה לי חצרי". באבן האזל (על הרמב"ם) כתב על הראב"ד כך: "נראה דדעת הראב"ד הוא דיאוש ברשותו לא מהני, וכיון דזוכה בהחצר לא מהני אח"כ מה דהוי אבודה מכל אדם". נראה מדבריו שסובר כי יאוש משלו בתוך רשותו אינו מועיל. ומסכים עם שיטת הרשב"א והר"ן. ח. לגבי שיטת הרמב"ם כתב באבן האזל: "ובדעת הרמב"ם י"ל דאף דיאוש ברשותו אף שהוא אינו יודע באותה שעה שנמצאת והוא מתייאש מ"מ כיון דלבסוף ימצא, אין ע"ז שם אבדה ועל מה דלא הוי אבדה לא מהני יאוש. אבל באבודה ממנו ומכל אדם לא מהני כלל מה דהוי ברשותו כיון דעכ"פ אינו עומד שימצאנה ע"כ יש ע"ז שם אבדה, וכיון דיש שם אבדה מהני יאוש". לגבי הרמב"ם שיטתו היא שאינו מועיל יאוש בדבר שלבסוף ימצא, וע"כ אין שם אבידה עליו ולא מועיל בו יאוש. אולם אם החפץ אבוד ממנו ומכל אדם אין חצרו שומרת על החפץ האבוד ויועיל יאוש להוציאו מבעליו. וכן המחנה אפרים (שהבאנו תחילת דבריו לעיל) מדייק מלשון הרמב"ם שבדבר שעתיד להימצא ונמצא ברשותו אין מועיל יאוש. ודברים אלו מתאימים לשיטת ר' אביגדור הכהן ותוס' שיאוש מועיל בדבר שאינו עתיד להימצא. ט. וכן הסיק האו"ש מדברי הרמב"ם: "ומתבאר דדעת רבינו ג"כ דבאבודה מכל אדם אע"ג דלא ידע דנאבדה הימנו נפקא מרשותיה... והנה מתבאר מדברי רבינו דאף אם הוא תוך רשות הבעלים המשתמר כיון דאבודה הימנו ומכל אדם נפקע מרשות הבעלים". ובשיטת הראב"ד מסיק האו"ש: "ומוכח מזה כהראב"ד שבתוך שדהו המשתמר חוזר וזוכה לבעליו ולכן לא נפקע מרשותו". וסובר כר"ן וכרשב"א (אע"פ שבדרך שונה ממש"כ לעיל). י. מתבאר למסקנה, כי מחלוקת ראשונים ואחרונים לפנינו בדין דבר שאינו עתיד להימצא שנאבד בתוך רשותו. לשיטת הסוברים שאין מועיל יאוש החפץ מוחזק לבעליו ברשותם וע"כ אפילו מחזיק בו עתה המוצא הוא צריך להשיבו לבעליו. לשיטת הסוברים שמועיל יאוש המוצא מוחזק בו. והשאלה היא האם יכול המוצא המוחזק עתה לומר "קים לי" כר' אביגדור הכהן וכסוברים כמותו. יא. בכללי "קים לי" המרוכזים בכנה"ג (חו"מ הגב"י) דבר פשוט הוא שהמוחזק יכול לטעון קים לי וה"ה לכאן שיכול לטעון קים לי כדעת ר' אביגדור הכהן ותוס', ואבן האזל ואו"ש בשיטת הרמב"ם. ועי"ש באות יג שיכול לטעון עפ"י שנים מרבוותא, וכן באות טו שיכול לטעון קים לי כיחיד אם אין הראשונים נושאין ונותנים בדין זה לכתחילה וכן נראה במקרה שלפנינו. וע"כ מעיקר הדין יכול לטעון קים לי. אולם אם החפץ הנאבד ונתפס ע"י המוצא אינו אבוד ממנו ומכל אדם אלא עתיד להימצא. נראה שלכו"ע צריך להשיבו לבעליו מפני שאין היאוש מועיל בו.