חבל נחלתו ה ל

<< · חבל נחלתו · ה · ל · >>

<poem> צדקה שתשמש לדבר עבירה שאלה ישנם צמתים אשר בהם עומדים אנשים ומבקשים מהנהגים העוצרים בצומת – צדקה. אולם הן מהתנהגות האנשים ומהיכרות מוקדמת ברור שאנשים אלו מבקשים את הצדקה לצורך קניית סמים. אנשים אלו, גם אם לא יקבלו את הצדקה ישיגו את הסמים הנצרכים להם. האם חובה לתת להם צדקה, או שאסור לתת כיון שהצדקה משמשת לדבר עבירה? תשובה א. כתב בספר יראים (סי' קנו): "ואם הוא עברין במזיד באחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו מחויב לא להחיותו ולא להלות לו דכתיב וחי אחיך ובהלואה כתיב מאחד אחיך וכיון שעבר במזיד יצא מכלל אחוה, דאחוה במצות בעינן דקימא לן כרב[נן] דאמרי בב"ק בפ' החובל [פ"ח א'] יש לעבדים בשת דאחיו הוא במצות. ותניא במכות באלו הן הלוקין [כ"ג א'] ונקלה אחיך לעיניך כשקיבל דינו אבל קודם לכן אינו אחיך. למדנו שרשע יצא מכלל אחוה והיינו טעמא דתניא בע"ז בפ' ב' [כ"ו א'] העובדי כוכבים ורועה בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין פי' גזלנים אלמא רועה בהמה דקה אין מצוה להחיותם דקתני ואין מעלין. ואע"ג דתניא בע"ז בפ"ב [כ"ו ב'] לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד דוקא לענין אבידה איתרבי ולא ילפינן אחוה להחיותו והלואתו מיניה שאם ריבה הכתוב להחזיר שלו לא ריבה לתת לו וגם ברבית מותר להלוותו מהאי טעמא דאחוה כתיב לענין רבית דכתיב כי ימוך אחיך וגו' אל תקח מאתו נשך ותרבית. והא דאמרינן בגיטין בהשולח [מ"ו ב'] ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דר' אמי ובעא למפרקיה ואמרו ליה רבנן לר' אמי האי ישראל משומד [הוא] דחזינא דאכיל נבילות. אמר להו אימור לתיאבון קא אכיל. והא זימנין דאיכא התירא ואיסורא ושבק היתירא ואכיל איסורא, א"ל [זיל] לא שבקו לי דאיפרקינך, מהא משמע דאוכל נבילה לתיאבון אע"פ שהוא רשע מצוה לפדותו נ"ל שר' אמי היה רוצה לפדותו לפנים משורת הדין דהא דתני רועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין פי' אין מצוה להעלותן אבל אין איסור להעלותן... ולהלוות לעבריין במזיד ברבית שמעתי מרבותי שאסור אם אינו משומד, אבל אם הוא משומד דשביק היתירא ואכיל איסורא מין הוא ורבית שלו מותר". והזכיר זאת בקצרה בסי' קסז. הרא"ם לומד מהמונח 'אחיך' בתורה שכל שהוא עבריין במזיד אינו אחיך במצוות ואין חייבים כלפיו במצות צדקה ומותר להלוותו ברבית. וכן הדין לענין משומד (=מומר) לתאבון. ומותר לתת לו צדקה אבל אין חייבים. ואם הוא מין אסור לגמרי לפדותו וכש"כ לצדקה. אולם אבידה חייבים להשיב אף למשומד. וכך הביא זאת הכלבו (סי' פב): "ואומר ה"ר אליעזר שאם היה עובר עבירה להכעיס אינו חייב לזונו דלא קרינא ביה אחיך עד שישוב וירצה לקבל עליו דין, וגם אף במומר לתאבון אומר כן". ב. הטור (יו"ד סי' רנא) ג"כ התבסס על דברי היראים ופסק: "כתב ה"ר אליעזר עני מישראל העובר על אחת מכל המצות אינו בכלל וחי אחיך עמך ואין חייבין ליתן לו צדקה עד שידעו ששב בתשובה, וכן אם הוא מומר אפילו לתיאבון". ג. הבית יוסף הביא את מקור דברי הטור מהסמ"ג (עשין קסב רז ע"ב) המצטט את היראים: "אומר ר' אליעזר ממיץ (ספר היראים סי' קנו) שאם היה עבריין במזיד באחת מכל המצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו חייב להחיותו ולא להלוותו דכתיב (ויקרא כה לו) וחי אחיך עמך וכתיב (דברים טו ז) מאחד אחיך וכיון שעבר במזיד יצא מכלל האחוה עד שילקה. ומה שמשמע בפרק השולח (גיטין מז.) שרבי אמי היה רוצה לפדות משומד אוכל נבלות לתיאבון לפנים משורת הדין היה עושה עכ"ל. וז"ל סמ"ק (סי' רמח) אומר ה"ר אליעזר שאם היה העני עובר עבירה להכעיס אינו חייב לזונו דלא קרינן ביה אחיך עד שישוב וירצה ויקבל עליו את הדין או ילקה כדמוכח בגיטין גבי ההוא דלודאי וגם משומד לתיאבון היה אומר כן ורבי אמי שהיה רוצה לפדות משומד אוכל נבלה לתיאבון לפנים משורת הדין היה עושה עכ"ל (=סמ"ק). ונראה שכך הוא דעת הרמב"ם שכתב בפרק ח' מהלכות מתנות עניים (הי"ד) שבוי שנשתמד אפילו למצוה אחת כגון שהיה אוכל נבלה להכעיס וכיוצא בו אסור לפדותו, ומדלא כתב שאם הוא אוכל נבילה לתיאבון מצוה לפדותו משמע דאם רצו לפדותו אין איסור בדבר אבל אינם חייבים לפדותו". הב"י אינו מביא ישירות מהיראים אלא מצטט את הסמ"ג ואת הסמ"ק. ומביא שניתן לדייק מהרמב"ם בהל' מתנו"ע שסבר כיראים. ד. אולם הב"י מתקשה בלשון הסמ"ק: "ולשון רבינו כלשון סמ"ק אלא שהשמיט תיבת להכעיס. ויש לתמוה על סמ"ק דהא בעובר להכעיס אסור להחיותו כדמשמע בההוא עובדא דרבי אמי וכתבו רבינו בסימן רנ"ב והיאך כתב בו דאינו חייב לזונו דמשמע דלית ביה איסורא. וגם על רבינו אם דילג תיבת להכעיס מפני כך לומר דעני העובר לתיאבון קאמר יש לתמוה למה חזר לכתוב וכן אם הוא משומד אפילו לתיאבון אבל לשון סמ"ג הוא מתוקן ומקובל". היינו הראשונים המביאים מספר יראים אינם זהים בגירסתם. בטור כתב: 'העובר על אחת מכל המצוות', ולא כתב אם במזיד או בשוגג. היראים עצמו כתב: 'ואם הוא עברין במזיד', והסמ"ק וכן הכלבו כתבו 'שאם היה עובר עבירה להכעיס'. ויש הבדל גדול בין המונחים. עבריין סתם משמעו בין במזיד ובין להכעיס. להכעיס משמע יותר ממזיד ואותו אסור לפדות ולתת צדקה ועוד. הב"י משיג על הנוסח הן בכלבו ובסמ"ק והן בטור ומקבל כנכון את נוסח היראים שהביא הסמ"ג שהוא המתאים לדברי היראים עצמו. ופירושו כמו שכתבנו שעבריין אפילו מומר לתאבון לא חייבים לפדות ולהחיות, ועבריין להכעיס אסור להחיות ולפדות. הב"ח מסיק מדברי הטור שמותר לתת צדקה למשומד להכעיס ורק אסור לפדותו, ומחלק בין פדיון לפרנסה, ומנמק שלא יהא ישראל מומר להכעיס פחות מעני עכו"ם שמפרנסים אותו. הפרישה משיב על תמיהת הב"י בגירסת הסמ"ק שאם עבר עבירה אפילו פעם אחת להכעיס חייבים כלפיו בצדקה, ורק אם הוא מומר לאותה עבירה אסור לפרנסו בצדקה. ה. בשו"ע (יו"ד סי' רנא סעי' א-ב) פסק: "מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה, אינו חייב להחיותו ולא להלוותו... מי שהוא עבריין להכעיס, אפילו למצוה אחת, כגון שאוכל נבילה היכא דשכיח בשר כשרה, אסור לפדותו אם נשבה. (כ"מ בש"ס ס"פ השולח וטור ס"ס רנ"ב) הגה: אבל עבריין לתיאבון, אין איסור בדבר אם רוצים לפדותו, אבל אין מחויבים בכך. (ב"י דקדק מלשון הרמב"ם וספר יראים סימן מ"ז)". מסקנת השו"ע שעבריין במזיד אין חובה להחיות, ועבריין להכעיס אסור להחיות. והכוונה הן לצדקה והן לגמ"ח, הן להלואה שלא ברבית והן לפדיון שבויים. הט"ז (רנא, א) השיב על דברי הפרישה שגם בפעם אחת שעושה להכעיס נחשב למומר להכעיס והאריך בכך. הש"ך (רנא, א) באר את המונח עבריין כמי שרגיל בכך ובכך השווה אותו למומר אבל אם עשה רק פעם אחת אינו מומר. ו. אולם במסכת עבודה זרה (כו ע"א-ע"ב) נאמר: "תני רבי אבהו קמיה דר' יוחנן: העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה – לא מעלין ולא מורידין, אבל המינין והמסורות והמומרים – היו מורידין ולא מעלין. א"ל, אני שונה: (דברים כב) לכל אבידת אחיך – לרבות את המומר, ואת אמרת היו מורידין! סמי מכאן מומר. ולישני ליה: כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון, כאן במומר אוכל נבילות להכעיס! קסבר: אוכל נבילות להכעיס מין הוא". היינו לפי ר' יוחנן חייבים להשיב אבידת מומר לתאבון. היראים אף הוא התייחס לכך וסבר שאבידה היא דין יוצא דופן וע"כ צריכים להשיבה. כתבו תוספות (כו ע"ב ד"ה אני): "תימה מאי פריך דלמא לעולם אימא לך דמורידין ואפילו הכי משיבין לו אבידתו דהא במסור לאנסים אף על פי שממונו אסור לאבד ביד משום דדלמא נפיק מיניה ברא מעליא דכתיב יכין רשע וצדיק ילבש ואפ"ה היו מורידין, וי"ל דשאני הכא דמההוא קרא דמרבינן השבת אבידתו ילפינן השבת גוף בישראל והשבותו לרבות אבידת גופו וכמו דאתרבי ישראל איתרבי לכולהו בין לממונו בין לגופו ואפילו להעלותו צריך ולפדותו כדמשמע פרק השולח (גיטין דף מז.) דבעי רבי אמי למיפרקיה אם היה מומר לתיאבון אלא לפי שהיה מומר להכעיס קאמר לא שבקינן לי למפרקינך וגם להלוותו ברבית אסור כדמשמע בפרק איזהו נשך (ב"מ דף סב.) אהדר ליה דניחי בהדך, ומומר לתיאבון אתה מצווה להחיותו, ומיהו מומרים של זמניהם להכעיס הן דשבקי התירא ואכלי איסורא ומטמעי בין העובדי כוכבים, וכל להכעיס אי אתה מצווה להחיותו כדמשמע מההיא דגיטין (דף מז.) דלא מחייב למפרקיה ומותר ליקח מהם רבית ואע"פ שאסור ליתן להם רבית משום לא תשיך ומשום לפני עור והוי ליה למימר כל היכא דקרינא ביה לא תשיך קרי ביה לא תשוך מ"מ כיון דאין אתה מצווה להחיותו אינך מצווה להלוותו בלא רבית דלא קרינא ביה וחי אחיך עמך ואמרינן בירושלמי דמכילתין כותאי דקסרי מותר להלוותן ברבית"... היינו, תוס' מעלים בהו"א כשיטת היראים שאבידה בלבד צריכים להשיב למומר לתאבון, ודוחים שחייבים להחיות ולפדות ואסור להלוות ברבית. היינו, בניגוד לפסק השו"ע שכל עבריין לתאבון מותר להחיותו ולפדותו, פוסק תוס' שחייבים החיותו ולפדותו. ז. הגר"א בביאורו לשו"ע לאחר שהביא את הסמ"ג והסמ"ק כתב שדיוקו של הב"י מל' הרמב"ם אינו מוכרח. וכוונתו שכתב הרמב"ם (הל' רושה"נ פ"ד הל' יב): "במה דברים אמורים (=שמורידין) בישראל בעל עבירות העומד ברשעו ושונה בו תמיד כגון הרועים בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתן, אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להניית עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו". הא קמן שהרמב"ם סובר שמומר לתאבון חייבים להצילו וממילא לפדותו ולתת לו צדקה. וסיים הגר"א: "ותוס' בעבודת כוכבים כ"ו ב' ד"ה אני כתבו דמחוייבין לפדותו ולהלוותו וכן עיקר". ח. וכן בפ"ת (רנא, א) כתב: "אמנם שוב ראיתי בספר בכור שור בחידושיו למסכת גיטין דף מ"ז שתמה על הב"י והאחרונים שלא הביאו דברי התוספות בעבודת כוכבים דף כ"ו דמשמע שם דאפי' עביד כמה פעמים לתיאבון אפ"ה מחויבים לפדותו והעלה דלדינא יש להחמיר אפילו ברגיל שלא לעמוד על דמו ולהחיותו כפשטן דדברי התוס' בעבודת כוכבים הנ"ל וכפשט דברי רמב"ם המובא לעיל סי' קנ"ח דאוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו דאין לדחות דבריהם בדאורייתא ע"פ דברי הסמ"ג בשם רא"ם דה"ל יחיד לגבייהו". היינו הבכור שור מעלה שהלכה תוס' מפני שברמב"ם מדייק כוותיה וזהו ספק בדין דאורייתא כאשר היראים יחיד בדעתו נגדם. וכן בהגהות צבי לצדיק העיר שמהרמב"ם (הל' רוצח פ"ד) משמע שלתאבון צריך להציל. וכ"פ המאירי (ע"ז כו ע"ב). ט. וכן בשו"ת חוות יאיר (סי' קמו) בתוך דבריו העיר על דברי היראים: "ודעתי קצרה מהכיל מ"ש הרא"ם הביאו הטור י"ד סי' רנ"א שעני העובר על אחד מכל המצות אינו בכלל וחי אחיך עמך ואין חייבים ליתן לו צדקה ולא ירדתי לסוף דעתו, שהרי מסקינן בפ"ב דע"ז לכל אבידת אחיך לרבות מומר לתיאבון הביאו הרב הב"י בב"י בטור שם ובמיימוני שם גם בח"מ סי' רס"ו, ואפשר דס"ל לרא"ם דגבי השבת אבידה לאו משום דאקרי אחיך דא"כ לא צריך רבוי ומשם ראיה דאיצטרך ריבוי מכל ומוכח בגמ' שם דאין חילוק בין מומר לגמרי או אוכל נבילות. ויש סברא לחלק כי לא ריבתה תורה מומר רק בהשבת אבידה דלא יהיב ליה מדידיה כלום, ותדע שאפילו גבי ישראל הצריכה תורה לכתוב לא תעמוד על דם רעך אע"פ שכבר אתרבי מהשבות לו לרבות השבת גופו דה"א ה"מ בנפשי' אבל מטרח ואגורי לא כבס"פ בן סורר"... נמצא שרבים ראשונים ואחרונים החולקים על פסק השו"ע עפ"י היראים. ולהלכה צריך לנהוג כבכור שור שהספק כמי לפסוק הוא מן התורה וע"כ צריך להחמיר. ולפי"ז אפילו שהאדם שלפנינו סביר להניח שיקנה במעות הצדקה הניתנות לו סמים, ודאי שאינו מומר להכעיס שהרי הוא כשוגג ואולי אף כאנוס ואיך נמנע ממנו צדקה?! ואפילו יחשב כמומר לתאבון עדיין חייבים כלפיו בכל המצוות של להחיותו וצדקה ופדיון וכד'. י. בערוה"ש (סי' רנא סי"ג) לאחר שהביא פסק השו"ע עפ"י הט"ז והש"ך העיר: "ודע דבש"ע כתוב דלהכעיס מקרי שאוכל נבלה במקום דשכיח כשרה וכ"מ בגיטין מ"ז: והאידנא בעוה"ר אנו רואים באינו להכעיס אלא מפני העדר ההרגל וטמטום הלב, וגם בגמ' י"ל דזה שאמרו שביק היתרא ואכיל איסורא היינו שאומר שאינו רוצה בהיתר כלל וזהו ודאי להכעיס וזה לא שכיח כלל וד' ירחם". כלומר ערוה"ש קובע שהגדרת להכעיס השתנתה בדורנו שהמכעיסים ובוחרים באיסור במקום בהיתר הוא משום חוסר חינוך ואטימות אבל לא כאלה היודעים את יוצרם ומתכוונים למרוד, וכש"כ אותם הצורכים סמים ל"ע הרי הם ודאי בקושי מבחינים בין ימינם ושמאלם, ומוכנים לעשות כל נבלה בגלל הצורך וההתמכרות לסמים, וא"כ הם ודאי בכלל אחינו וחייבים להחיותם ולהצילם ולתת להם צדקה וכו'. ועי"ע בשו"ת חתם סופר (ח"ו ליקוטים סי' סז) שאף הוא עמד על דעות הראשונים במחלוקת זו וסיים: "הארכתי בזה מפני שלפע"ד לא נחתו האחרונים לכל מ"ש וגם נ"ל טוש"ע סותרים זא"ז במ"ש בי"ד סי' קנ"ח שפסק כרמב"ם עם מ"ש רס"י רנ"א שפסק כהרא"מ וצריך עיון בכל הנ"ל". וכן הטור (יו"ד סי' רנא) פסק: "כל הפושט ידיו ליטול נותנין לו אפי' נכרי שמפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל משום דרכי שלום". וע"כ פשוט שחייבים לתת צדקה מועטת אף לכאלה החשודים בהתמכרות לסמים. יא. ועדיין צריך לעיין בדברי הגמרא במס' בבא בתרא (ט ע"ב): "ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב: (משלי כ"א) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד? משום דרודף צדקה ימצא צדקה? אלא לומר לך: כל הרודף אחר צדקה – הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה. רב נחמן בר יצחק אמר: הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה, כדי לקבל עליהם שכרו. לאפוקי מאי? לאפוקי מדדרש רבה; דדרש רבה, מאי דכתיב: (ירמיהו י"ח) ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם? אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, [אפילו] בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין, כדי שלא יקבלו עליהן שכר". וכן בב"ק (טז ע"ב). ולכאורה מה תועיל מצות צדקה אם הוא נותן לבני אדם שאינם מהוגנין. אלא שפירוש הביטוי אינם מהוגנין היינו שאינם ראויים שהם מן הרמאים העושים עצמם נצרכים ובאמת אינם זקוקים לצדקה, אבל אלו הפושטים ידם בצמתים, הם ודאי צריכים לכך וע"כ אין הם בכלל שאינם מהוגנין. יב. עוד מצינו בבבא בתרא (ט ע"א) מח' אמוראים לגבי מי שאמר פרנסוני האם בודקים למזונות. ופסק הראב"ן (ב"ב) שהלכה כרב יהודה שאין בודקים למזונות. וכן אשכול (ריא ע"א), אורחות חיים (צדקה א). כלבו (סי' פב), רבינו ירוחם (תואו"ח ני"ט ח"ט). סמ"ק (מצ' רמח), רמב"ם (הל' מתנ"ע פ"ז ה"ו), טור (רנא) ושו"ע (רנא, י). יג. ולכ' ראיה שפטורים מן הצדקה לעניים חשודים מן האמור בכתובות (סח ע"א): "היינו דאמר רבי אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר: (דברים ט"ו) וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. ותני רבי חייא בר רב מדיפתי, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה – כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא: (דברים ט"ו) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', וכתיב התם: (דברים י"ג) יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כוכבים". ופרש רש"י: "היינו חוטאים שאנו מעלימין עין מן העניים אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו". ולכאורה בדבריו משמעות שמותר להעלים עין מן הצדקה במקום שחוששים לרמאים. והנה פרש הפני יהושע (כתובות שם): "בגמרא אמר: היינו דאמר רבי אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום שנאמר וקרא כו' ותנא רבי חייא בר רב כו'. ולכאורה לא הוי צריך לאתויי מכל הנך קראי דבלא"ה פשיטא דצדקה לא גרע משאר מצות עשה שיש חטא במניעת עשייתן וכ"ש דכתיבי בצדקה נמי כמה לאוין ועשה טובא. אלא דלענ"ד נראה דהא דקאמר היינו חוטאין בכל יום מסתמא לא איירי דמשום רמאין אין ליתן צדקה דהא קי"ל בפ' השותפין [ב"ב ט' ע"א] בודקין למזונות ואין בודקין לכסות, ואיכא למ"ד איפכא. אלא על כרחך דלענין ליתן די מחסורו איירי ר"א דהיינו חוטאין דכדבעי למיעבד לא עבדי. ובכה"ג קאמר שפיר דאי לאו דנפישי רמאים ודאי שהיינו חוטאין דהיה מהדין ליתן לכל הפושט יד די מחסורו ממש עבד לרוץ לפניו וסוס לרכוב עליו כדלעיל בשמעתין. מיהו אי לאו שהחמירה התורה בזה כ"כ כבר היה באפשרי דאפילו היכא דלא נפישי רמאי נמי א"צ ליתן די מחסורו אלא בידוע בבירור ע"י בדיקה כדמשמע לכאורה לעיל סוף פ"ק [ט"ו ע"א] דאף להחיותו אינו חייב אלא ברוב ישראל, וברוב מיהו חייב והיינו משום דלהחיותו הוי כמו פיקוח נפש כדמשמע שם ועיין בפירש"י ובחידושי הרא"ה. משא"כ לענין די מחסורו אפשר דהוי דבר שבממון ואין הולכין בממון אחר הרוב. אבל כיון שהחמירה תורה כ"כ דכתיב וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, ותני ר' חייא נמי דהוקש לעבודת כוכבים, וכל הנך קראי דמייתי סמיכי להאי קרא ממש דכתיב די מחסורו, וא"כ הוי לן למיזל בתר רובא שלא לבדוק אי לאו דנפישי רמאי ולא שייך למיזל בתר רובא שאם לא נבדוק ודאי נפישי רמאי טפי. ועוד דהו"ל כדבר שאין יכולין לעמוד בה כדאמר רבא בתענית [כ"א ע"א] בר מהא דלא מצינא דנפישי בני מחוזא. ויש לפרש ג"כ על זה הדרך כן נראה לי". מבואר מדבריו שמתנה מועטת חייבים לתת והרמאים מצילים אותנו מהצורך לתת כדי מחסורו. יד. ויעויין בשו"ת משנה הלכות (חי"ג סי' קעג) שכתב בתשובה ארוכה שאין לעשות תקנה שלא לקבץ צדקה בלי תעודת רב העיר, ויוצא בחריפות נגד מגמה זו, ומביא שאף האג"מ והג"ר חיים פינחס שיינבערג שללו רעיון זה מכל וכל. וכן אין להתחמק מנתינת צדקה לאכילה מפני שהמקבל אינו יודע לברך לפניה ולאחריה. כך כתב בשו"ת משיב דבר (ח"א סי' מג): "גם מה שכ' (בב"ב דף ח) טעם על רבי שלא רצה ליתן מפתו לעם הארץ משום שאסור ליתן לאכול לאדם שאינו מברך וכהר"י ס"פ אלו דברים, לא נראה, דאטו מי שא"י לברך אין מצווים להחיותו ומכש"כ בדרך צדקה, וכמבואר בהרמ"א (בסי' קסט ס"ב) והמחבר שם לא מיירי אלא במקרה ולתענוג שיאכל בשעה שאוכל בעה"ב אבל פרנסה תמידית ודאי שרי לכו"ע, ותו אם נותן לעני והולך לו שרי כיון דיכול לתלות שילך אצל חכם וילמדנו או שיסוב בסעודת ת"ח והת"ח יברך לו כמבואר (בע"ג דף טו:) דכל היכי דאיכא למתלי תלינן ע"ז, ואפילו במילתא דלא שכיחי היכא דאיכא דרכי שלום עיין תוס' גיטין (דף סא) ד"ה משאלת, והרי אפילו עכו"ם מפרנסין משום ד"ש עם עניי ישראל, ונוכל לומר דהשו"ע מיירי בנותן לעני פרוסה ואוכל לפניו בלא ברכה אבל בהולך מלפניו ואוכל במקום אחר ודאי שרי". טו. נשאר לנו לעיין האם אין עוברים בנתינת צדקה מעין זו לפני עוור לת"מ או מסייע לדבר עבירה. ונראה שכיון שאותם פושטי יד אינם מודיעים לאיזה צורך הם מבקשים צדקה, ואף הם צריכים לאכול ולשתות אין הכרח בכך שהצדקה הולכת לדבר עבירה ומה גם שהמקבל אנוס לכך, וע"כ נראה שאין בכך מסייע לד"ע. מסקנה צריך לתת לפושטים יד בצמתים צדקה – מתנה מועטת, אבל אי"צ לתת להם כדי מחסורם, ואע"פ שישנו חשש שהממון יגיע לקנית סמים.