חבל נחלתו ה לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · לא · >>

<poem> האכלת בהמה משותפת לכהן וישראל בתרומה שאלה עדר השייך לישוב שיתופי ובו כהנים וישראלים, האם מותר להאכיל תרומות (גדולה ומעשר) לעדר, בהנחה שבכל בהמה שותף כהן וישראל, או שכדי להאכיל את העדר בתרומות צריך למכור את כולו לכהנים בלבד? שאלה זו נפוצה במקומות בהם קובעים את התרומות מהפרי הנשאר ע"ג האדמה בשעת האיסוף, ומעלים עדרים לרעיה ע"ג השדות לאחר שנאסף היבול; או אם מפרישים תרו"מ בבית אריזה, ויש לבעלי בית האריזה עדר בו שותפים כהנים. תשובה א. נאמר בפר' אמור (ויקרא כב, יא): "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו". מפסוק זה נלמד שכהן מאכיל את משפחתו וקנייניו בתרומה. קניינים היינו: עבד כנעני ובהמה. כמובן, אפשרית שותפות בין כהן אשר מאכיל בתרומה לבין ישראל שאינו מאכיל ועולה השאלה: האם במקרה כזה מותר להאכיל את העבד או את הבהמה בתרומה, או שהשותפות של הזר אוסרת. השותפות עצמה יכולה להיות בכמה דרכים כגון: שותפות ממונית לחצאים, מלוג, צאן ברזל, שכירות ועוד. ב. בספרא (אמור פר' ה, ג) נאמר: "אוציא את עבד עברי שאינו כסף ולא אוציא את של שותפין תלמוד לומר כספו, הוא פרט לשחציו עבד וחציו בן חורין". מלשון הספרא לא ברור כ"כ מה דינו של עבד של שותפים, אולם ברור שחציו עבד וחציו ב"ח אינו אוכל בתרומה. בפי' הר"ש על הספרא כתב: "ולא אוציא את של שותפין, עבד של שני כהנים, אבל ישראל שותף בו פשיטא, דלא גרע מדתנן בסוף תרומות ומייתי לה ביבמות בפ' אלמנה (סו ע"ב) כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה תרומה. וחציו בן חורין והאי נמי כחציו בן חורין, וכענין זה (ב"ק צ ע"א) בפ' החובל גבי יום או יומים". כלומר, השאלה שהמדרש התקשה בה הוא דינו של עבד ששני שותפיו כהנים, האם אוכל בתרומה או שצריך להיות קנין של כהן אחד בלבד. ולא ענה הר"ש. אבל עבד שאחד משותפיו ישראל ודאי שאינו אוכל בתרומה. בפי' רבינו הלל על הספרא כתב: "ולא אוציא עבד כנעני דהוי של שותפין משום דהוי כסף וקאכיל. ת"ל כספו, דהיינו דחד ולא של שותפין". לפי דבריו, אין מקום לשאלתנו. עולה מדבריו שהן עבד והן בהמה צריכים להיות בקנין מלא של כהן יחיד, וא"כ עבד של כמה כהנים, או בהמה של כמה כהנים אינם אוכלים בתרומה. וכן כוונת הר"ש, וכ"כ בפי' זית רענן על ילק"ש. לפי"ד הספרא צריך להסביר את הבריתא ביבמות (סז ע"א) : "הניח בנים אלו ואלו אוכלים". (רש"י: "אלו ואלו – עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל אוכלין דעבדי מלוג אוכלין בשבילה שהיא אוכלת בשביל בניה, ועבדי צאן ברזל אוכלין בשביל בנים"). עבדים אלה יש להם זיקה ממונית לשני בעלים לאחד קנין הגוף ולשני רק קנין פירות. ונראה שכיון שלאחד מהבעלים קנין עיקרי הוא מאכיל ואין הם נחשבים עבדים של שתי רשויות. ולגבי עבדי צאן ברזל צ"ל שאע"פ שהעבדים שייכים לבנים רבים ויש כמה בעלים לעבדים – אוכלים, משום שהמדובר בתפוסת הבית קודם חלוקה. בהגהות וביאורי הגר"א על הספרא (פר' ה הל' ב) אף הוא כתב כר"ש ורבנו הלל וז"ל: "יכול אפילו קנה ע"ע יאכל בתרומה ת"ל תושב ושכיר, יכול אף חציו עבד וחציו בן חורין יאכל בתרומה ת"ל הוא, אוציא את שחציו עבד וחציו ב"ח ולא אוציא עבד של שני שותפין, פ' ושניהם כהנים דה"א שיאכל בתרומה ת"ל כספו פ' כספו של אחד ולא כספו של שנים כצ"ל". הגר"א שינה את הגירסא והקדים ח"ע וחב"ח לעבד של שני שותפים. כמו"כ לומד כאיסור מהתורה להאכיל עבד ששייך לשני שותפים כהנים, משום שאינו קניינו המלא של אחד מהם וחוזר על שיטתו של רבנו הלל. בחי' הגאון מאיר שמחה הכהן ז"ל על הספרא רצה בתחילה להסביר שהאוסר שותפות ישראל עם כהן הוא ר' אליעזר הסובר בב"ק (צ) 'כספו המיוחד לו' וה"ה להכא. אולם בהמשך חזר בו והוכיח שאיסור האכלה הוא אם שותף בו זר. והביא ממס' עבדים: "עבד שישראל שותף בו, פירוש כהן וישראל שותפין בו, ה"ז בן חורין פירוש הוא כמשוחרר שאסור בתרומה". ומבין שדוקא שותפות זר פוסלת אבל לא שותפות של כהן אחר. וכ"פ הרמב"ם (הל' תרומות פ"ז הי"ז): "עבד של שני שותפין שהיה אחד מהן כהן אינו מאכיל ה"ז העבד אסור לאכול". ולא הזכיר כלל את דברי הספרא, עפ"י פרשני הספרא, שהמדובר בעבד ששני שותפיו כהנים. וע"כ נראה בבירור שלא נפסקה הלכה כאותה ברייתא בתוספתא ועבד של שני כהנים אוכל בתרומה. ב. במשנה במסכת תרומות (פי"א מ"ט).: "ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה וכהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה. ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה, וכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה". פרש הרמב"ם: "וידוע שאם קנה הכהן בהמה מאכילה תרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וכו', לפיכך אם שכר בהמה לא יאכילנה תרומה לפי שאינה קנין כספו. וישראל ששם פרה מכהן, הוא שיקנה אותה הישראלי מן הכהן בדמים ידועים, ויסכימו ביניהם שיפטמנה הישראלי עד זמן ידוע וימכרוה, וכל מה שיוסיף על אותם הדמים יהיה ביניהם יחד, באופן המותר לפי הדין... וזה הוא ענין ששם, כי שומה בלשונם ההערכה. ואלו מעריכין דמי בהמה זו כמה היא שוה ומפטמין אותה ויודעין מה שתוסיף. ולפי שכבר קנאה הישראלי אע"פ שיש לכהן בה הריוח לא תאכל בתרומה לפי שאינה קנין כספו. ואם היה הכהן הוא שקנאה מישראל על הדרך שביארנו, הרי זו אוכלת בתרומה". היינו לפי הרמב"ם כדי להאכיל בתרומה צריך קנין מלא של הכהן, וע"כ בשכירות מכהן, השוכר אינו מאכיל מפני שהבהמה שייכת עדיין לכהן. לעומת זאת בשומא מישראל אע"פ שלישראל שהיה בעליה הקודמים של הבהמה יש חלק ברווחים, כיון שהבהמה שייכת עתה לכהן אוכלת בתרומה. וכ"פ רע"ב. (לעומתו הריבמ"ץ גרס להיפך ופרש שישראל ששם פרה מכהן תאכל בתרומה כי היא עדיין קניינו של כהן). וכך פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"ט ה"ז) לגבי שכירות: "ישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה תרומה וכהן ששכר בהמת ישראל אע"פ שהוא חייב במזונותיה לא יאכילנה תרומה מפני שאינה קניין כספו". וכך כתב האו"ז (ע"ז סי' קלח): "רבינו אפרים זצ"ל כתב בארבעה פנים, שאם שכר ישראל בית מגוי אסור לישראל להניח לגוי שיכניס אליל לתוכו וכן אם שכר בהמה וחימר אחריה בשבת חייב חטאת דהא דקיימא לן דשכירות ושאלה לא קניא – היינו, להוציא כולו מרשות בעליו כגון גוי מישראל דאמרי' אכתי נשאר לישראל בגוף הבהמה דשכירות לא קניא לגמרי ואסור אם יעשה גוי מלאכה בשבת בבהמתו, אבל קצת קניא. ואינו נראה בעיני מההיא דלעיל (דף טו) דשמעינן מינה דשכירות לא קניא לגמרי, דקתני ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה, ואי קניא קצת א"כ יש בה שותפות לישראל באותה בהמה וא"כ היכי מאכילה בתרומה... ". היינו, רבינו אפרים סבר ששכירות היא בעלות חלקית. האו"ז מקשה מבהמת כהן בשכירות אצל ישראל שמאכילה כרשיני תרומה ואם היא אף בבעלות ישראל כיצד אוכלת בתרומה, ומתרץ שישראל מאכיל בגלל הבעלות של הכהן על הבהמה, והשכירות אינה מוציאה את הבהמה מרשות בעליה. אמנם אם היא גם של ישראל אף כהן עצמו היה אסור להאכילה תרומה. ג. לגבי בהמה שנישומה מכהן לישראל או להיפך נאמר בירושלמי (תרומות פי"א ה"ה): "לא כן תני: מניין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפילו אחד ממאה בו שאינו מאכילו בתרומה, תלמוד לומר וכהן כי יקנה, תני בר קפרא אחד זו ואחד זו לא תאכל בתרומה"... מפרשי הירושלמי מסבירים שהשאלה היא על החלק השני במשנה שכהן ששם לישראל וכן ישראל ששם לכהן יש לשניהם חלק בבהמה, וא"כ כיצד תאכל בתרומה הרי חלק הישראל אוסר אפילו באחד ממאה. ומסיק עפ"י הבריתא של בר קפרא ששומא המבוארת במפרשים אסורה משום שיש לישראל חלק בה. אמנם הרמב"ם (הל' תרומות פ"ט ה"ח) פסק כמשנה ולא כסוגית הירושלמי: "ישראל ששם פרה מכהן לפטמה ולהיות השבח ביניהן לא יאכילנה בתרומה אע"פ שיש לכהן חלק בשבחה, אבל כהן ששם פרה מישראל לפטמה אע"פ שיש לישראל חלק בשבח הואיל וגופה לכהן שהרי שמה על עצמו ה"ז מאכילה תרומה". בסיכום, חלק זה נראה שהירושלמי לא סבר כספרא שצריך בעלות של כהן אחד בלבד כדי להאכיל בתרומה, וע"כ רק בעלות ישראל חלקית (או שלמה) אוסרת מהאכלה בתרומה הן לעבדים כנענים והן לבהמות, ולא בעלות של שני כהנים. ד. האחרונים דנו בנושא בהמה משותפת והעלו מסקנות שונות ביחס לשאלה. במנ"ח (מצ' רפ אות ה) הקשה מדוע הרמב"ם (הל' יז) אסר לעבד של שותפים שאחד מהם זר לאכול בתרומה הרי לפי שיטת הר"ן בנדרים פ' השותפים בדבר שאין בו חלוקה כ"א משתמש ביומו ואז יש לו קנין הגוף בכל השותפות, וא"כ מדוע ביומו של כהן יהא העבד אסור לאכול בתרומה. ומשיב שמן הסתם היה לרמב"ם מקור לדבריו. ואמנם בחי' הגאון מאיר שמחה הכהן ז"ל על הספרא כתב: "ובאמת לפי שיטת הירושלמי (פ"ד ה"ה) דעובד את רבו יום אחד מתחלק לענין איסור גם כן, וכמד"א קידש אשה כו' ביום של עצמו חוששין כו', אוכל בתרומה ביום של עצמו, ופשוט". וכן בשו"ת הר צבי (סי' רנד) הביא משו"ת פנים מאירות (ח"א סי' י) שכהן יכול להאכיל בהמה משותפת לו ולישראל כאשר הבהמה ברשותו. בפי' משנה ראשונה (תרומות פי"א מ"ט) נאמר: "ונראה דאם הכהן וישראל יש להם בהמה בשותפות יכול הישראל להאכילה כרשיני תרומה דה"נ אנן סהדי דניחא ליה לכהן כו' כדלעיל בשכורה ושוב ראיתי שכ"כ הרמב"ם בהדיא פי"א מה"ת דין ט"ז שהכהן השותף עם הישראל מותר ישראל להדליק שמן שרפה ע"כ". בשאלה זו עסקו הגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רנד, רנה), הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה מהדו"ת סי' קיא) ויבלח"א הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קפב). שלושתם התנבאו בסגנון אחד שיש להתבונן בטעמי השיטות השונות האוסרות לישראל להאכיל את בהמתו בתרומה. כאשר סיבת החילוק בין עבד לבהמה היא שעבד כנעני חייב במצוות כאשה וע"כ היתר או איסור האכילה בתרומה נוגע לו אישית. בהמה אינה חייבת במצוות אלא בעליה מותרים או אסורים להאכילה, לגביהם זהו איסור הנאה, וע"כ השאלה אינה על איסור האכלה בתרומה אלא על איסור הנאה מתרומה, ובשאלה זו לראשונים שיטות שונות. ה. שיטת ר"ת (תוס' שבת כ"ג ע"א ד"ה אין מדליקין, פסחים לד, א ד"ה מחמין, יבמות ס"ו ע"ב ד"ה לא יאכילנה) שלישראל נאסרה הנאה של כילוי מתרומה. ולכן הדלקה או הסקה תחת תבשילו או האכלה לבהמתו אסורה. מקור האיסור מהלימוד במס' שבת (כו ע"א): "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. מה תרומה טהורה – אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, אף תרומה טמאה – אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך". ומסביר ר"ת: "פירוש עיקר הנאתה דהיינו אכילה אף תרומה טמאה אין לך בה עיקר הנאה דהיינו הדלקה אלא משעת הרמה ואילך" (יבמות שם). האם איסור הנאת כילוי מהתורה או מדרבנן על כך חלקו הראשונים. יש שסברו שאסור מן התורה (כן משמע מפי' הר"ש בסוף תרומות ועי' סה"י תשובות סי' נא אות ד) ויש שכתבו שהאיסור מדרבנן (ריטב"א ע"ז טו). לפי דברי ר"ת אסור לישראל ליהנות הנאה של כילוי מתרומה וע"כ אסור לו לתת לבהמתו לאכול תרומה (פרט לבעיה הממונית). אולם אם כהן מאכיל את בהמתו וישראל נהנה מכך, וממילא מותר יהיה לכהן להאכיל בהמה משותפת לו ולישראל. ודוגמא לכך הדלקה בשמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אע"פ שאין כל הנהנים כהנים. ו. שיטת רבי משה בן אברהם מפונטייזא (תו"י יבמות סו ע"ב ובר"ש תרומות פי"א מ"ט) היא: "דכל הנאות של תרומה מותרות לישראל רק להאכיל לבהמתו משום דהוי בכלל נפש כדדרשינן על כל נפשות מת לא יבא שומע אני אפילו נפש בהמה כשהוא אומר לאביו ולאמו וכו' משמע דבהמה הויא בכלל נפש ולהכי אמרי' הכא דהיכא שהפרה של ישראל אין להאכילה תרומה כדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבעינן שהנפש יהיה קנין כספו כשאוכל בתרומה". עפ"י דברי הרמב"א עולה שכל ההנאות מותרות לישראל מתרומה ואפילו להדליק לו לנר וכד' ונאסרה דוקא האכלת בהמת ישראל בתרומה מגזה"כ. ולפי"ז אסור להאכיל אף בהמה משותפת לישראל ולכהן. ועי' בשו"ת מנחת שלמה (מהדו"ת סי' קיא) שר"ל שמחלוקת בין הירושלמי לבבלי האם הושוותה בהמה משותפת לעבדים. ולפי הבבלי יש מקום לומר שבהמה חלוקה מעבדים ומותר לכהן להאכילה תרומה אע"פ שהיא משותפת לישראל. אולם לפי הירושלמי הושוו בהמות ועבדים לגבי האכלה ע"י כהן, וע"כ נאסר להאכיל בהמות. ז. במרדכי (יבמות פרק אלמנה לכה"ג סי' סה) הובאה סיבה נוספת: "כהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה, תימה והלא תרומה מותרת בהנאה לישראל כדתנן פ"ג דעירובין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, ותירץ ר"ת דהנאה של כילוי אסור וכו', ורבינו יקר תירץ דהא דאמרינן הכא לא יאכילנה כרשיני תרומה מפני שבהמה מתפטמת מן התרומה נמצא הישראל יאכל תרומה". דברי רבינו יקר (י"ג יקיר) אינם מובנים, וכי משום שבהמתו אוכלת נחשב אף הוא כאוכל? ואף המרדכי עצמו מסתייג: "ולא נראה דא"כ אמאי אנו אוכלין תרנגולין המתפטמים מן השרצים?!". ונראה ששיטתו לא התקבלה להלכה. ועי' בשו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן סז), שו"ת הר צבי (סי' רנה) ובשו"ת שבט הלוי (ת"ב סי' קפב) בביאור שיטה זו. נוספות לשיטות הראשונים שהובאו, שיטת האור זרוע שהובאה לעיל, האוסרת להאכיל בהמה משותפת לכהן ולישראל בתרומה, ושיטת הרמב"ם אשר משמע ממנה שאסור להאכיל אף לבהמה משותפת כעולה מדבריו (פ"ט ה"ז-ה"י). ח. הגרשז"א לאחר שנוטה לכך ששיטת הרמב"ם שאסור להאכיל בהמה משותפת לכהן וישראל, מחדש: "וממילא יצא לנו לפ"ז חדוש גדול להלכה דבזה"ז אסור גם לכהן להאכיל כרשיני תרומה לבהמתו, שהרי אהא דפסק הרמ"א ביו"ד סי' של"א סעי' י"ט שגם בזה"ז דאין לנו כהן מיוחס (כמבואר במג"א סוף סי' תנ"ז עייש"ה) מותר ליהנות מן התרומה בשעת שריפה, כתב רבנו הגר"א ז"ל באו"ק מ"א דהוא משום דקיי"ל כהירושלמי והר"ש דנקטי שאיסור הנאה של כילוי לזר הוא רק מדרבנן, וא"כ בהאכלה לבהמה דנתבאר שהירושלמי והר"ש וגם הרמב"ם סברי דטעמא דאסור הוא משום דבהמה איקרי נפש, אסור לנו בזה"ז שאין לנו כהן מיוחס להאכיל תרומה לבהמת כהן, ובפרט שמדברי הט"ז והש"ך ביו"ד סוף סי' שכ"ב משמע דבזה"ז לא די שאין לנו כהנים מיוחסים אלא גם כהני חזקה אין לנו, ולכן צע"ג למעשה". למעשה הגרשז"א נוטה לאיסור. וכן מסקנת שו"ת שבט הלוי להחמיר ולאסור. וע"כ לגבי השאלה שפתחנו אע"פ שיש שיטת ראשונים המתירה, האחרונים למעשה אוסרים.