חבל נחלתו ה יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · יג · >>

ריח חמץ
שאלה
האם מותר להריח בפסח חמץ שאינו שלו ואינו ברשותו כגון מאפית נכרים, או תמרוקים שיש בהם חומרים שהופקו מחמץ (כגון אלכוהול)?
תשובה
א. במסכת עבודה זרה (יב ע"ב) במשנה: "ואמרו חכמים: המעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות". ובגמ': "אמר רשב"ל: לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא, אבל מעוטרות בפירות – מותרות". ומפרש רש"י שנהנה מריח תקרובת לע"ז מורד והדס.
והעיר הרמב"ן (חי' שם): "הא דאמר ר"ל לא שנו אלא מעוטרות בורד והדס דקמתהני מריחא. ק"ל וכה"ג מי אסור והא לא מיכוין ואפילו בדאפשר שרי כדקי"ל בפסחים (כ"ה ב'), וי"ל דילמא איידי דמיעכב התם לישא וליתן מיכוין ולאו אדעתיה, א"נ ריש לקיש לית ליה דבר שאין מתכוין מותר למתני', דמוקי לה כרבנן דפליגי עליה דר"ש בדבר שאין מתכוין". היינו הרמב"ן חושש לכונה ליהנות, או שאליבא דר"ל אף אינו מתכוין חייב. וכעין דבריו כתבו הרשב"א והריטב"א על אתר.
וכ"פ הבית יוסף (יו"ד סי' קח אות ז): "וכתב עוד (=הרשב"א בתשובה) ובשמים של ע"ז ושל כלאי הכרם ושל ערלה אסרו להריח בהם דאסורים הן בהנאה דכל שעשוין להריח בהן כורד והדס היינו פלוגתא דאביי ורבא דפרק כל שעה (כה:) ולאביי נמי כל שמריח בהן לקלוט ריחן אסור דהיינו חנויות המעוטרות בורד והדס בפ"ק דע"ז (יב:) עכ"ל, וכ"כ בארחות חיים (יין נסך סו"ס לא) וז"ל זה הכלל כל מידי דלא הוי לריחא ריחא לאו מילתא היא אבל דבר שעומד להריח כגון ורד והדס אסור ליהנות מהריח עכ"ל".
מתבאר כי בדבר העשוי לשם ריח כו"ע מסכימים שהנאת ריח אסורה, והיא חלק מאיסור ההנאה.
ב. עוד במס' ע"ז (סו ע"ב): "האי בת תיהא... ישראל בדעובד כוכבים אביי אמר אסור רבא אמר מותר. אביי אמר אסור ריחא מילתא היא, רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא אמר רבא מנא אמינא לה דריחא ולא כלום הוא, דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת לפי שאין טעם כמון אלא ריחא כמון, ואביי שאני התם דמיקלא איסוריה".
ופרש רש"י: "בת תיהא נקב נוקבים במגופת חבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים".
והרמב"ן (חי' ע"ז סו ע"ב) באר: "והאי בת תיהא פירש ר"ח ז"ל קנה חלול של זכוכית ארוך ויש באמצעיתו דד נקוב ומכניס ראשו בחבית וראשו אחד בפיו ושואב היין ומקלח ויוצא בדד ואינו נוגע אל פיו, הלכך גוי לישראל שפיר דמי וישראל לגוי אסור משום ריחא... ובעל הערוך ז"ל פירש נקב הוא שנוקבין במגופת החבית ומניחין פיהם על פי הנקב ושואפין ריחו של יין ויודעין אם החמיץ ואם טוב הוא, ומדברי שניהם ז"ל נלמוד שאין כאן אלא טעמו של ריח שהוא כאוכל הריח"...
למדנו, שבת תיהא היא אמצעי בדיקה של ריח וטעם היין. אלא שהריח כה חזק שניתן להחשיבו כשתיה או כטעימה, וביי"נ כמובן שטעימה אסורה. י"א שהבדיקה נעשית בהרחה באף, וי"א שהיא נעשית דרך הפה בקליטת אדי היין.
ג. כתב על כך תוס' בע"ז (שם ד"ה אביי): "אביי אמר אסור ריחא מילתא היא וחשבינן ליה כשותה. אבל אין לומר דחשבינן נהנה דא"כ מאי פריך מכמון של תרומה שנכנס ריחו בפת של ישראל שאני תרומה דשריא לישראל בהנאה שאינה של כלוי כי הכא דליכא אלא ריחא, דמיירי שלא הסיק ישראל את התנור דא"כ כלה התרומה אלא שכהן הסיקו. אלא ודאי הכי פליגי אי חשבינן כשותה או לא וטעמא דרבא דלא חשיב ליה כשותה לפי שהריח נכנס בפניו ומזיקו והקלקול רבה על התקון ושרי כדאמרינן פ"ק דחולין (דף ח.) גבי סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בו משום דקלקולו רבה על תקונו, אבל זילוף של יין נסך ודאי אסור דהויא הנאה גמורה כדאמרי' בפ"ק דפסחים (דף כ:) שותים מלוג בסלע ומזלפים מלוג בשתים אבל כשתיה ודאי לא מחשבינן ליה לזילוף מדמתירין בפ"ק דפסחים (דף כ:) לזלף היין של תרומה טמאה ואי כשתיה חשיב ה"ל שותה תרומה טמאה שבמיתה, אלא זילוף הנאה לחוד הוא דחשיב ומיתסר גבי יין נסך, ולא דמיא לבת תיהא שהריח יוצא דרך הנקב ונכנס בחוזק בגופו ומזיק אבל זילוף הריח מתפזר".
מתבאר מדברי תוס' שהמחלוקת בין אביי ורבא היא בהשוואה לשתיה, אבל הרחה נחשבת כהנאה ואף רבא מודה שאסור, ולפי דברי תוס' הנאת ריח אסורה.
וכ"כ הגהות אשרי (עבודה זרה פ"ה סי' ח): "מיהו לזלף על גבי אישים ולהריח היה אסור דחשיבא הנאה, אבל לא חשיב כשותה. אם כן משמע דיין של עובד כוכבים השתא דנהגינן ביה היתר הנאה הויא שרי לזלוף. מהרי"ח". וסיבת ההיתר לזילוף יין הוא משום שבסתם יינם נהגו איסור שתיה ולא איסור הנאה, אבל הרחת דבר האסור בהנאה אסורה.
ד. הרמב"ן (חי' ע"ז סו ע"ב) באר בדרך מעט שונה וז"ל: "אביי אמר אסור רבא אמר מותר. פי' ואע"ג דאיפשר וקמכוין הוא מותר, דריחא לאו מלתא היא, ואע"ג דאמרינן בפ' כל שעה (כ"ה ב') הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיפשר וקא מיכוין דכ"ע לא פליגי דאסיר, התם בקטורת דלריחא עביד אבל הכא לאו לריחא עביד. אלא בהכי פליגי אביי סבר ריחא דכל איסורין כטעמא הוא ואסיר, ורבא סבר ריחא לאו כטעמא ושרי, אבל באיסורין העשוין להריח ודאי מילתא היא, כדאמרינן נמי בפ"ק (י"ב א') לא שנו אלא במעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא ולא פליג רבא.
ולי נראה דהכא ודאי לאו מתכוין לריחא הוא ואפ"ה אסר אביי משום דריחא כטעמא הוא, דאפילו באיסורי (הנאה) אכילה דלאו איסורי הנאה כגון תרומה נמי אסר, אלמא לדידיה ריחא כטעמא הוא כיון דבלע ליה ממש לריחא, וכיון שכן אפי' לא מיכוין אסור כדאמרינן (כריתות י"ט ב') במתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה, ואע"ג דאמרינן התם בפסחים בדלא מיכוין דשרי כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר, שאני התם דלא בלע ליה ממש לריח אבל הכא דמיכוין אפיה כנגד קילוחו של ריח כטועם איסור ממש הוא. ורבא סבר ריחא לאו כטעמא הילכך במידי דלאו לריחא עביד שרי. ואפשר דליכא הנאה דריח בבת תיהא כלל אלא מצטער נמי מחוזק היין ולא דמו לזילוף שאדם נהנה ממנו, אבל זה אין איסורו אלא מפני שהוא כטועם ממשו. וקי"ל כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם"...
מתבאר מדברי הרמב"ן שאע"פ שנהנה ומתכוין לכך, כיון שהיין אינו עשוי להריח בו, לאביי אסור משום שנחשב כטועם, ולרבא נחשב כריח בלבד. אולם באיסורים העשויים להריח אסור וכן מוכח מחנויות המעוטרות בורד והדס שאסור ליהנות מריחן. ולאביי מסביר בפיסקה השניה שאף אם אינו מתכוין אסור משום שנחשב כטעימה. ולרבא הרחת בת תיהא אינה נחשבת כהנאה משום שמצטער מחוזק היין. אבל זילוף אף לרמב"ן אסור.
כרמב"ן כתב הרשב"א (שם): "רבא אמר מותר ריח לאו מילתא היא. פי' ואע"פ שמתכוין, וא"ת הא אמרינן בפסחים גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו איפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר, ואמרינן נמי בריש מכילתין לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא, וי"ל דהתם מיירי בקטרת וורד והדס דעבידי לריחא ודרך הנאתן מתהני מהן הילכך אסור, אבל יין אינו עשוי לריח הילכך ריחיה לאו מילתא היא".
וכ"כ הריטב"א (ע"ז יב ע"ב): "אמר רשב"ל לא שנו אלא מעוטרות בורד והדס. פירוש דהוי נוי ע"ז או משמשין שלה ואסורין בהנאה דקא מתהני מריחא. פירוש ואע"ג דריחא לאו מילתא היא אפילו באיסורי הנאה ואפי' ביין נסך כדאמרינן לקמן (ס"ו ב') גבי בת תיהא, הני מילי במידי דלא עביד לריחא אבל בהני דלריחא עבידי ריחא דידהו כאכילה דאידך ואסור, וכדאמרינן התם (פסחים כ"ה ב') בהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דהיכא דקא מיכוין ואיתהני מינה אסור משום ריחא דקטורת תועבה משום דההיא לריחא עביד, וכי תימא והא הכא לא מיכוין לריח ולא מתהני מינה וקיימא לן התם דאפי' אפשר ולא קא מיכוין שרי, איכא למימר דהתם היא דרך העברה ושרינן ליה אפי' לכתחילה, אבל הכא דנסיב ויתיב התם חיישינן מתוך (עברתו) [עכבתו] שם דמיכוין ומתהני ולכך לא שרינן ליה לכתחילה, מכל מקום הדס של ערלה מותר להריח [בו] שאין ערלה נוהגת בו, אבל אתרוג של ערלה אסור דהא נמי לריחא עביד וקא מתהני מפירא".
ה. בשו"ע (יו"ד סי' קח ס"ה) פסק: "מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית, לידע אם הוא טוב. הגה: אבל אסור לטועמו, אף על פי שאינו בולעו (ריב"ש סימן רפ"ח). ואסור לזלף יין נסך שאסור בהנאה (בשערים בשם הגהות אשירי סוף ע"ז). אבל מותר לזלף סתם יינו, דמותר בהנאה (ארוך כלל ל"ט)".
וכ"כ הש"ך (יו"ד סי' קח ס"ק כה) ביחס לזילוף מסתם יינם שהותר בשו"ע: "צ"ע דלקמן ר"ס קכ"ג כתב דיש לאסור סתם יינם לכתחלה בהנאה ובדברי התוס' פ' בתרא דעבודת כוכבי' דף ס"ו ד"ה אביי מבואר דזילוף חשיב הנאה גמורה ואסור לכ"ע ביין האסור בהנאה (וכ"פ הרשב"א בתשו' ומביאו ב"י לקמן ר"ס קכ"ג דזילוף הוא הנאה גמורה ואסור בסתם יינם ע"ש) ויש ליישב בדוחק וע"ל ס"ס קנ"ה".
מתבאר מדברי הרמ"א והש"ך שהנאת ריח מדבר האסור בהנאה אסורה, ולפי הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א בדבר שאינו עשוי לריח ואינו מתכוין כגון יין מותר בהנאת ריח.
בפר"ח (סי' קח ס"ק כא) הביא דברי הרשב"א שבדבר שאינו עשוי להריח מותר להריח אף באיסוה"נ, וכתב שתוס' חלקו והתירו בבת תיהא משום שמזיק לגוף. והסיק שבע"ז יש לחוש אף לדברי התוס' אבל בשאר איסורי הנאה יש להקל כרשב"א, ובדבר שעשוי לריח אסור לגמרי להריח משום שנהנה. והפרי תואר חלק עליו שהלכה כתוס', וע"כ אף בשאר איסוה"נ אין להתיר הנאת ריח אפילו אינו עשוי להריח בו. ונ"מ לדידן לגבי ריח פת בפסח, שאע"פ שאינה עשויה להריח בה, אסור להריחה.
ו. עפ"י הקדמה זו מובנים דברי שו"ע הגר"ז (סי' תמג ס"ג) שפסק: "ואפילו חמצו של גוי אסור בהנאה (לפיכך אסור להריח פת חמץ של גוי משעה ששית ואילך) (ועי' ביו"ד סי' ק"ח ובפרי חדש שם ס"ק כא ובמנחת יעקב כלל לו ס"ק לט וצ"ע)".. ומקור דבריו מהחק יעקב.
וכ"כ בביאור הלכה (סי' תמג): "אפילו חמצו של נכרי אסור ליהנות ממנו – כתבו האחרונים בסי' תמ"ח דלפ"ז אסור להריח גם פת חמה של עכו"ם. ובח"מ מפקפק בעיקר דינא דריח פת חמץ ואפילו בישראל לפי מה דקי"ל ביו"ד סימן ק"ח דדבר שאינו עומד לריח מותר להריח בו וכמו כן לענין פת עיין בדבריו. אכן באמת לא ברירא עיקר דבר זה אם פת אינו עומד לריח עיין לעיל סי' רי"ד בהג"ה ב' דעות בזה ועיי"ש בביאור הגר"א גם ביו"ד סי' ק"ח גופא איתא לחד מ"ד דבחמץ בפסח דאיסורא במשהו אמרי' ריחא מילתא עיי"ש, ובר מן דין יש לאסור מטעם אחר דשמא יבא לאכלו עיין במנ"י כלל ל"ו ס"ק ל"ח שהאריך בפרטים אלו והביא שם בשם הרוקח כעין זה, ולעיל סי' רט"ז ס"ב בביאור הלכה ד"ה המוסק כתבנו בכגון זה לאיסור ובפרט בחמץ דלא בדילא מיניה כולא שתא". ועי"ע בשו"ת אמונת שמואל (סי' מה השני).
ז. נעבור לברר דין תמרוקים שמעורב בהם חמץ וטבק הרחה ועישון שעובדו בחמץ. חומרי ריח אלו עפ"י רוב הם חמץ בעצמם ואינם רק חומרים שנתמצו מחמץ כאמור בחיי אדם (כלל קכא, ס"ג): "שכר שלנו ויי"ש שלנו הוא חמץ גמור וכן השמרים שלהם". ואלכוהול שמוסיפים לתמרוקים אם מופק מדגנים הוא חמץ גמור.
הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ה ה"ח) כתב: "במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ, אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה"...
ולפי"ז אם נחשיב את הנאת הריח מהחמץ שלא כדרך הנאתו יש מקום להתיר הנאה ממנו אפילו בפסח. אולם נראה שנתינת ריח טוב ושימוש בשיכר או בשמן המופק מדגנים לעירוב בטבק לשם שמירה על טריותו אינה שלא כדרך הנאתו. ואמנם אין היא כלולה בעיקר הנאה, אבל אינה שלא כדרך הנאתו. וע"כ צ"ע אם ניתן לסמוך על אפשרות זו.
ח. כך כתב הגרי"י וייס (שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' סח) ביחס לתרופות הומואופטיות: "וכ"ז בנוגע לכל השנה, אבל בנוגע לפסח, אינני רואה היתר, רק אם אפשר לברר שעכ"פ בתערובת האחרון הי' בו שיעור ביטול לבטל את חלק האלכוהול של חמץ שנרכב בתוכו, ונתבטל קודם פסח, אבל בלא בירור אסור, וכמו כן נתקבל פה דהתרופות הומאופטית הבאים מחו"ל המה חמץ גמור, וכן כתב לי רוקח מומחה מוסמך ובקי בתרופות אלו, וז"ל: הכהל אשר בו משתמשים להכנת המהולים באם הם נעשים בארץ הנו כשר לפסח, הבעיא העומדת לגבי כהל הנה רק במיצויים הבאים מחוץ לארץ ששם משתמשים בכהל המופק מדגנים, ולכן אני כרוקח אינני מכין הכנות הומאופטיות בפסח. ובכן באין סכנה אין להתיר לפסח, ויש לבקש מהרופא שיתן איזה תחליף על ימי הפסח ושומר מצוה לא ידע דבר רע".
אמנם שאלתנו היא לגבי חמרים מדיפי ריח הנעשים על בסיס חמץ להנאה ולא לאכילה, וע"כ יש להקל בכך.
ט. נאמר במסכת פסחים (כא ע"ב): "דאמר רבא: חרכו קודם זמנו – מותר בהנאה, אפילו לאחר זמנו. עבר זמנו אסור בהנאתו".
וכתב על כך הרא"ש (פסחים פ"ב סי' א): "וכגון שנפסל מלאכול לכלב דומיא דפת שעיפשה. יש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה דהוא הדין נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור. וכ"כ הרב הברצלוני ז"ל וז"ל והנ"מ דמותר בהנאה לאחר זמנו אבל באכילה לא, ומהאי טעמא נמי אסור כותח הבבלי כי אכיל ליה דתנן (דף מב) אלו עוברין בפסח כותח הבבלי וכו'".
ולפי"ז חמץ שנפסל מאכילת כלב לפני פסח – מותר בהנאה בפסח. וע"כ לכאורה אם התמרוקים שמעורב בהם חמץ – נפסלו מאכילת כלב מותר ליהנות מריח החמץ העולה מהם וכן לגבי טבק שהוסיפו לו חומרי חמץ כדי לשמור על טריותו נראה שמותר ליהנות ממנו. ועי' בריטב"א (פסחים כא ע"ב) אשר מביא בשם הרא"ה שמתיר אף באכילה כאשר מוסיפים אותו לתבשיל מפני שנחשב כהנאה ולא כאכילה.
וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' תמב סעיף ט): "חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (קודם זמנו) (ר"ן) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח". אמנם השמיט את היתר ההנאה מחמץ זה.
וכן הביא בב"י (תמב אות י): "וכתוב בתרומת הדשן (ח"א סי' קכ"ט) דיו שהוא מבושל בשכר שעורים שרי לכתוב בו וכדאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו וכתב אשיר"י (שם) והוא שנפסל מלאכול לכלב כגון פת שעיפשה ונראה דדיו המבושל בסממנים כגון טחינת עפצים וויטריאו"ל שהם מרים ודאי נפסל משתיית הכלב קודם הפסח והוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו". ונראה עפ"י דבריו שה"ה לסבון ותמרוקים שהוכנסו בהם שמנים ואלכוהול מחמץ מותרים בשימוש בפסח.
י. כתב המגן אברהם (או"ח סי' תסז ס"ק י): "וטוב"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו". ונראה מדבריו שסובר שאסור ליהנות מטבק שנשרה בשיכר בפסח אבל אינו עובר עליו בב"י וב"י ולכן צריך לסוגרו בחדר. נתייחס לשאלה בצורה עקרונית (ומעשית לגבי ימינו הדבר טעון בירור).
בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' רד) כתב: "שאלתו בטאביק אם יש בו חשש חימוץ. הנה כבר כתבנו בכמה דוכתא שאין בזה חשש חימוץ דלו יהא דהוי בו איזה חמץ הוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו ואין לו ענין ליי"נ. ומ"ש המג"א דטאבאק צריך לסגרו בחדר נראה דהוא מיירי בטאבאק הנקרא טוטין ששותין אותו בעשן דזה נקרא שתי' לכך אוסרו דחושש לדעת הרא"ש שהביא (או"ח) בסי' תמ"ב דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה אבל לא באכילה וה"נ כיון דנקרא שתיה לכך אסור אף דהוי שלא כדרך אכילתן אסור מדרבנן אבל הטאביק שהוי דרך נחירין ודאי אין בו חשש כלל וכן הראני בספר עקרי הד"ט בשם מור וקציעה להרב מהר"י עמדין שכתב בשם אביו הגאון ח"צ דאין בטאביק חשש כלל ואף אם נעשה בפסח ביד נכרי נראה נמי דמותר כמ"ש בתשובה מכבר והוגד לי שגם בתשו' ב"א כתב כן דמה דנעשה ביד נכרי הוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו לכן אין לחוש בזה כלל וז"ב".
היינו ישנם שני סוגי טבק טבק הרחה בו סובר המהר"ש קלוגר שכלל אין חשש מפני שנחשב לנחרך קודם זמנו לבין טבק לעישון שאותו מחשיב המג"א כשתיה וע"כ אסר ליהנות ממנו בפסח שהרי חרכו קודם זמנו אסור באכילה ושתיה. ועי' בשו"ת יהודה יעלה (ח"א או"ח סי' קנ) שמסיק: "ומינה דלשאוף טובאק העלים ע"י שפופרת שקורין רויך טובאק (=טבק לעישון) שאינו לרפואה לבד אלא איכא הנאת הגוף ממש ותענוג במג"א סס"י ר"י הנ"ל. דינו ממש כמו דיו לכתוב דאם שרה עכו"ם העלי טו"באק בשכר בפסח אסור לשואבו אף שהוא שלא כדה"נ וגם הוא נפסל מאכילת כלב כנ"ל. ונעשה קודם פסח מותר לשאבו כמו בדיו דה"ל חרכו קודם זמנו כמ"ש מעלתו אבל לשאוף אבק הטובאק (=טבק הרחה) בכל ענין מותר משום לרפואה מותר שלא כדה"נ כנ"ל ברור".
ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' טז) שהתיר לעשן טבק אפילו נשרה בשיכר קודם הפסח. ועסק בשאלה זו בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' סא) וציטט שם מדברי הרה"ג יעב"ץ בספר מור וקציעה (סוף סימן תמב) בדבריו לגבי המגן אברהם: "ותמוה מאד, ותמה אני אם יצא הדבר מפיו, כי לו יהי כן באמת ששורים את הטבק בשכר חמץ, היה מותר בפסח, שהרי זה דומה למה שנפסק בשלחן ערוך (או"ח סימן תמב סעיף ט), חמץ ששרפו קודם זמן איסורו ונחרך עד שאינו ראוי לכלב מותר לקיימו בפסח. [ובטור שם מבואר שמותר גם כן בהנאה, וכן הסכימו באליה רבה ובמאמר מרדכי (סימן תמב סק"י). ודלא כהמגן אברהם. וכן העלה החתם סופר בחידושיו להלכות פסח (סימן תמב סק"ז). ע"ש]. והוא הדין כאן שהטבק אינו דבר הנאכל, והשכר שנשרה בו נפסל מיד מאכילת הכלב, אף על פי שהטבק משביח על ידי כך, על כל פנים איסור חמץ חלף הלך לו, ולכן אפילו אם נשרה בודאי בשכר קודם פסח, מותר בפסח, ומכל שכן שאין הטבק דבר הנאכל ואין צורת חמץ עומדת בו כלל, והנאת העישון אין בה ממש, והרי היא כריח בעלמא, ולא עדיף ממה שפסק בשלחן ערוך (סימן תמב סעיף י): דיו שנתבשל בשכר שעורים מותר לכתוב בו בחול המועד פסח. וכל שכן בטבק שאינו אלא ספק. ועל אחת כמה וכמה שאין מקום כלל וכלל להצריכו ביעור. ולא עוד אלא שלדעתי אין כל ספק שמעיקר הדין מותר לשרותו אף לכתחילה בשכר חמץ קודם פסח וליהנות ממנו בפסח, אלא שנראה כדבר התמוה לרבים אשר לא יחכמו, (וכמבואר בשלחן ערוך יורה דעה סימן רמב סעיף י), ומכל מקום לספקו בודאי שאין לחוש כלל, בין לעשן טבק סיגריות, ובין לשאוף טבק הנחירים. ואין צורך לבדוק אחריו כלל אם נשרה בשכר חמץ. והדבר ברור מאוד בעיני, עד שאני אומר שהמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים. וזכורני שראיתי בימי חרפי לאדוני אבי הגאון החסיד (החכם צבי זצ"ל), שהורה להקל, והיה שוחק על המתחסדים לחזר אחר טבק כשר לפסח". והאריך הגר"ע יוסף להיתר והביא אחרונים רבים המתירים זאת.
וע"כ נראה שכיון שאיננו רואים בעישון שתיה, אף אם הוא מעובד עם חומרי חמץ, כיון שנפסלו מאכילת כלב אין לאוסרם בפסח. (אולם בניגוד לדברי שו"ת יהודה יעלה, ידוע עתה שאין בעישון רפואה אלא להיפך מזיק הוא לבריאות ושומר נפשו ירחק מהעישון ונזקיו). ומכאן תימה על דברי ספר 'סידור פסח כהלכתו' פרק י (אות ו סעיף יא) שכתב: "וכן מוצרי בושם וקוסמטיקה וכדומה שיש בהם ריח מאלכוהול חמץ אסורים". ולכאורה כיון שנפסלו מאכילת כלב קודם הפסח וכל מגע עימם הוא בגדר הנאה אין בכך איסור. (ואפילו בשימוש במשחת שיניים אין זו אכילה שאסר הרא"ש), וצ"ע.