חבל נחלתו ה יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · יד · >>

<poem> שבולים שנפלו עליהם מים שאלה בתוך חבילות קש שמוכנות לבהמות לפסח נמצאות שיבולים קצורות, כיון שהחבילות עומדות במשך שבעה ימים ויותר הן נרטבות, הן מטל בלילות והן מרוק של הבהמות (במידה ונופלות ולא נאכלות). האם בעל הבהמות והקש עובר בבל יראה ומהנאה מחמץ בפסח? שאלה דומה עולה לגבי שבולים ששמים על השולחן לנוי או בתוך תמונות, אם אין צובעים את השבולים הן מתלחלחות מלחות הבית או מנוזלים שנופלים עליהם באקראי. תשובה א. כבר בגמרא בפסחים (לג ע"א) נאמר: "כגון דאחמיץ במחובר". ומשמעות הדבר שאפשר שהתבואה תחמיץ כאשר היא מחוברת לקרקע. ולפי"ז לכאורה צריך לחוש למצב שהיא קצורה בשבולים, ואם נפלו עליה מים – תחמיץ. כמו"כ בסוגית לתיתה (לט ע"ב–מ ע"ב) הגמ' עוסקת בסימני חיטה ושעורה שהחמיצו בעודם בגרעינים טרם נטחנו לקמח, ועוד שם: "ההוא ארבא דחיטי דטבעא בחישתא, שריא רבא לזבוני לנכרים". וברש"י: "חישתא – שם הנהר, טבעה קודם הפסח, והיו בה חיטין". ומשמע שהחמיצו בספינה ורבא התיר למכור את החיטה לנכרים. וכן כתב הטור (או"ח סי' תסז): "אבל חטה ודאי מחמצת במים צוננין כההיא ארבא דטבעה בחישתא, ועוד דתניא בתוספתא שרה חטין ושעורים במים והחמיצו אסורות"... ועי' ראבי"ה (פסחים תיב, תיג). ב. בב"י (או"ח סי' תסז) הביא: "כתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' קב) שאלת השנה שעברה רבו הגשמים ונפלו על הערימות שבשדות עד שהיו קצת מהשבלים שעל הערימות מעלים צמחים, היש לחוש בפסח משום חמץ בחטים של קציר זה. תשובה: מסתברא שאין לחוש לחיטים סתם של אותה שנה, שאם אי אתה אומר כן לחם לא נאכל בפסח, כי אין שנה שלא ירדו גשמים על הערימות אלא שדבר תורה הולכין בכל מקום אחר הרוב, ואין הרוב מחמיצין ואף אותן הערימות שראינו שנפלו עליהן גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו בהן מים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן הערימה, וכן הדבר ניכר לעין. ואף אם תמצא לומר שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ שלא כל שבא במים מחמיץ ויעיד עליו הדעת ולתיתא נמי תעיד דשריא לכתחלה (פסחים מ.) הלכך הוי ספק ספיקא ולקולא, ולא דמי לארבא בחישתא שהכל טבעו במים וכל שטובע במים מן הסתם שוהה בו ויש בו להחמיץ ע"כ". הרשב"א דן על כלל החיטים לגבי אכילה בפסח ודעתו להקל. ואין חוששים להחמצה מנפילת מים אלא באותה תבואה שנפלו עליה מים וניכר בה ריעותא, אבל בתוך החבילה או הערימה אין חוששים, ומיקל משום ספק ספיקא. ומביא הב"י (שם) תשובה נוספת: "כתב עוד בתשובה (ח"ז סי' כ) דהא דאמרינן בפרק כל שעה (לג.) היכי דמי כגון דאחמיץ במחובר בשנתבשל לגמרי במחובר ואינה צריכה כלל ליניקה וכל שנתייבש לגמרי במחובר כמאן דמנחא בכדא דמיא ומקבלת חימוץ אם ירדו עליה גשמים". עולה מדבריו שבמה שבא במגע ישירות עם מים חוששים להחמצה. ג. בהגהות רבינו פרץ לסמ"ק (מצוה רכב הגהה יב) כתב: "ועל הדגן שצמח (שקורין רי"בוליידו"ש בלע"ז) אומר מורי רבינו יחיאל מפארי"ש שזהו חמץ גמור דהיינו דקאמר תלמודא בפרק כל שעה דאחמיץ במחובר שפעמים שחמוצו בא בעוד שהתבואה מחוברת מחמת גשמים שיורדין בעת הקציר ופעמים שבא בתלוש, ואם ימצא מעורב מאותו שצמח צריך לבררו יפה יפה עד שיהא בו ששים מאותם שלא צמחו אע"ג דהוי יבש ביבש משום דיהבי טעמא בשעת אפייה, וצריך שתהא האפייה קודם הפסח דאי בפסח אפילו כל שהוא אסור (עיין לעיל סימן רי"ט), על כן נכון ליזהר שלא יהא כלל מאותה חטה שצמחה מעורב בתבואה של פסח"... וכן הביא בכלבו (סי' מח) דברי רבינו פרץ אלו. עולה מדבריו שחשש להחמצה בשבולים, והצימוח הוא סימן חיצוני להחמצה, וע"כ מחייב בברירה קודם הפסח וקודם הטחינה. וכן עולה מהגהות מימוניות (הל' חו"מ פ"ה אות ו) לחשוש לחימוץ וז"ל: "וכן כתב רא"ם (ספר יראים מצ' שא) וז"ל: אבל חיטי דשרירן קי"ל כרבא דאמר (מ.) מצוה ללתות, הילכך חטין המובאין בשוק וגשמים מזלפין עליהם אין לחוש להם, ועוד דאמרינן כל אגב ניזלייהו לא מחמצי. הילכך אם ירדו רוב גשמים עליהם ושק של חטים שרוי בגשמים ושרייתן מרובה חוששין להם והאוכלן בכרת, ועוברים עליהם בבל יראה ובל ימצא דהוה ליה חמץ אע"פ שלא נתבקעו ולא הצריכו נתבקעו אלא בלתיתה שזילופה מועטת אבל במקום שרייה מרובה אפילו לא נתבקעו אסורות עכ"ל. וכן התיר רבינו יואל הלוי לקנות תבואה שמוליכין בספינה לצורך הפסח דאגב ניזלייהו לא מחמצי. אבל בתבואה שבשולי הספינה אם יש מים תחתיה אסורה דדמיא לההוא ארבא כו'". ד. אולם במאמר חמץ לרשב"ץ (אות צג) לא חשש לנפילת מים ע"ג שבולים אא"כ סימנים בפועָל להחמצה. ז"ל: "(והנה) [והיה נראה] שאין להחמיר להצריך שימור אלא מעידן קצירה. אבל קודם קצירה אין להצריך שימור. שאם נפלו עליהם מים במחובר אין לחוש כלל. שאם כן לא תמצא חטים כשירים למצה של מצוה שלא נפלו עליהם מים במחובר. ומהאי טעמא אין המים מכשירין הפירות לקבל טומאה אלא כשנפלו עליהם בתלוש. אלא שמצינו בגמ' בפ' כל שעה (פסחים לג, א). דאמרינן דלא היתה לה שעת הכושר היכי דמי. כגון דאחמיץ במחובר. וי"מ (במי) [כגון] שנפלו עליו מים במחובר ונשאר עליו משקה טופח כשנקצר. ונתפח והוציא צמח כעין הגרעינין הנשורים במים שמוציאים צמח. ואפ"ה מילתא רחיקא היא ולמילתא דלא שכיחה לא חיישינן. וסגי למיעבד נטירותא מעידן קצירה אפי' לכתחילה". עפ"י דברי הראשונים צריך לעיין מה נעשה במקרים שלפנינו, האם נחוש לנפילת מים אע"פ שאין סימני חימוץ לפנינו או שנחייב את בעלי השבולים לבערן. ה. פסק בשו"ע (או"ח סי' תסז סעי' ד ו-ה): "שנה שרבו גשמים וירדו על ערימות שבשדות עד שהיו קצת מהשבלים שעל הערימות מעלים צמחים, אין חוששין לסתם חטים של אותה שנה. דגן שבמחובר שנתייבש לגמרי ואינו צריך ליניקה, כמאן דמנח בכדא דמי ומקבל חימוץ אם ירדו עליו גשמים". ונראה שהשו"ע סמך על דברי הש"ס והרשב"א וחשש לחימוץ בשבולים, ואולי במקרים גבוליים לא יחוש לחימוץ. ו. בשערי תשובה (או"ח סי' תסז ס"ק יב) הביא בתוך דבריו: "ועיין בשו"ת מעיל צדקה סי' ס"ט שכתב בשנת תע"ב היו גשמים בימי הקציר וראינו שהחטים שקצרנו יום או יומים אחריו למצת מצוה היו נגמרים ויבישים כל צרכם ונסתפקנו אולי היה כן נגמרים ויבשים בעת שהיה הגשם על הארץ, שפסק הרשב"א שמקבל חימוץ אף במחובר לקרקע, והעלה שאין לחוש לזה אפילו נתייבשו לגמרי והם בקליפתן, אם לא כשנתרבו הגשמים יום ולילה גשם חזק שמפיל הקשים והשבלים לארץ והגשמים מזלפין עליהם בחוזק וכמאן דמנחי כבושים בכלי מלא מים דמי, אבל בגשם שאינו חזק כ"כ ואינו אורך זמן גדול אין להחמיר אם לא שאנו רואים אותם בקיעים. ותדע שלא הצריכו שימור רק משעת קצירה ולא משעה שנגמרו במחובר ועוד דהרי טל לא מעצר (=נעצר) ונופל עליהם בכל יום ולא נזכר בשום פוסק דבר כו' ע"ש". מתבאר משו"ת מעיל צדקה שרק בגשם סוחף הדולף זמן ארוך יש לחוש בשבולים להחמצה, ובשאר מקרים רק אם נוצרו סימני החמצה החטים אסורים. בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' ד) הביא ג"כ דברי המעיל צדקה וז"ל: "ולכן העלה דהא דאחמיץ במחובר מיירי גם בעודן לחין אלא שראו שנתבקעו וניכר שהוחמצו אבל בסתמא אגב מדלייהו לא מחמיץ כדאמר אביי לקמן ופסקו כן הרז"ה וש"פ, ואף דאנן לא קיי"ל כאביי לענין דגן תלוש מ"מ בעודו מחובר י"ל דגם רבא מודה לסברת אביי, וכן אחר שנתייבש לגמרי י"ל דכל זמן שמחובר ומכוסה בקליפתו אין לחוש לחימוץ ואת"ל דכשנתייבש גרע טפי מ"מ הרי זהו רק ספק אם גם באגב מדלייהו מחמיץ א"כ בדאיכא עוד ספק שמא לא היה יבש בעת הגשמים הוי ס"ס ואף שאינו מתהפך יש להקל, ובפרט די"ל דרבא לא פליג כלל אדאביי ומודה דאגב מדלייהו אינו מחמיץ אלא דמוסיף לומר דמ"פ אינו מחמיץ, ונ"מ דגם בדרך הנחה אינו מחמיץ וכל שאפשר להשוות המחלוקת נקטינן הכי והרי מבואר בב"י בשם הגמי"י בשם ר"י דבמקום מדרון או עפר תיחוח אין לחוש ואף שהב"י כתב שהוא קולא יתירה ואין לסמוך ע"ז היינו במונחים בעין על הארץ בלא קליפתן משא"כ בעמידתן על הארץ בקליפתן אין לחוש אפי' בודאי נתייבשו לגמרי ואין להחמיר אלא בנתרבו הגשמים יום ולילה עד שהפילו השיבולים לארץ והגשמים מזלפים עליהם בחוזק עד דהוי כמונחים כבושים בכלי מלא מים אז יש לאסור, אבל בגשם שאינו חזק כ"כ באורך זמן גדול אין להחמיר כלל ומכ"ש בספק שמא הי' עדיין לחים קצת אין להחמיר אא"כ רואים אותם מחומצים וביקועים, ולכן א"צ שימור לכ"ע משעה שנתייבשו החטים אלא משעת קצירה עכת"ד"... ועל כן מסיק המהרש"ם: "ועכ"פ לפ"ז י"ל דהחטים שלא נראה בהם שום ביקוע וצימוח כלל יש הוכחה שלא הוחמצו וכמ"ש הרשב"א בתשו' הנ"ל ומה שיש בתוכם חטים מבוקעות י"ל דאדרבא מזה איכא הוכחה דאותן שלא נתבקעו לא הוחמצו, ומ"ש הרשב"א דחטים שנגמרו מקבלים חימוץ היינו שאינו מן הנמנע וצריך לבדוק אם נתבקעו או שצמחו ובלא בדקו ונטחנו אסור, אבל בבדקו ואין בהם ביקוע הרי הרשב"א עצמו בסוס"י ק"ב הנ"ל כתב דזהו הוכחה שלא הוחמצו... אך כונת הרשב"א דהכא דאיכא למיתלי שלא נשרו בהגשמים מדלא נתבקעו שפיר איכא הוכחה ורגלים לדבר עכ"פ להקל". וכן בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קלב) כתב שאם לא ראינו ריעותא אי"צ לחשוש ואפילו ריכוך אינו סימן לחימוץ, אולם מסיים: "אבל שומר נפשו יהדר אחר חטים משומרות כראוי". ומשמע שלא הטיל חיוב ביעור על שבולים שנפלו עליהן מים. ז. בשו"ת בנין ציון (החדשות סי' ה) משיב לגרי"ד הלוי במברגר מווירצבורג לגבי מקרה זה: "בשנה שעברה נתרבו הגשמים מאד בימי קציר חטים באופן שיש חשש חימוץ לענין קמחא דפסחא... אלא שמסופק באשר ששמע מיהודים נאמנים איכרים ומוכרי תבואה שהחטים שנתגשמו ניכרים במראיתם שהוא כעין הכסיפה פניה והחטים שלא נתגשמו פניהם צהובות ומזהירות וספיקא דמר נ"י אם יש לסמוך על סימן זה בפרט ששעת הדחק הוא". בתחילת תשובתו מבאר הגר"י עטלינגר את דעת הרשב"א וכן ממתשו' הר"ן ומס' ראש יוסף שאין חוששים אם לא נמצאה ריעותא בחטים שהן התנפחו ונתבקעו. ומוסיף: "ועוד נלענ"ד שיש חילוק רב בין חטים שהגשמים מזלפים עליהם ובין שבלים שירדו עליהן גשמים שבחטים שהם בלי לבוש המים נכנסים מיד תוך החטה ונתלחלח ויש חשש חימוץ אבל בירדו על השבלים שהם לבוש לחטה שבתוכה המים נבלעים תוך הלבוש והחטה שבתוכה לא נתלחלח רק מעט וכמעט בלתי אפשר שתחמיץ. ובזה נלע"ד לתרץ מה שהקשה הט"ז (או"ח סי' תסז סק"ה) סתירה שבסעי' ב' כתב הרמ"א אם גשמים מזלפין על החטים אפילו לא נתבקעו אסורות ובסעי' ד' שהביא הש"ע פסק הרשב"א שבירדו גשמים על הערמות שבשדות אין חוששין לא הגיה הרמ"א דעתו לאסור. אבל לפי דברינו א"ש דשאני חטים מהערמות ששם עדיין החטים הן בשבלים כנראה מדברי הרשב"א שכ' שהיו קצת מהשבלים שעל הערמות מעלין צמחים ולכן לא החמיר רק אם הי' חשש לבטן הערימה ששם עומדים המים ונשרו החטים במים. מכל זה נלענ"ד שאין אנו צריכים לחוש לחטים שנקצרו בימי הגשמים דאזלינן בתר רובא שאין מחמיצים כמו שכ' הרשב"א ובתר חזקה באין אנו רואים ריעותא להחזיק איסורא כמו שכ' הראש יוסף. ומ"מ אחרי שבעלי תבואה אומרים שיש להם סימן באותן שנתלחלחו במראיתן ודאי יש לחוש לזה ולקחת לקמחא דפסחא רק חטים אשר אין ניכר בהם שום שינוי". ח. בשו"ת שואל ונשאל (ח"ה או"ח סימן ס) דן בשאלה דומה (אם כי המדובר שנפלו גשמים במחובר). בתחילה עושה הגר"מ הכהן כלפון ספק ספיקא: "וא"כ י"ל דהוי ס"ס, אם היו צריכים ליניקה ואינם מקבלים חימוץ ואת"ל דאינם צריכים ליניקה ומקבלים חימוץ שמא לא באו הגשמים על עצם החטה רק המים נאחזו בשבולים ונפלו כיון שהם עומדים והמים משתפעים ויורדים כמ"ש מרן ז"ל בב"י בשם הגה"מ דדוקא בלתיתה וטבעא בחישתא הוא דאסורים אבל אם נפלו מים על החטים או היו על הארץ במקום מדרון ויכולים המים לצאת מהם או בעפר תיחוח שיכולים ליכנס בקרקע לא אסרינן דאל"כ לא תמצא לעולם חטים שלא ירדו מים עליהם ע"ש"... ומוסיף: "ועוד נראה לי דכיון דהגה"מ מתירים ומרן ז"ל לא כתב לאסור רק שאין לסמוך על קולא זו א"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן ואמרינן דלא החמיר מרן ז"ל רק אם המים באו על החטים עצמם. אבל אם באו רק על השבלים דיש כמה קליפות לשמור על החטים שלא יכנס לתוכם מים כל דהוו בשיפוע אין לחוש גם לדעת מרן ז"ל. והגם דמרן ז"ל בשלחנו שם בס"ה כתב דגם במחובר הוי כמאן דמונח בכדא דמי כל דגמרי יניקתם ע"ש. ומשמע דמיירי ג"כ בכה"ג שהם עומדים בשבוליהם והמים נשפעים ויורדים ע"ש. מ"מ י"ל דהיינו דוקא בגשם שוטף והרבה מאד שמגיעים המים לשבולים או שהשבולים מגיעים לארץ שנשפלו ונתמוטטו ראשיהם. אבל אם אין המים מגיעים עד השבולים אין לחוש להם כל שיש להם מקום לירד בקרקע וכאמור". ומביא עוד צדדים להקל ומסיק להתיר במקרה שלפניו אף למצת מצוה. ולבסוף מסיים: "ולפ"ז נ"ל דגם דנתייבשו לגמרי ואח"כ ירדו גשמים דליכא ס"ס עכ"פ אם נשתהו לאחר הפסח מותרים בהנאה דסמכינן ע"ד הגה"מ דלא מחמצי ולא כתב מרן ז"ל שלא לסמוך ע"ז רק לאוכלו בפסח, אבל אחרי הפסח דאינו (אצ"ל – אלא) דרבנן מותר בהנאה". ונראה שלגבי מקרה דידן לא היה מיקל לכתחילה להשאירו לרטיבות ולחות, אלא רק בדיעבד לאחר הפסח ובהנאה. וכן בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן רא) מיקל בשאלת השואל ונשאל ומתיר להשתמש בחטים אלו למצה שמורה, ואי"צ שימור משנתיבשה אפילו לא נקצרה. ועי"ע שו"ת מהרי"פ (סי' טו) ושו"ת נו"ב (מהדו"ת או"ח סי' סח). ט. נראה איפוא, שאף שהמגמה הכללית בראשונים להחמיר; למעשה, כל זמן שלא ראינו התבקעות או צימוח אין לחוש, ועפי"ז אי"צ לבער חבילות קש אף שיש בהן שבולים עם גרעינים בתוכן. וכ"נ מהמשנה ברורה (סי' תסז ס"ק טו): "כל שאין רואין בהם סימן חימוץ לפי שהולכין אחר הרוב ואין הרוב מחמיצין ואף אותן ערימות שראינו שנפלו עליהן גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו הגשמים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן הערימה ואת"ל נכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ"... וכן בס"ק טז הביא: "כתב בשכנה"ג הלכה למעשה שהתיר לקנות חטים לפסח אף שהיו נעצרים בבורות כל שלא ראינו בהם שינוי במראיתן ואינם לחות והעתיקוהו האחרונים". אולם לכתחילה קודם פסח, אין ראוי לסמוך על כך, ואין לקנות חבילות קש שיש בהן שבולים מלאות. י. אולם כ"ז יכול להיאמר לגבי שבולים שהבהמות תאכלנה, אולם שבולים שהיו באבוסים ומשום מה נפלו בדיר או ברפת ולא נאכלו ונתלחלחו ברוק צריך יותר לחוש, ואמנם החטים עדיין בקליפתן וע"כ פחות מחמיצות, אולם כיון שהרוק מחמיץ (סי' תסו ס"א) עדיף לבדוק שכל השבולים נאכלו. ולגבי שבולים שמונחות באגרטל לנוי או שהוכנסו בתוך תמונה, מן הראוי לצבוע אותן בלָכָּה או בצבע פלסטי ובכך למנוע כניסת רטיבות לתוכן. שהרי מחד אינן חשופות לירידת גשמים, אולם מאידך הרי לא הקפידו עליהן משעת לקיטתם עד פסח שלא נפלו למים, וכך יכול להיות שנפלו למים או ניתז עליהן מים, או שהלחות באויר תגרום לחימוץ. ועוד ששיבולים אלו כאשר מתיבשות נושרים החלקים היבשים, והגרעינים מתפזרים, וע"כ אף שלכתחילה אי"צ לבערן קודם הפסח נראה לי שצריך לצובען כפי שתארתי לעיל. ומובא בספר "מעשה רב" (מנהגי הגר"א סי' קפז): "המצות של כל ימי הפסח יהיו מחטים משומרות משעת קצירה והחמיר מאד בדבר מחמת שבמדינתנו מצויין מאד מי גשמים בימי הקציר והתבואה על פני השדה, ועוד כמה חששות דהוי כמו איתחזק ריעותא".