חבל נחלתו ה יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · יב · >>

<poem>

יציאה עם עגלת תינוקות וכסא גלגלים של נכים מחוץ לעירוב

א. הוצאת עגלה (ללא נישא בתוכה) במלאכת הוצאה בעגלה לא נעשית פעולת עקירה והנחה בפעולה אחת אלא בפעולה מתמשכת. ויותר ממה שניכר הדבר בהוצאה מרה"י לרה"ר בולט הדבר בהעברת ארבע אמות ברה"ר. וע"כ צריך לדון האם חייבים על הוצאה זאת. נאמר במס' שבת (ח ע"ב): "אמר רב יהודה: האי זירזא דקני, רמא וזקפיה רמא וזקפיה – לא מיחייב עד דעקר ליה". וברש"י: "זירזא דקני – חבילה של קנים ארוכים. רמא וזקפיה רמא וזקפיה – הוליכו אמות הרבה ברשות הרבים כענין הזה, שלא נטלו כולו מן הקרקע, אלא זקפו והשליכו וחזר וזקפו והשליכו – אין זו עקירה". מתבאר, כי לגבי מלאכת הוצאת ארבע אמות ברה"ר, ישנם מצבים שאין בהם עקירה שלמה מפני שלא כל החפץ נעקר בב"א מהאדמה, וע"כ פטור על ההוצאה מן התורה. על אותה מימרא כתב תוס' (שבת ח ע"ב ד"ה לא מיחייב): "ודוקא רמא וזקפיה דכשהניח ראשו האחד חוץ לד' אמות עדיין ראשו השני מונח בתוך ד' וכשחזר ומשליך ראשו [הב'] חוץ לד' אמות עדיין אינו מתחייב דהוי כמגרר החפץ עד שהוציא ראש החפץ חוץ לד' אמות והניחו דאע"פ שחוזר ומושכו לחוץ פטור, שלא נעשית המלאכה בבת אחת"... לפי תוס', בכל פעולת הוצאה עדיין חלק מחבילת הקנים בתוך ארבע אמות וע"כ אין פעולה אחת של הוצאת ארבע אמות. ונראה שאף רש"י צריך להתפרש כך, שהעקירה אינה מושלמת מפני שחלק מהחפץ עדיין נמצא במקומו הקודם. אולם אין כוונת רש"י שכדי לחייב צריך עקירה מע"ג הקרקע באויר, וכפי שיתבאר לקמן. מוסיף תוס': "אבל אם מגרר זירזא דקני בבת אחת עד חוץ לד' אמות או מרה"י לרה"ר חייב כדאמרינן (לקמן המצניע דף צא:) בגונב כיס בשבת היה מגרר ויוצא פטור משום דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. ואומר ר"י דאם מגלגל חבית ד' אמות ברה"ר או מרה"י לרה"ר חייב דהוי כמו מגרר דאינו נח כלל, אבל מגלגל תיבה שהיא מרובעת פטור דהוי כמו רמא וזקפיה דא"א שלא תהא נחה קצת". בדבריו כמה נקודות חשובות לעניננו: אם אינו הופך את החבילה אלא גורר אותה, חייב על מלאכת הוצאה בין בד' אמות ברה"ר ובין בהוצאה מרה"י לרה"ר. משום שבפעולה אחת הוציא מחוץ לד' או הוציא מרה"י לרה"ר. ומוכיח זאת ממגרר כיס בשבת. וכוונתו מפני שבסיום הפעולה כל החפץ יצא ממקומו הקודם ונמצא במקום חדש. ומדמה תוס' גלגול חבית לגרירה וגלגול תיבה להפיכת חבילת קנים. בחבילת קנים עם סיום פעולה אחת לא יצאה כולה ממקומה, וה"ה לתיבה כיון שיש בה משטחים שונים כל נחיתה על משטח עדיין חלקו על מקומו הקודם. ובניגוד לכך בגרירה, בסיום פעולה כל החפץ נמצא מחוץ למקומו הקודם, וה"ה לפי תוס' בחבית, הגלגול הוא פעולה אחת ללא הפסקות, וע"כ בסיומה החבית יצאה ממקומה הקודם ועמדה במקום אחר, ולכן חייב על הוצאה כזו מן התורה. עפ"י דברי תוס' ה"ה בהוצאת עגלה ד' אמות ברה"ר או מרה"י לרה"ר ולהיפך, הרי זה איסור תורה. וכתוס' כתב הרא"ש (שבת פ"א סי' טז). וכן עולה במפורש מדברי רבינו ירוחם (תואו"ח ני"ב ח"ה) וז"ל: "מצא החפץ או חבילה וגררה ובמשיכתה הוציא מרשות לרשות או שהעבירו ארבעה אמות ברשות הרבים חייב, כי כבר נעשית מלאכתו בבת אחת ודוקא שלא הונחה בנתים עד שגמר מלאכתו ומשיכתה ממקומו הוי עקירה דלא בעינן שיגביה החפץ אלא בכל ענין שיזיזנו הוי עקירה כי בין במשיכה בין שהגביהו זולתי שלא יפסיק שלעולם יהא מושך והולך עד שיוציאנו מכל וכל או עד שיעבירנו ולא דמי לההיא שכתבתי למעלה בחבילה של קנים, כך כתבו התוספות בההיא שכתבתי למעלה וכן כתב הרא"ש. ולפי זה חבית או דבר עגול אם גלגלו והוציאו מרשות לרשות או העבירו ארבעה אמות ברשות הרבים חייב אבל דבר מרובע לא כי דינה כמו חבילת קנים שכתבתי למעלה". מסקנת תוס' עולה אף מדברי הרמב"ם (הל' שבת פי"ג הי"א): "היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח על הארץ והגביה הקצה האחד והיה הקצה השני מונח בארץ והשליכו לפניו וחזר והגביה הקצה השני שהיה מונח בארץ והשליכו לפניו על דרך זו עד שהעביר החפץ כמה מילין פטור, לפי שלא עקר החפץ כולו מעל גבי הארץ, ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחלת ארבע לסוף ארבע חייב שהמגלגל עוקר הוא". הדגשתו ש'המגלגל עוקר הוא' מלמדת שרצה להוסיף שבין אם משכו (=גרר) ובין אם דחפו שהחפץ נע בתנועה אחת חייב. הכלבו (סי' לא ד"ה יצא בחפץ) הביא לשון הרמב"ם אולם הוסיף: "ויש אומרים שאם יגלגל אדם חביות או כלי אחר עגול ברשות הרבים שפטור משום דלא עקר כולה, כמו הקנה כשמגביה ראשו האחד וראשו האחר מונח על הארץ, מכל מקום פטור אבל אסור הוא, ואין ראוי להקל בזה לכתחלה, וכל שכן להכניס או להוציא בדרך זו שאסור, וחיוב נמי איכא מרשות לרשות לפי דעת בעל השלמה ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל". ולשיטה זו שהביא הכלבו יקשה ממגרר כיס בשבת וצ"ע. עולה מבירור זה כי בהוצאת עגלה בלא יושב בה ישנו איסור תורה לכל הפוסקים, ובטלטול ארבע אמות ברה"ר ישנו איסור תורה לדעת רוב הפוסקים. ב. החי נושא את עצמו נתבונן מה הדין מצד אחר של מלאכת הוצאה. הלכה מוסכמת היא שהחי נושא את עצמו (שבת צד ע"א). כדברי המשנה (צג ע"ב): "את החי במטה – פטור אף על המטה, שהמטה טפלה לו". ובגמ': "אמר רבא: אפילו תימא רבנן; עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי נתן – אלא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו, אבל אדם חי דנושא את עצמו – אפילו רבנן מודו". וברש"י (צג ע"ב): "את החי במטה – וחי לא מיחייב על הוצאתו, דהוא מקיל עצמו ונושא עצמו". עוד במשנה (שבת קכח ע"ב): "אשה מדדה את בנה, אמר רבי יהודה: אימתי – בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת! אבל אם היה גורר – אסור". ונוסף בגמרא: "והאשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ואין צריך לומר בחצר". ולפי"ז צריך לדון מה דינו של תינוק שאינו יכול לדדות וכן יהא דינו של חולה, משותק וכד'. כתב הרמב"ם (הל' שבת פי"ח הט"ז): "המוציא בהמה חיה ועוף אע"פ שהן חיים חייב, אבל אדם חי אינו משאוי, ואם היה כפות או חולה המוציא אותו חייב, והאשה מדדה את בנה בזמן שנוטל אחת ומניח אחת". ופסק במפורש שאדם חולה או כפות שאינו מסוגל לילך ברגליו, המוציאו בנשיאה ע"י אחר חייבים עליו בשבת. וכ"נ מתוס' (צד ע"א ד"ה אבל אדם), רמב"ן (שבת קמא ע"ב), רשב"א (שבת קמא ע"ב), ריטב"א (שבת קמא ע"ב) ושו"ת מהרלב"ח (סי' ס). וכך כתב הריטב"א (שבת קל ע"א): "ובחולה לא אמרינן חי נושא את עצמו, לפיכך בין הבאת תינוק בין הבאת איזמל איסורא דאורייתא הוא". הטור (או"ח סי' שח) פסק: "והאשה מדדה את בנה אפילו בר"ה ובלבד שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו האחת ויניח השנייה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת". וכתב על כך הבית יוסף: "וכתב הר"ן (נא: דיבור ראשון) אבל אם היה גורר אסור וכן הלכתא דכיון שהוא קטן כל כך שאינו אלא גורר לא מודו רבנן [לרבי נתן], וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב א' חלק א' (יג ע"ג) וזה לשונו: ודוקא שנוטל אחת ומניח אחת כלומר שהתינוק מניע רגלו כשמגביה האחת מניח האחרת אבל גורר שתי רגליו אסור מפני שנושאתו. ואותם שאומרים שמותר לישא תינוק כשגורר שתי רגליו דהחי נושא את עצמו טעות הוא בידם דלא אמרו חי נושא (וכו') [את עצמו] אלא לפוטרו מחטאת אבל אסור כל זמן שיגרור אותן אלא כשמגביה אחת ומניח אחת כמו שכתבתי עכ"ל". משמע מדבריו שתינוק הנגרר הוא איסור דרבנן בלבד. בשו"ע (או"ח סי' שח סעי' מא) פסק: "האשה מדדה את בנה, אפי' ברשות הרבים, ובלבד שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת". ופסק במשנה ברורה (ס"ק קנג): "אפילו בר"ה – דהא אפילו תגביהנו פטורה דחי נושא את עצמו ולית בזה אלא איסורא דרבנן והוי גזירה לגזירה, ואם נושא כפות או חולה חייב דבזה לא שייך שנושא את עצמו"... והוסיף עוד לגבי כרמלית (שם ס"ק קנד): "שלא תגררהו – מפני שנושאתו, כ"כ רש"י. משמע דס"ל דהוי כמו שנושאו וא"כ אפילו בכרמלית אסור. ויש שמקילין בזה אבל לישא אותו על כתפו גם בכרמלית אסור לכו"ע. ויש מהמון שנכשלין בזה שנושאין קטנים על כתפיהם וטעותן הוא מפני שהקטן יכול לילך בעצמו ושגגה היא, דאיסור דרבנן יש בכל אופן אפילו בכרמלית ומ"מ טוב למנוע מלומר להן שבודאי לא ישמעו לנו ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וקטן שאין יכול לילך בעצמו כלל חייב לרוב הפוסקים כשנשאו בר"ה. וע"י א"י שרי לדידן דאין מצוי אצלנו ר"ה [פמ"ג]"... ועי"ע בביאור הלכה (סי' שח ד"ה שלא תגררהו). עולה מן הדברים כי הנושא את האדם החי והוציאו מרה"י לרה"ר, אם הנישא יכול לילך מותר, ואפילו רק יכול לדדות ג"כ מותר. ואם רק יכול לגוררו אסור מדרבנן, ואם אינו יכול לילך כלל חייב על הוצאתו. ונשיאת תינוק שמדדה בכרמלית אסורה. בשו"ת בנין ציון (סי' כ) הביא משו"ת פרי תבואה להיתר. אולם הוא עצמו אסר עפ"י דעת הרמב"ן ועוד ראשונים אשר חלקו על ר"י בעל התוס' והביא כן אף מהמג"א (שח, עא). וסיים: "לכן להלכה נלענ"ד אחר שכבר הורגל בפי העולם שתינוק שיכול לילך מותר לנשאו והדבר מסור לנשים שדעתן קלות ובדבר דרבנן אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' לכן אין למחות ביד הנושאות תינוק בכרמלית בשבת אבל לכתחלה אין להורות היתר בדבר וכש"כ שאין להקל לעצמו". ג. ביטול עגלה לנישא על ידה .אף אם נמצא דרך לומר שתינוק או נכה מותר להוציאו בעצמו עדיין צריך לדון בדין העגלה בה הוא נישא. נאמר במסכת שבת (קמא ע"ב): "אמר רבא: הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו – חייב משום כיס. תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו – פטור. תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו – חייב משום כיס. וליחייב נמי משום תינוק! – רבא כרבי נתן סבירא ליה, דאמר: חי נושא את עצמו. וליבטל כיס לגבי תינוק, מי לא תנן: את החי במטה פטור אף על המטה, שהמטה טפילה לו! – מטה לגבי חי – מבטלי ליה, כיס לגבי תינוק – לא מבטלי ליה". ומבאר הריטב"א: "ופרכינן ליבטיל כיס לגבי תינוק מי לא תנן וכו' ופרקינן מטה לגבי [חי] מבטיל, כיס לגבי תינוק לא מיבטיל ליה. פירוש ולאו משום חשיבותיה דכיס הוא, [ד]מאן פסקה דלהוי כיס חשוב טפי ממטה, ועוד דא"כ מאי פרכינן מנוטל אדם את בנו והאבן בידו דהא אבן לא חשיבא ומבטל לה לגבי תינוק, ולמה לן לאוקמה כדרבי ינאי בתינוק שיש לו געגועין על אביו, ולמה לן לפרושי דטעמא דדינר לא משום דדילמא אתי לאיתויי, תיפוק לי דדינר חשיב ולא מבטיל ליה, אלא ע"כ טעמא דמילתא דמטה לגבי חי כיון שהיא צריכה לו לתשמישו מבטל ליה, אבל כיס שאינו צריך לו אלא לטייל בעלמא אינו בטל לו שהרי [אין לו] צורך בה, אבל בנמקי ה"ר ישעיה ז"ל [כתב] כיס לגבי תינוק כיון דהוא חשוב לא הוי טפל לתינוק, ואינו נכון". עולה מדעתו שביטול תשמישיו אליו כאשר מוציאים אותו אינו משום שווי הכיס אלא משום צורכו לנישא, ותשמיש בטל וכלי אחר שאינו משמשו חייב על הוצאתו אע"פ שעל התינוק הנישא בעצמו פטור. ד. הוצאת אדם בכסא בשבת .הוצאת בריא במיטה אסורה מדרבנן ולא מן התורה. כך פסק הרמב"ם (הל' שבת פי"ח הכ"ח): "המוציא פחות מכשיעור אע"פ שהוציאו בכלי פטור, שהכלי טפילה לו ואין כוונתו להוצאת הכלי אלא להוצאת מה שבתוכו והרי אין בו כשיעור, לפיכך אם הוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו וכן כל כיוצא בזה". .ובשאלה דומה פסק הטור (או"ח סי' שא): "אין יוצאים בכסא פי' שיושב בכסא ובני אדם נושאים אותו אחד האיש ואחד האשה ואם רבים צריכין לו מותר, ובלבד שלא יכתף שלא ישים כל אחד ידו על כתף חבירו והכסא על זרועותיהם". והעיר על כך הבית יוסף: "אין יוצאין בכסא וכו'. ברייתא בפרק אין צדין (שם) אין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה: ומה שכתב ואם היו רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא יכתף. גם זה שם. ומכל מקום יש לתמוה על דברי רבינו שכתבה לענין שבת ומשמע מדבריו שאפילו להוציאו לרשות הרבים שרי כשרבים צריכין לו כשאר הוצאות הנזכרות בסימן זה והרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו דין זה גבי שבת משום דסבירא להו דדוקא ביום טוב דלא מיתסר הוצאה בכה"ג אלא מדרבנן משום זילותא דיום טוב והיכא דרבים צריכין לו לא גזרו רבנן, אבל בשבת לרשות הרבים ודאי אסור, ואפילו לכרמלית אסור אטו רשות הרבים, דקיימא לן כרבא דפרק המוצא תפילין דגזר כרמלית אטו רשות הרבים. ואין לומר דטעמא דרבינו משום דאמרינן התם פרק אין צדין דאמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דרגלא אלמא דבשבת נמי שרי, שהרי פירש רש"י דבבית המדרש היו מכתפים אותם עד מקומם וכן משמע בגמרא. ועל דרך זו יש לפרש גם כן הא דמשמע בירושלמי פרק קמא דביצה (ה"ז) דאדם שרבים צריכים לו מותר להוציאו בשבת. ואפשר דמשמע ליה דכיון דקיימא לן (שבת צד.) החי נושא את עצמו לא מיתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן ובמקום שרבים צריכין לו לא גזרו". נמצא שלכאורה מחלוקת בראשונים האם מותר להוציא מי שהרבים צריכים לו בכסא בשבת. הטור סבר שמותר והרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא הזכירו מזה לגבי שבת. ואמנם השו"ע לא פסק כן לגבי שבת, והביא כן לגבי יו"ט (סי' תקכב סעיף ב) אולם רק למי שהרבים צריכים לו. אמנם האחרונים (דרישה, מג"א ס"ק כז) פרשו שהטור דיבר דוקא במקום שיש עירוב וע"כ לא קשה מפסקו של הטור ואין ממנו ראיה לגבי חוץ לעירוב. בשאלה דומה עסק הגרצ"פ פרנק (שו"ת הר צבי או"ח א סי' קעא): "ע"ד השאלה שבימי הגשמים שקשה ללכת ברחוב, עשו כמו תבות גדולות שהאדם נכנס ויושב בתוכה, ואנשים נושאים את התיבה, אי שרי לעשות זה ביו"ט לצורך מצוה, ולהתפלל בבית הכנסת, ע"י גוים". ולאחר שהביא את דברי הטור ותמיהת הב"י הוסיף: "והנה המחבר בשו"ע (סימן שא) השמיט דין זה לגבי שבת וכתבו בהל' יו"ט, אולם הב"ח פסק כהטור שרבים צריכים לו מותר גם בשבת ומה שכתבוהו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש גבי יו"ט משום דעיקר דין זה איתא גבי יו"ט, והמג"א ס"ק כ"ז כתב דמ"ש הטור דאם רבים צריכים לו מותר מיירי במקום שיש עירוב, (ויעוין בשו"ת נוב"י מהדו"ק או"ח סימן יא) ובפמ"ג סימן שא משבצות זהב ס"ק יב האריך בכל זה וכתב: שאף שהב"י כתב דחי נושא את עצמו והמטה טפלה לו ומדרבנן לא גזרו, אפ"ה השמיטו בשו"ע וכתבו בסימן תקכ"ב לענין יו"ט, וכאן אוסר דברה"ר יש חיוב ד"ת גזור כרמלית אטו רה"ר, ואף דכתב דחי נושא את עצמו והמטה טפלה לו ומדרבנן לא גזרו אפ"ה השמיטו כאן די"ל דשאני יו"ט דלית לתא דד"ת רק עובדין דחול, משא"כ כאן בגדר מלאכה הוי – אסרו אף דרבנן אף רבים צריכים לו, ואפשר אף ע"י עכו"ם ברה"ר אסור דאסמכוה אקרא כבסימן רמד בב"י ושאני יו"ט דרק משום עובדין דחול, ומיהו למאן דמתיר שבות דשבות במקום מצוה י"ל רבים צריכים לו לת"ת שרי כי החי נושא א"ע, ואף ברה"ר שרי ע"י עכו"ם, עכ"ל". וכן בשו"ת מהרש"ם (ח"ז סי' נב) אסר להוציא קטן אפילו מדדה ויכולים לנושאו – לכרמלית. ומביא ראיה: "מהא דמגלה ה' ע"א דחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין ופירש"י משום דצריכין להביא הטף וא"א בשבת וכ"ה ברע"ב, ובתוי"ט ביאר משום דנהי דחי נושא א"ע מ"מ איסורא איכא ובקטן שאינו נוטל א' ומניח א' אפשר דחייב ובט"א שם תמה שהרי ירושלים כרמלית היתה קודם שנפרצו בה פרצות ואמאי לא קיימו אז מצות הקהל. ולשי' רש"י עצמו גם בקטן ממש חי נושא א"ע ועי' מרה"פ על ירו' ר"פ ר"א בזה. ומוכח דס"ל דגם בכרמלית אסור"... וסיים: "ולדינא יש להחמיר כדעת רע"א וכן העלה הב"י לאו"ח סי' ש"ח". ובשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' כה) צידד להיתר. והביא מהפמ"ג: "ומיהו למאן דמתיר שבות דשבות במקום מצוה, י"ל רבים ומיהו לת"ח שרי דהחי נושא את עצמו, ואף ברה"ר שרי ע"י גוי בכה"ג, אבל הב"ח כתב דבשבת נמי שרי דהוה דרבנן, ומה שנוהגין בקצת מקומות להושיב הסנדקית עם תינוק בכסא, ולשאת אותם לבית הכנסת, בשבת על ידי ישראל ודאי אסור אף בכרמלית, דאין התינוק טפלה לסנדקית וחייב עליו חטאת ברה"ר, עכ"ל (הפמ"ג)". ובמקום שיש עירוב כתב בשו"ת רב פעלים עפ"י הצל"ח (ביצה כה ד"ה ת"ר) וכן בנו"ב (מהדו"ק או"ח סי' יא) להתיר אף למי שאין הציבור צריכים לו. וכן הביא שו"ת שו"מ (ח"ג סי' עד): "כיון דאיכא עירוב הו"ל כל העיר כרשות היחיד, וכמו דתוך רשות היחיד ליכא איסור הוצאה וטלטול, וליכא זלזול בטלטולו ומשאו של אדם מחדר לחדר ומזוית לזוית, כן הוא ברחובות העיר שיש בה עירוב, דליכא זלזול בהכי". וכן הביא מהמחזיק ברכה לרב חיד"א שהתיר ונסמך על דברי הרשב"א בס' עבוה"ק. ה. הוצאה תינוק או נכה בעגלה – מסקנות האחרונים רבים מן האחרונים דנו בשאלה שלפנינו ונביא את עיקרי דבריהם. בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' כה) מסיק שבעיר שאין בה עירוב ורחובותיה הם כרמלית מותר למי שחלוש מחמת חולי או זקנה לצאת בעגלה לצורך דבר מצוה. אולם כ"ז בכרמלית אבל בעיר שרחובותיה רחבים ששה עשר אמה כיון שהשו"ע סבר שיש רה"ר בזה"ז על כן אין להתיר לצאת בקרון כזה ברחובות העיר בשבת אלא רק ביו"ט. (ומביא בשו"ת רב פעלים עוד היתרים אולם אין הם שייכים למקרה דנן וע"כ לא הבאנו אותם). והגרצ"פ פרנק (שו"ת הר צבי סי' קעא) אוסר במקרה של עגלת נכים או עגלת תינוק מפני שאין העגלות גבוהות עשרה ואינן אגודות למעלה מעשרה ברה"ר. ובסי' קע דוחה את הסברא שעגלה לנכה דינה כסמוכות של עור לקיטע או כמקל, וע"כ אסור להוציא נכה דרך רה"ר. וכן בשו"ת אגרות משה (יו"ד ב סי' לג): "ובדבר להוליך העגלות של תינוקות בשבת ברה"ר ואף בכרמלית, פשוט שאסור דתינוק שאינו יכול לילך הא אינו נושא את עצמו... ובפרט שלרוב הפוסקים אינו נושא א"ע כשאינו יכול לילך ואסור מדאורייתא, עיין בפמ"ג בא"א סימן ש"ח ס"ק ע"א, ולכן אסור אף בכרמלית וצריך למחות אם יש ספק שישמעו ומאחר שנחשבו לשומרות שבת ודאי צריך לומר להן ולפרסם הדבר". וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן קנט): "אכן במקום שאין עירוב ודאי אין שום היתר – ואף דמבואר בשבת צ"ג ב' גבי חי נושא את עצמו דפטור אף על המיטה מפני שטפילה לו – חדא דחי נושא את עצמו הוא רק פטור אבל אסור, ועי' בתוס' צ"ד שם ובתפא"י על המשנה דהוי כשנים שעשאוהו דפטורין, ומשמע ודאי דאסור, וכן להדיא במהרש"א שבת ק"ל א' דאשה מדדה את בנה אבל לא נושאו, ועוד בתינוק שצריך לגררו מבואר בהדיא במג"א סי' ש"ח ס"ק ע"א דלא אמרינן חנוא"ע, ואפי' בתינוק שנוטל א' ומניח א' אם נשאו חייב ועי' במחצה"ש שם ובתוספות צ"ד א' ד"ה אבל. ועוד כיון דמנהג כעת שהנשים מניחין בעת שמוליכין את התינוק דברים שונים בעגלה, א"כ אפשר דדמי להאי דרבא דריש פרק נוטל, דכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס, דכיס לא מבטלי לי' לגבי תינוק, ובתוס' שם משום דצריך לכיס לטייל בו את התינוק, והכא נמי צריך ליה להעגלה גם לצורך תשמישו, ולא דמי למיטה. מכל הנ"ל נראה ודאי דבמקום שאין עירוב ודאי דאסור, והחוכך להקל הם דברים בטלים, לפע"ד. אכן במקום שיש עירוב או ביו"ט עוד יותר, עי' מהר"ם שיף ביצה כ"ג ותוס' כ"ב ע"א, ודאי דמותר, ואין להאריך בדבר פשוט, ועי' בתשו' רע"א סימן כ"ח לענין לישא תינוק על הכתף במקום שאין עירוב, אף דפסקינן דעתה אין לנו רשה"ר, והוי רק כרמלית והוי רק כמו תרי דרבנן, אפה"כ אסור, וסיים ודאי במקום שלא ישמעו לנו, מוטב שיהו שוגגין, ושתיקתנו יפה בזה, אבל הבאים לשאול ראוי להורות להם כהלכה לאסור עי"ש". וכן בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' קיד) אסר לאשה נכת רגלים ללכת בחוץ ע"י עגלה שהיא דוחפת בידיה ובסיוע נכרי. ומתיר בדוחק לדבר מצוה (שם אות י): "אולם מחמת כל הטעמים הנ"ל, אם נאמר דעכ"פ הוי ספק אם העגלה בטל לגבה, הי' נראה להתיר לדבר מצוה כגון להתפלל במנין וכיב"ז, ע"י שיוליכו שניהם האשה בעצמה בידיה, וגם נכרי יסייע להולכה, דאף דאין להתיר אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא, אף לדבר מצוה, כפסק הרמ"א באו"ח (סי' רע"ו סעי' ב')... אכן אם הי' שייך בכאן חי נושא א"ע שוב ל"ה רק איסור דרבנן, ובאמירה לעכו"ם הוי רק שבות דשבות, ויש להתיר לדבר מצוה כמבואר (בסי' ש"ז סעי' ה'), ואף שהפמ"ג (בסי' ש"א) הנ"ל, לא צדד להתיר, בכה"ג, רק היכא דרבים צריכים לו, מ"מ יש מקום להקל לדבר מצוה שלה בלבד, עפי"מ דאיתא בש"ע (שם סי' ש"ז) ובאחרונים, וביותר אם יש לה צער מהא דלא יתירו לה להתפלל עם הצבור, אך באמת יש לחוש, דכמו בנד"ד דאינה יכולה לילך בעצמה, די"ל דהגיעה לידי כך דל"ש חי נושא א"ע כנ"ל, ושוב נוגע לאיסור הוצאה דאורייתא, אולם הרי תוכל להשלים החסרון של חי נושא א"ע, וביתר שאת, ע"י הולכת ידיה, דבתוס' (שבת צ"ד ד"ה שהחי) חקרו על הטעם דפטור היכא דשייך חי נושא א"ע, וכתבו דאין לומר משום דהוו שנים שעשאוהו, דהא הוי זה יכול וזה אינו יכול, שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא, והנושא יש בו כח לנושאו אפילו הי' מת עיי"ש, וא"כ היכא שתסייע בידיה בההולכה, וגם העכו"ם יצרף עצמו בהולכתה, דהוו זה יכול וזה יכול, שוב פטור משום שנים שעשאוהו וכר' יהודה (שבת צ"ב ע"ב) וכמו שפסק הרמב"ם (בה' שבת פ"א הט"ו), וממילא עי"ז הוי לגבי אמירת הנכרי שבות דשבות, ובנוגע להולכת עצמה, הרי אם נאמר דכל העגלה בטל אצלה, אין כאן שום איסור כנ"ל, דכמו דאין איסור בהוצאת עצמה, כן אין איסור בהעגלה שבטל אצלה כנ"ל, ורק לפי דברנו עדיין יש ספק בזה, אבל עכ"פ הוי רק ספיקא דרבנן, כיון דאף אם אין העגלה בטלה לה, הוי רק שנים שעשאוהו, ול"ה רק איסור דרבנן, ויש להקל מספיקא". ומביא במנח"י משדי חמד (אספ"ד מע' יו"ט סי' א' אות ל"ב) לענין הוצאת נכה בכסא בנשיאה לבית הכנסת שאסר בשבת ואף ביו"ט משום זילותא ומשום שניתן להתפלל בביתו במניין. ומסיים תשובתו: "ולפי דברנו הנ"ל, גם בנד"ד קרוב יותר דדינו כמטה או ככסא הנ"ל, ובזה הי' נראה אף בלדבר מצוה (שגם בזה צ"ע אם באמת הוי דבר מצוה לפי דברי השד"ח הנ"ל), להתיר רק באופן שהיא תנהג הגלגלים בידיה, והעכו"ם יסייע בדחיפתו, דהוי כשנים שעשאוהו דפטור מטעם זה יכול וזה יכול, וכת"ה כתב ע"ז דהגם דהוי חכמה גדולה, מ"מ למעשה ובמציאות קשה לנהוג כך, הצדק עמו, ואוסיף שגם הוי מילתא דתמוה לההמון עם, ומכ"ש במקום דאינם בני תורה, ויש לחוש שיבואו לזלזל בכבוד יו"ט כמ"ש השד"ח כנ"ל, וגם הרי חזינן דגם בנדון דידהו דהוו שנים שעשאוהו וגם ע"י נכרים, ומ"מ לא צדדו להתיר מהאי טעמא, אם לא דנאמר דשם הוי זה אינו יכול וזה אינו יכול, אלא דכ"ז הוי להו לפרושי, וצ"ע". ובשו"ת שרידי אש (ח"א סי' לב) הובא מכתב הגרש"ז אוירבעך זצ"ל לבעל הספר שהוסיף לגבי מקום שיש בו עירוב: "בעניי לא ידעתי איזה איסור יש בהולכת זקן חולה בשבת בעגלה ע"י אדם במקום שיש עירוב, הרי קיי"ל דגורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים ובין קטנים ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ וכ"ש בעגלה שגם ר' יהודה דסובר דבר שאין מתכוין אסור אפי"ה מודה בעגלה של קטן מפני שהיא כובשת כדתנן בסופ"ר דביצה ומ"ש בנוגע לשמא יתקן לא מצינו גזירה זו אלא במשתמש בבע"ח גזירה שמא יחתוך זמורה אבל לא אסרו להשתמש בכלי משום שמא יתקן (חוץ מכלי שיר) ואף המדקדקים שבירושלים מוליכים עגלת ילדים בשבת במקום שיש עירוב". בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' לב) התיר למי שמחמיר על עצמו שלא לטלטל אפילו במקום שיש עירוב, לשאת תינוק ברחוב ואף להוציאו בעגלה. משום שסומך על הפוסקים שחי נושא את עצמו אפילו בתינוק בן שמונה ימים. ומסיק: "בנידוננו שיש עירוב ורק הוא שמחמיר על עצמו שלא לטלטל בחששו לדעות הסוברים שהעירוב כפי מתכונתו שלפנינו איננו עירוב להתיר, אם כן יש לצדד להתיר לו לשאת מיהת תינוק מכח ספק ספיקא, והוא, ספק שמא הלכה כהסוברים, וכפי המקובל, שעירוב כזה מתיר, ואת"ל שמא הלכה כהסוברים שעירוב כזה אינו מתיר, שמא הלכה מיהת כהסוברים שנשיאת תינוק אינו אלא מדרבנן ושמותר לשאת אותו בכרמלית מכח זה דהו"ל שבות דשבות בכרמלית ולא גזרו בזה גזירה לגזירה, והוא גם ס"ס המתהפך ואפשר להתחיל בו גם להיפך, דהיינו ספק שמא הלכה כהמתירים שבות דשבות בכרמלית, ואת"ל שהלכה כהאוסרים שמא הלכה מיהת כהסוברים וכפי שנהוג עלמא, שעירוב כזה מתיר. באופן שיוצא לנו שהספק ספיקא בזה הוא חזק, ועוד זאת דהוא ספק ספיקא באיסור דרבנן, ונוסף לזה הא ההלכה המקובלת בזה וכך נהוג עלמא כן לנהוג היתר בעירוב כזה ורק יחידי סגולה המה הנוהגים בזה איסור. על כן בצירוף כל האמור נראה לי שמותר לו לשאת תינוק ברחוב, על אף שנוהג בעצמו בדרך כלל שלא לשאת שום דבר, ולהקל עי"כ מצער אשתו וילדיו". ועפי"ד מתיר אף הוצאת תינוק בעגלה למי שאינו סומך על העירוב. מסקנה לפי רוב הפוסקים אין להוציא תינוק בעגלה או נכה מחוץ לעירוב, ורק במקום המעורב בעירובי חצרות מותר להוציאם.