חבל נחלתו ב צו
<poem> סימן צו
השבת מעילה
שאלה חָשָב של מפעל מָעַל, ושלשל לכיסו מכספי המפעל. לפני ימים נוראים הרהר בתשובה, והחליט להחזיר את אשר מעל. ונפשו בשאלתו האם הוא צריך להודיע לבעל המפעל את כל אשר עשה (ובכך הוא צפוי לפיטורין ותביעה משפטית), או שהוא יכול להחזיר את הכסף ללא ידיעתם, ובלא שיוודע מכך מאומה? א. גנב החוזר בתשובה — מה חובת ההודעה לבעלים בתלמוד בבלי מסכת בבא קמא [קי"ח ע"א] במשנה: "הגונב טלה מן העדר והחזירו, ומת או נגנב — חייב באחריותו; לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו, ומנו את הצאן ושלימה היא — פטור". השאלה בה עוסקת המשנה מה נחשב להחזרת גניבה. ובגמרא ישנן ארבע דעות לגבי החזרת גניבה כשהבעלים לא הבחינו בה. רב ושמואל סוברים שצריך ספירה של הבעלים שתודיעם שכל עדרם בידם כדי לפטור את הגנב, ואין צורך בהודעה לבעלים על הגניבה. לעומתם ר' יוחנן סובר שאי"צ במניין ודי בהחזרה בעלמא. חולק על כולם רב חסדא שלדעתו דוקא כשלא ידעו הבעלים מהגניבה, אין די בכך שימנו וידעו שלא חסר, אלא צריך שיודיעו להם על הגניבה ועל ההחזרה. הגמרא מקשה מדוע דוקא במקרה שכל האמוראים הקלו רב חסדא החמיר, ותרצה: "הואיל ואנקטה נגרי ברייתא". היינו הגנב הרגיל את הבהמה לצאת מיד בעליה וע"כ אם לא יודיעם, הבהמה תצא כהרגלה ובעליה יפסידוה. ולכן צריך הודעה לבעלים. ההלכה היא כרב חסדא — בבהמות. אמנם בממון או בשווה כסף הלכה כר' יוחנן עפ"י כללי הפסיקה במחלוקות רב שמואל ור' יוחנן, וע"כ מי שגנב מרשות בעלים והחזיר לרשותם קודם שנודע להם על הגניבה, אי"צ הודעה לבעלים על הגניבה. ולכאורה גם במקרה שלנו אי"צ להודיע לבעל המפעל שמעל בממון עליו הופקד, ודי בהחזרת הממון לקופת החברה*. ב. שומר שגנב אולם הגנב שעליו השאלה אינו גנב ."חיצוני" אלא גנב העובד בחברה ממנה הגניבה. וא"כ הוא שומר* שגנב ממה שהופקד לשמור עליו, וצריך לכך בירור נוסף. בהמשך, הגמרא מביאה מחלוקת: "הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס — למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר צריך דעת בעלים". ומסיקה: "אמר רב זביד משמיה דרבא: בשומר שגנב מרשות בעלים — כ"ע לא פליגי כדרב חסדא, והכא בשומר שגנב מרשותו שיחזיר למקום שגנב קמיפלגי, ר"ע סבר: כלתה לו שמירתו, ור' ישמעאל סבר: לא כלתה לו שמירתו". מפרש רש"י: "ר"ע סבר — כיון שנעשה גנב כלתה שמירתו דתו לא מהימן להו לבעלים דהא ה"ל גונב שלא לדעת צריך דעת, ולא אמרינן סגיא בדעת שומר והא איהו ידע בחזירתו". וכן מסביר הרי"ף: "אוקימנא בשומר שגנב מרשותו, דרבי ישמעאל סבר לא כלתה לה שמירתו ולפיכך לא צריך מידי דאיהו במקום בעלים קאי, ור' עקיבא סבר כלתה לה שמירתו ולפיכך צריך דעת בעלים דהא איהו לאו במקום בעלים קאי וכאילו לא החזיר דמי דעדיין ברשותיה קאי". בב"מ [כ"ג ע"ב] הרי"ף פסק במפורש כר"ע. הנמוקי יוסף מקשה: "ורב זביד לא אתא לשינויי השתא אלא טלה* (=במח' ר"י ור"ע), אבל סלע אפילו רב חסדא מודה דלא בעינן דעת בעלים אלא בבעלי חיים וכדפי' לעיל. וא"כ קשה ר' עקיבא דאמר צריך דעת בעלים גם בסלע לא אמר כר' יוחנן דלר' יוחנן לא צריך לעולם דעת בעלים. והרי"ף ז"ל פסק כר' יוחנן והסכים עם כל הגאונים ז"ל דפסקו כר' עקיבא וזו תימה גדול". היינו, לכאורה הפסיקה כר' עקיבא, שלפי ר' עקיבא אף שלא ידעו הבעלים צריך הודעה על הגניבה, סותרת את הפסיקה כר' יוחנן. הנ"י כתב שני תירוצים. תירוץ ראשון בשם הרמב"ן שאמנם גם ר"ע מסכים לר' יוחנן, אולם זאת רק במחזיר לרשות בעלים, וכאן כיון שהשומר ביטל שמירתו, רשות השמירה אינה כרשות בעלים ואינו יכול להחזיר ללא הודעה על גניבתו ועל חזירתו. ותירוץ שני שלו בדברי ר' יוחנן כדוגמת תירוץ הרמב"ן בדברי ר"ע. ג. הפסיקה בשומר שגנב רוב הראשונים [רי"ף, רמב"ם, רשב"א, רא"ש, טור ועוד] פסקו כר' עקיבא בשומר שגנב מרשותו. וצריך הודעה על גניבתו והודעה על החזרתו. ואין די שיכניס לרשותו מפני שנחשב כשומר שכלתה שמירתו, ושוב אינו יוצא י"ח השבה ללא הודעה לבעלים והחזרה לרשותם. אולם הסמ"ג [מ"ע ע"א] והגה"מ [גניבה פ"ד ב'] כתבו שר"י בעל התוספות פסק כר' ישמעאל עפ"י העמדתו במשנת ב"מ. ובפשטות נראה שכיון שרוב הראשונים פסקו כר' עקיבא וסוברים שכלתה שמירתו וצריך הודעה לבעלים אף החשב שמעל צריך להודיע לבעלים. ד. מחלוקת רמב"ם וראב"ד כתב הרמב"ם [גניבה פ"ד ה"י]: "שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל ואע"פ שהחזיר את הסלע למקומו והטלה לעדרו הרי זה חייב באחריותו עד שיודיע הבעלים, שהרי כלתה שמירתו וכאילו לא החזיר כלום עד שיודיע בעליו". והראב"ד השיג: "עד שיודיע בעליו. א"א או שיחזיר הכיס לבעליו וימנה מעותיו". וכתב על כך המגיד משנה: "וכתב עליו הר"א ז"ל או שיחזיר הכיס לבעליו וימנה מעותיו עכ"ל ונכון הוא. ואף רבינו (=הרמב"ם) מודה בזה. לא אמרה אלא כשהיא ברשות שומר. ומאמר ר"ע כך הוא צריך דעת בעלים אבל כשהחזיר הכיס ומנו נראה שהוא פטור דלא עדיף מהגונב סלע וידעו הבעלים בגנבתו שהמנין פוטר כמו שכתב בסמוך. ואפשר שיש לחלק דשומר צריך דעת בעלים ואין המנין פוטר. והראשון נכון יותר". היינו המ"מ הסתפק, האם בשומר שגנב מרשותו די במנין לפטור, או שצריך להודיע לבעלים ואין מנין פוטר ונוטה לדעת הראב"ד שמנין פוטר. במקרה דנן אם מנין פוטר, כמ"מ — אי"צ בהודעה לבעלים על הגניבה שהרי סוף סוף החשבון יעבור בקורת חיצונית, ושם יתברר האם הממון בו הוא מעל חסר או לאו. ה. הצורך בעדים וטעמו הרמב"ם וכן הטור [סוף סי' שנ"ה] כתבו שידעו שני עדים בגניבה. והאחרונים התקשו מה הצורך בכך (עפ"י הטעם שנקטו רש"י והרי"ף, אליבא דר"ע, שכלתה שמירתו), ומה מקורו של הרמב"ם לכך. הב"ח וכן הפרישה קשרו לכך את דברי בעל שלטי גבורים: "ולי תימה ולמה לא מהימינן ליה להאי שומר הא כיון שהחזיר עשה תשובה וחזר לכשרותו". ותרצו שניהם שדוקא מצב זה שראוהו עדים מכחיש את הטיעון שעשה תשובה מרצונו, שאולי עשה זאת בגלל שראוהו. אבל אם לא ראוהו עדים — די בכך ואי"צ להודעה ולמנין. לפי דבריהם משמע, שדוקא בגלל שראוהו צריך הודעה לבעל הפקדון, אמנם הש"ך [שנ"ה, א'] חָלַק וכתב שהטעם לעדים הוא משום שהרמב"ם מחייב בכפל, ולגבי הצורך בדעת בעלים אין לכך משמעות. וכ"כ הגר"א [ס"ק ד']. ו. רשות בעלים הגדרנו את החָשב כשומר. וזאת מפני שכל פועל ואומן הוא אף שומר על חפצי בעל הבית (עי' הערה לעיל). וכן כאן כל עובדי המפעל הם שומרים על המופקד בידם. אולם ודאי שאין עיקר עיסוקו בשמירה ככל שמירת פקדון. ואף אם גנב מממון המפעל — לא נראה שבכך פקעה שכירותו לבעה"ב. ועוד, אין המפעל רשות השומר שאפשר לומר שגנב מרשותו ונסתיימה שמירתו. ולכל היותר הרי זה כגונב מהאגם. במקרה שלנו יש להבחנה האחרונה משמעות גדולה, מפני שגניבת השומר אינה מרשותו המיוחדת לו, ואף לא מרשות בעלים, אלא מרשות משותפת (כבי' בעלת ישות עצמית). ועוד שגניבת הממון אינה מרשות בעלים או מרשות שומר מסויימת אלא מחשבון בבנק וכד' ממנו נמשך הכסף ללא ידיעת בעלים. ובצירוף דעת הב"ח והפרישה שאם אין עדים מקובלת חזרתו בתשובה, ובצירוף דעת הראב"ד ודעת הרמב"ם עפ"י המגיד משנה שמניין פוטר. נראה, שאי"צ להודיע לבעל המפעל על גניבתו ודי בהשבת הממון לחשבון הבנק של המפעל ללא הודעה לבעל המפעל.