חבל נחלתו ב צז
<poem> סימן צז
איזהו עושק
שאלה האם מי שמאחר בתשלומים* שחייב בהם (תשלומי הלואה, או חוב על קניה, או תשלום שכירות אדם או כלים) עובר באיסור עושק? תשובה א. במנין המצוות שבראש הל' גזילה מנה הרמב"ם שלא לגזול ושלא לעשוק כשני לאוין*. ובהלכות [פ"א ה"ב-ה"ד] כתב: "ואסור לגזול כל שהוא דין תורה. אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו. ואם גזלו או עשקו יחזיר. איזה הוא גוזל, זה הלוקח ממון האדם בחזקה, כגון שחטף מטלטלין מידו, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם. איזה הוא עושק, זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים, וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או פקדון או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה. ועל זה נאמר לא תעשוק את רעך". והעתיקו דבריו בטור ושו"ע [סי' שנ"ט סעי' ז', ח']. וכתב על כך המגיד משנה שמשמע מדברי הרמב"ם שאע"פ שהגמ' אומרת "זהו גזל זהו עושק ולמה חילקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין", כונתו דוקא בעושק וגזל שלגבי שכירות אבל בשאר מקרים ישנה אפשרות לעבור בזה בלא זה. כגון: בגזילה בחוזקה חפץ של אחר אין עוברים בעושק אלא רק בגזילה. וכדבריו הסביר הדרישה ברמב"ם. ב. בדרכו של הרמב"ם הלך ספר החינוך וכתב: "שלא נחזיק במה שיהיה בידינו מזולתינו דרך אונס או דרך דחייה ורמאות, כמו אנשי און שדוחים בני אדם לאמר להם לך ושוב כדי לסבב שישאר להם מה שבידם מזולתם. וזאת היא מדה רעה ביותר, והרחיקתנו תורתינו השלמה ממנה והזהירה בכך בזה המקרא, דכתיב: לא תעשוק את רעך, כי מחזיק בממון מזולתו בזה הענין שאמרנו נקרא עושק. ובכלל עושק הוא ג"כ כל שחייב לחברו ממון מעויין (=מכוון, ר"ל ממון שמגיע לו בודאי) ועושק אותו, כגון כובש שכר שכיר וכיוצא בו, דלא בעינן שיבוא ממש ממון מיד העשוק ליד העושק, אבל כל שיש לו אצלו תביעת ממון מעויין והוא דוחה אותו מחמת אלמות שיש בו או כל צד רמאות, נקרא עושק". למדנו מדבריהם שעושק הוא השתמטות מוחלטת ברמאות או באלימות אבל לא דחיה בעלמא. נעסוק עתה בסוגי התשלומים השונים. ג. במס' ב"מ [קי"א ע"א]: "כל הכובש שכר שכיר עובר בה' שמות* ועשה הללו: משום בל תעשוק את רעך, ומשום בל תגזול, ומשום בל תעשוק שכיר עני, ומשום בל תלין, ומשום ביומו תתן שכרו, ומשום לא תבוא עליו השמש". (ובהמשך שם: "זה הוא עושק זהו גזל ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין"). כתב הרמב"ם [שכירות פי"א ה"א]: "מצות עשה ליתן שכר שכיר בזמנו שנאמר ביומו תתן שכרו, ואם אחרו לאחר זמנו עובר בלא תעשה שנאמר ולא תבוא עליו השמש, ואין לוקין על לאו זה שהרי הוא חייב לשלם. אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים חייב ליתן בזמנו, ואם איחר לאחר זמנו עובר בלא תעשה". וכתב הכס"מ [שם ה"ב]: "לדעת רבינו צריך לומר דמאי דשני רב חסדא (ב"מ שם) 'שם שכירות אחת היא' הכי פירושא כיון דכולהו לאוין בשכירות, כשכבשו יום ולילה עבר בכולם דבשקעה חמה עבר על לא תבא עליו השמש, וביומו תתן שכרו. וכשהאיר היום ועודנו בכיבושו עבר על לא תלין. וזהו כשדעתו שלא לשלם לו או שרוצה לצערו, אבל מי שדעתו לפרעו אלא שאינו רוצה להוציא עכשיו מעות מידו נקרא משהה ואינו עובר אלא בשל יום או בשל לילה. וזהו שכתב רבינו בסמוך [הל' ה'] המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו אע"פ שכבר עבר בעשה ולא תעשה כלומר אבל משום בל תעשוק ובל תגזול ליכא". וכן דברי הסמ"ע [של"ט ס"ק א']: ."ובסמוך יתבאר דהכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין, מ"מ לא כתב הרמב"ם והטור כאן אלא דעובר בלאו משום דאינך לאוין אינו עובר אא"כ אין דעתו לשלם לו כלל, משא"כ בלאו דלא תבוא כו' דעובר מיד שעבר זמנו אף שדעתו לשלם לו ולא כע"ש (=עיר שושן) ששינה ל' הרמב"ם והטור וכתב ז"ל: 'מ"ע ליתן שכר שכיר בזמנו דכתיב לא תעשוק כו' עד ואם אחרו עובר בלאו דכתוב בה כמו שיתבאר לפנינו'. ולא דק, דבעל הבית שאינו נותן בזמנו ודעתו ליתן לאחר זמנו אינו עובר משום לא תעשוק אלא משום לא תבא עליו השמש". והדברים אמורים בכל דיני השכירות (אדם בהמה וכלים), ומשם ילמדו כל סוגי התשלומים שבכל מקום שבכוונתו לשלם, אלא שדוחה אפילו בכוונה, אינו עובר בעושק ועובר בשכיר בלאוין של הלנת שכר. עוד צריך להוסיף מה שכתב הרמב"ם בהלכה ד': "אין השוכר עובר אלא בזמן שתבעו השכיר ולא נתן לו, אבל אם לא תבעו או שתבעו ולא היה לו מה יתן לו או שהמחהו אצל אחר וקבל הרי זה פטור". עוד כתב בשו"ע [ה"ח]: "עבר זמנו אין בעה"ב עובר משום בל תלין ומ"מ חייב ליתן לו מיד, ובכל עת שישהא עובר על לאו של דבריהם שנאמר אל תאמר לרעך". ואיסור זה כתב בשו"ע [צ"ז, ג'] אף בגביית מלוה (שבו אין איסורי הלנת שכר): "אסור ללווה לכבוש ממון חבירו ולומר לו לך ושוב ומחר אתן ויש בידו". וכל חוב עם דרישתו והגעת זמנו הוא כחוב הלוואה. ובשו"ע הרב [שאלה ושכירות הל' י"ד] הוסיף: "והוא שמתכוין לדחותו, אבל אם הוא טרוד ואין לו פנאי עכשיו רשאי לומר לו לך ושוב לאחר זמן כשיהיה לי פנאי". ובפתחי החושן [הלואה פ"ב הערה ט"ו] הסתפק אם דעה זו היא אליבא דכל הראשונים ואם כן עד אימתי יכול לדחותו. אמנם בברית יהודה [פ"ב הע' ל"א] הביא מדברי הב"ח [סוס"י ל"ח] שהקובע זמן פרעון להלואתו ועבר הזמן ולא פרעו עבירה היא ובכלל גזל מפני שהפסידו ממון בגרמתו. אולם נראה שכעין גזל אבל לא גזל בפועל*. לסיכום נראה שבתשלום שכר שכיר כשדוחה את התשלום, לעתים עובר בהלנת שכר ובבל תשהה ובשאר חובות רק בבל תשהה, אבל אינו עובר בעושק וגזל*.