חבל נחלתו א פ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · א · פ · >>

סימן פ[עריכה]

זמר בזמן הזה[עריכה]

בסוטה [מ"ח ע"א]. במשנה: "משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין וגו'". [ישעיה כ"ד ט']. ובגמרא: "וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב? אמר רב הונא בדר"י דאמר קרא זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם". [איכה ה' י"ד]. ובהמשך "אמר רב: אודנא דשמעא זמרא תעקר".

בגיטין [ז' ע"א].: "שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: 'אל תשמח ישראל אל גיל כעמים' [הושע ט' א']. ולישלח להו מהכא: 'בשיר לא ישתו יין יימר שכר לשותיו' [ישעיהו שם]. אי מההוא ה"א ה"מ זמרא דמנא אבל דפומא שרי קמ"ל". וברש"י: ."זמרא לשורר בבית המשתאות". וכן בתוס' הסכים לרש"י והוסיף:. "ושיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה".

ובהמשך הסוגיא: "זמרא דנגדי ודבקרי שרי, דגרדאי אסיר". וברש"י: "מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם. ודבקרי שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם. דגרדאי אינו אלא לשחוק".

עולה שזמר בבתי משתאות הן בפה והן בכלי אסור. עוד הוסיפו תוס' בגיטין מירושלמי שאף אותם המתענגים בשירה כשקמים ממיטתם או בשכבם לישון גם עליהם נגזרה אותה גזרה. כשיטה זו האוסרת זמר בפה ובכלי דוקא בבתי משתאות ודוקא למופלגים בעונג פסקו רוב הראשונים, וכן הרמ"א בשו"ע [או"ח תק"ס ג'].

לעומתם הרמב"ם בהל' תענית [פ"ה הי"ד]. פסק: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין, וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין". היינו: נאסר בכלי בכ"מ, ובפה דוקא על היין. וכן פסק השו"ע [או"ח שם]. וכן הטור [או"ח תק"ס ג']. הביא את רש"י וכתב: "והתוספות מפרשים דאפילו בלא משתה נמי (אסור),. ודוקא למי שרגיל בכך כההיא דאיתא בירו' 'ריש גלותא הוה קאים ודמיך בזמרא'. פירוש: בשכבו ובקומו היו מזמרין לפניו". ובשם הרמב"ם הביא שבפסיקתו משמע לאסור בכלי בכלל ובפה דוקא על היין, ומתשובתו שאף בפה אסור דברי אהבים, אבל שירות ותשבחות מותר אף על היין.

אמנם בתשובה החמיר הרמב"ם עוד יותר לאסור אף בפה בכ"מ, אלא שאף השו"ע שידע תשובה זו לא פסקה להלכה.

ובלשון ריא"ז כתב:

"הנגינות שמנגנין בשעה שבני אדם מושכין משאוי או בשעה שמנהיגין השוורים לחרישה מותרין שאינו אלא לתקן מלאכתן, אבל הנגינות שמנגנין האורגין או שאר האומנין באומנותן אסורין שאינן אלא לשמח לבבם ודבר זה אסור בכל עת ואפילו הזמר שמזמרים בפה בלא כלי זמר אסור שנאמר 'אל תשמח ישראל אל גיל כעמים' כמו שמבואר בפ"ק דגיטין שהוא נמשך אחר החסרונות ואחר המידות הרעות. בעת שבאו הגייסות של רומיים על ישראל והכניעו אותם בסוף בית שני גזרו שלא לנגן בכלי זמר שהן כעין תופים וכינורות ואפילו לנגן בהם לתינוקות אסור".

ונראה שהחמיר כרמב"ם בתשובתו.

אמנם לענ"ד ראוי לבדוק את תוכן השירה וכאן יתברר לנו שיש הרבה מקום להקל.

תוכן הזמר[עריכה]

בירושלמי [פ"ט הי"ב].: ."אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר, אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר". ובכתובות [פ"א ה"א]. דורשים עה"פ: "ויקח בועז עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו". [רות ד' ב']. — "אמר רבי פינחס מיכן לבית דין שהן ממנין זקנים בבתי משתיות שלהן"., (עפ"י תיקון המגיהים). — היינו לפקח על תכני הזמר בבתי משתאות. והרא"ש בתוספותיו והמאירי מקשרים בין הבבלי לירושלמי.

וכן כתב המאירי בגיטין:

"כל מיני זמר העשויין לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח הבורא ית' או לצד מצוה אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה אסור לשמעו ולהשתעשע בו בין שנעשה הזמר בכלי בין בשירה על פה, וכ"ש במקום שהנשים מצויות שם והדבר בא לידי הרגל עבירה. ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהילה לשם כגון מיני פיוטים ומזמורים מותר אף בבית חתנים ומשתאות. וכן הדין לשמח חתן וכלה שכל שאין בו צד פריצות מותר".

וכן הרמב"ם בלשונו בפירוש המשנה [אבות פ"א מי"ז]. חילק את הדיבור בישראל לחמישה חלקים: מצווה, רצוי, רשות, מרוחק ומוזהר (אסור). ושם הוא מסביר: ."והחלק הרביעי הוא הרצוי, והוא הדיבור בשבח המעלות ההגיוניות והמדותיות, ובגנות המגרעות משני הסוגים יחד, ולעורר את הנפש לזה בנאומים ובשירים, והרחקתה מהם באותם הדרכים עצמם. וכן שבח החכמים וספור חשיבות מעלותיהם כדי לחבב הנהגותיהם בעיני בני אדם וילכו באורחותם. ולגנות את הרשעים. ויש שנקרא החלק הזה כלומר למוד המדות הטובות וההתרחקות מן המדות השפלות דרך ארץ. ודע כי השירים המחוברים באיזה שפה שתהיה אינם נבחנים אלא לפי עניניהם. שאם היה ענין אותו השיר דבר נעלה חובה לאמרו באיזו שפה שיהיה". ועוד הדגיש בתשובתו [בלאו סי' רכ"ד]:

"וכבר באר התלמוד שאין הבדל בין שמיעת הזמר או ניגון על מיתרים או השמעת הנעימות בלא מלים, אלא כל מה שמביא לידי שמחת הנפש והתרגשותה הוא אסור. וטעם זה הדבר ברור מאד, לפי שכוח תאוה זה צריך לכובשו ולמונעו ולמשוך ברסנו. ואליבא דאמת אסור לשמוע דבר טפשות, אפילו נאמר שלא בשירה, ואם מנגנים אותו על כלים, יש כאן שלשה אסורים: איסור שמיעת דבר טפשות ונבלות הפה, איסור שמיעת שירה, ר"ל זמרא בפומא, ואיסור שמיעת כלי מיתרים. ואם זה במקום שתיית יין, יש איסור רביעי, והוא אומרו יתעלה: 'והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם'. ואם המזמרת אשה יש שם איסור חמישי לאומרם ז"ל 'קול באשה ערוה'. שהכוונה בנו שנהיה גוי קדוש ולא יהיה לנו מעשה ולא דיבור אלא בשלמות או במה שמביא אל השלמות. ולא שנעורר כוחות המונעים מן כל טוב, ולא שנפקיר עצמנו בהוללות ושחוק. ומה שאמרו הגאונים ז"ל הוא זמר דברי שירות ותושבחות, כמו שכתב בעל ההלכות .(הרי"ף בברכות פרק אין עומדין)., אבל חס ושלום להזכיר שירי החול בהם".

למדנו מהרמב"ם: הזמר שאסר הוא דוקא בדברי חול, אבל זמר שירות ותשבחות לבורא ית' או להמשיך לב בני אדם למעלות וכד' אינו בכלל האיסור. עוד למדנו שבעצם לפי הרמב"ם הגזרה שנגזרה אחר החורבן אינה בגלל החורבן, אלא כל הדברים הללו אסורים מחמת עצמם אלא שסמכו זאת לפסוק אחר החורבן, ונראה שלמד זאת מהירושלמי לעיל, שכל זמן שהיתה סנהדרין היא בעצמה מנעה ולא היו צריכים לגזירה. עוד מזכיר הרמב"ם את פסקו של רה"ג שהרי"ף כבר הביאו, ואף המ"מ בהל' תענית שם הזכיר בשמו: "האי דאמרינן זמרא דפומא אסיר ה"מ כגון נגינות שלאהבת אדם לחברו ולשבח יפה ביפיו, אבל שירות ותושבחות וזכרון חסדים שלהקב"ה מנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול שמחה". וברא"ש הוסיף על דברי הרי"ף לגבי שירה בבית חתנים: "ולא ראינו מי שמוחה בזאת".

הרא"ש מוסיף איסור נוסף: "גרסינן בפרק חלק ת"ר הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת ועומדת לפני הקב"ה ואומרת: רבש"ע עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו העכו"ם". כלומר יש להמנע לחבר מנגינות לפסוקי התנ"ך לפחות במגמות של שירת חול ולא להתקרב לדרכיה של תורה.

העולה מבירור זה שזמר שמגמתו להיות מושר לפני ה' ולהמשיך לב ישראל לאביהם שבשמים הוא רצוי ואף אהוב, לעומת זאת אם עניינו להיות שיר של מסיבות ומשתאות ולחקות את הגיל של העמים הוא אסור מגזירת חכמים, ולפי הרמב"ם אף מקודם. וכן הביא במשנה ברורה משם המהרי"ל שלא כדין עושים המשוררים בעת שמחת מרעות אודך וכד' משום שהתורה חוגרת שק וכו' אבל בביה"כ ברגלים מצוה לשורר. כמו"כ לא עושים כראוי שנוהגים לשורר קדיש שלא הותר, אלא זכרון חסדי ה'.

זמרת גברים ונשים[עריכה]

עוד באותה סוגיא: "אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת, למאי נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא". וברש"י: "כאש בנעורת לפי שהעונה מטה אוזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים וקול באשה ערוה כדכתיב: 'השמיעני את קולך' [שיר השירים ב']. ומבעיר את יצרו כאש בנעורת. אבל זמרי גברי ועניין נשי קצת פריצות יש דקול באשה ערוה אבל אינו מבעיר יצרו כל כך שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים. לבטולי האי מקמי האי - אם אין שומעים לנו לבטל את שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת". למדנו על איסור מקהלות מעורבות לסוגיהן, ואף מי שהוא מאזין ואינו משתתף לא ניצל מעוון.