זכרונות לבית דוד/הכבל והקוץ
 |
דף זה נמצא כעת בשלבי עריכה. הנכם מתבקשים שלא לערוך אותו בטרם תוסר הודעה זו. |
הכבל והקוץ
[עריכה](בשנת שלשת אלפים שמונה מאות ושלשים ושלש לבריאת עולם).
אני שמעון בן יאיר, בן חזקיה, בן שבנא חתן הלל הנשיא, כותב המגילה הזאת, והיתה לך, יהודה בני, למשמרת עולם לדורותינו.
שלש שנים הנה זה עברו אחר החורבן הגדול והנורא אשר חילה ה׳ בנו ובארצנו, ועוד לא השיב ידו מבלע; עוד עשן היקוד עולה ממבצר מסדה, המפלט האחרון לגיבורי ישראל בארץ קדשם, ופגרי אחינו עודם מפוזרים על פני כל אדמתנו ואין קובר! אך טוב למתינו אלה מן החיים שנשארו אחריהם — שהם נחים על אדמתם אשר נלחמו בעדה עד כלותם, ואלה נסחבים להמוניהם אל כל ארצות הגוים לראוה בם. גיבורינו אלה, אשר הראו נחת זרועם במלחמותיהם עם פריצי אדם, מושלכים עתה לפני פריצי חיות, בתת אויבינו אותם טרף לשִניהם! רע מאלה גורל הנכבשים לעבודת פרך במכרי ההרים במצרים, או הנמכרים לעבדות עולם בכל קצוי ארץ — שהם אך פעם יטורפו ולא יוסיפו לדאבה עוד, ואלה נאנחים ונאנקים בלי חשך מתגרת יד מעניהם ולוחציהם, נוגשיהם ומציקיהם. אבל רע ומר מכל אלה לשרידים הנשארים בחיים על אדמת ארצם כשבלים בודדות אחרי הקציר — כי הנה הם חפשים לנפשותם (הוי לעג לרש, הבוז לבני עוני!), חפשים מכל המצוות התלויות בארץ: מחובות כל אזרחי עולם – מדאגת בית ומשפחה, עיר ועדה, מדינה ועם — כי את הכל נשא רוח, טאטא האויב במטאטא השמד! כל חבלי מות, כל ענויי העבדות לא ישוו למצרי שאול אשר ימצאו את הנשארים האלה, הנודדים כצללים על אדמתם האבלה והשוממה, והנכשלים לרגעים בעצמות החביבות, עצמות אבותיהם ואחיהם, המפזרות עליה בכל מדרך כף רגלם.
זאת אות הברית אשר כרתה רומה עם יהודה בימי המכבים, גואלינו מלפנים, וזו אחריתנו בנוח שבט רשעתה על גורלנו! אכן בא דבר שבנא אבינו הזקן, אשר עיניו ראו במות מרים החשמונאית, פחד פחד הזקן[1] ויאתיינו, וחרב הרומאי אשר עופפה בימיו על המלכה העבריה ותכריתנה, ניטשה גם על הממלכה העברית ותשת קציר לה כיום הזה.
כשבולת בודדה נשארתי גם אני מרבבות אחי בני עמי אשר ספו תמו בימי עברות. אם לא השלכתי נפשי מנגד בעת צר, אם לא רחצתי פעמי בדם האויב או נכנעתי מפניו בגבור עלינו ידו – הלא אלהים יחקר זאת! עדים לי שתי המלחמות הגדולות שהיו על יד מגדל אנטוניה ועל שער בית קדשנו, שבהן נודע שמי להרומאים בין יתר גבורי עמי[2]; עדים לי פצעי הנאמנים, האותות הגדולים החרותים בחרבות וברמחים ובכל כלי נשק למינהו על כל גופי מלפני; עדים לי כל יושבי רומה, מאספסינוס וטיטוס ועד צעיר עבדיהם בזירה[3], כי לא יראתי את המות בעודו לנגדי, אף היו עתים אשר בקשתיו בכל אַוַת נפשי ולא מצאתיו, ואם עתה עוד בחיים נשארתי, אות הוא כי כן רצה ה׳, וממנו היא שומה להרבות כעשי והותי או לנחמני לעת קץ עם יתר אבלי עמי – כי לו נתכנו עלילות ואדם מה כי יבין דרכו!
אך אספרה נא הדברים כמו, וקרא אותם הדור הבא אחרינו, והכירו וידעו, כי לא על נקלה הכריעונו אויבינו ולא באפס יד כבשונו – כי בכל עז נלחמנו בעמדנו על נפשנו, ולו היתה אחדותנו שלמה, לולא קמה עלינו הרעה מקרבנו, כי עתה נלאו אלינו כל עריצי גוים ולא יכלו לנו.
ראשית הרעה הגיעה אלינו בשכבר הימים, מאז פרצה מלחמת אחים על דבר המלוכה. הם לימדו את הרומאים אלופים לראשינו, ואלה עזרו למשחית ותהי יהודה ירשה להורדוס האדומי, המושל האכזרי, אשר רדה בנו בחזקה וישת עמנו הדום לרגליו.
הורדוס כלה זעמו בבית החשמונאים, ולא חשך ממות נם את מרים רעיתו תמתו[4], וגם את שני בניה אחריה, אלכסנדר ואריסתובל, הוציא אל הורג[5]. אמנם גם על יתר בניו וקרוביו עברה רעתו: את אנטיפטר בנו הבכור המית ביד עבדיו ואת הורדוס בנו הרביעי העביר מנחלתו, גם את פרורס אחיו הוריד אבל שאולה, ועוד רבות רעות כאלה עשה בקרב ביתו ומשפחתו. על כן יֵאָמר עליו בשם אגוסטוס קיסר רומה בעת ההיא: "טוב היות חזיר בחצר הורדום, מהיות בן ושאר בהיכל מלכותו!"[6].
הורדוס בנו הרביעי נולד לו ממרים השנית, בת שמעון הביתוסי, אשר בקחתו אותה לו לאשה נשא את ראש אביה וישימהו לכהן גדול בהיכל ה׳[7]. מאז והלאה גברה יד הביתוסים והצדוקים בעם ובמדינה, באמונה ובממשלה. ובעוד אשר חכמי התורה, מורי הדת בישראל, העמיקו הרבו חקר בדרכי ההוראה בבתי מדרשותיהם, פרצו הצדוקים והביתוסים, עברו חוק ומשפט בשער עמם ובהיכל קדשו, ורוב העשירים והשרים והשועים והאצילים היו עמם שכם אהד, ללכת בדרכי העמים ולאחוז במנהגי היוונים והרומאים. אמנם נמצא בהורדוס דבר טוב – כי הרחיב את הר הבית ויבן את המקדש החדש, אשר גדול היה כבודו מן הראשון. עשרת אלפים בונים וחכמי חרשים עסקו בו, ושנה וחצי ארכו ימי בניינו[8], ועוד שמונה שנים עברו בבניין חומותיו ותאיו ויציעיו ואיליו ואולמיו עד כי כלל הורדוס יפיו ויפארהו בבל פאר וישימהו תהילה בארץ. וחכמי ישראל עלצו בו עד כי כמעט סלחו להורדוס את כל אשר עשה להם, ויחשבו את בניין בית ה׳ לכפרה לו על דם חבריהם אשר שפכו ידיו[9]. אבל לעומת זה הרבה המכשלה בבניינים אחרים אשר בנה בעיר הקודש, למצוא חן בעיני הרומאים – כי בנה תיאטרון בירושלים ואמפיתיאטרון מחוצה לה. גם בנה בקרן צפונית מערבית להיכל ה׳ לשם כבוד אנטוניוס מגינו, את מבצר אנטוניה במקום הבירה, בית נשק החשמונאים מלפנים, ויכן בו מגדלים בצורים העולים בגבהם על מרומי המקדש. ועליו הפקיד שומרים מצבאות בני הנכר, להשקיף ולהתבונן אל כל הנעשה במקהלות עם בחצרות ביה ה׳[10], ובאחד מגדליו עצר גם בגדי הכהן הגדול למשמרת ולערבון, ורק בערבי החגים הושבו אל המקדש, ואחר שבו לקחום אל המגדל[11] – למען תהי עבודת הקודש תלויה ברצון הממשלה. – הוא הגדיל תפארת העיר שומרון, וירב בה התכונה לשימה לגברת הממלכה, אם ינתק מבטחו מירושלים מפני חמת העם היושב בה. הוא בנה את העיר קיסריה על אדמת הקודש, על חוף הים בין יפו והר הכרמל, ויושב בה בני יוון וארם, ויבן בה במות ומקדשים לאליליהם, ותהי העיר לצרה לעיר ה׳ ולפח ולמוקש לעמנו עד כי נקראה בפי חכמינו בשם "בת אדום", לאמר: רומה השניה[12]. ומי ימנה מספר לאוצרות הכסף והזהב אשר פיזר על בנייני ההוד והחמדה, למשחקי העמים ועבודת אלהיהם בערי צידון ודמשק, רודוס, שפרטה ואתונה וכל יתר ערי הגוים הקרובים והרחוקים! וכל האוצרות האלה נערמו מעמל עמנו, החי על עבודת אדמתו, בשומו עליו מיסים אשר אכלו יגיעו ויריקו שארית כוחו. והעם נשא בשרו בשיניו וישח עד העפר מפני כבד משאו – כי רבה רעת המושל העריץ הזה, הנורא על כל סביביו. הוא לא נשא פני בל, וגם בקרוביו לא האמין, וקנאת ביתו צמתתהו לעת זקנה ותביא רקב בעצמיו ותענהו בתחלואים רעים לאין מרפא. ובכל זאת לא שב אפו, ובראותו כי קרב קיצו ציווה לתפוש רבי נכבדי עמנו ויקדישם ליום הרגה – למען יתאבל העם במותו. אך פקודתו זו לא נעשתה עוד; הנתפשים שולחו לחפשי והעם שמח על מותו[13] שמחה גדולה, שש כי מצא קבר. עליו אמרו המושלים: "הוא עלה כשועל ערום, וימשול כנמר אכזרי, וימת ככלב שוטה"[14].
ידי הורדוס הרחיבו ממלכת יהודה בחייו, וידיו גם קרעוה לגזרים במותו. מששת בניו אשר נשארו לו היתה ממלכתו על פי פקודתו ירושה לשלשה מהם: ארקילאוס ירש את ממלכתו ביהודה, אדום ושומרון; אנטיפס היה לנשיא על ארץ הגליל ועבר הירדן דרומה, ופיליפוס – על ארץ הגולן והבשן כל חבל הארנוב[15] אשר מעבר לירדן צפונה וארץ מוצא הירדן, היא פמיַאס. ושלומית אחותו גם היא ירשה את ערי יבנה, אשדוד ופזאל אשר על יד יריחו. אך בעוד יורשיו מחכים לדבר אוגוסטוס קיסר רומה לקיים בידם את ירושתם, התקומם העם לנער מעליו את ממשלת האדומים והרומאים גם יחד. עוד בימי הורדוס, בצר לעם מאד מפני העול הקשה אשר שם עליו מלכו האכזר, בקש ומצא נחומים לו, כי הנה קרבו ימי המשיח, עוד מעט ויבוא הגואל, אשר יחלצהו מעניו ומכל צרותיו יושיעו. ויהי אחרי מות הורדוס, ויקומו לו גואלים הרבה אשר עשו את הארץ כמרקחה; אך הם לא השכילו להתאחד יחדו, ויוכו אחד אחד לפני שרי רומה אשר חשו באו לשים משטרם בארץ. – שלומית לא האריכה ימים, ובמותה הנחילה ערי ירושתה לבית אוגוסטוס. פיליפוס היה איש שלום, וישב על נחלותיו במנוחה שלשים ושבע שנה[16]. הוא חידש את העיר פמיאס ויקראנה קיסריה פיליפי על שם הקיסר ועל שמו. גם חידש את העיר צִידָן[17], אשר על פני ים כנרת צפונה־מזרחה, ויסב שמה יוליה, על שם בת הקיסר. בנים לא היו לו, ובמותו נספח חבל נחלתו למדינת סוריה ובכן קם לממשלת רומה לצמיתות. אנטיפס אחיו גם הוא עשה חנף למושלי רומה, ויבן את בית־הרם[18] אשר מעבר לירדן ויסב שמה ליביה, על שם אשת הקיסר. ובמות אוגוסטוס[19], וטיבריוס היה לקיסר תחתיו, בנה לכבודו עיר חדשה על שפת ים כנרת ויקראנה טבריה על שמו. הוא משל בחבל נחלתו שלשים ותשע שנה[20]. הוא הערים לקנות לו לבב הפרושים בירושלים, בהתנהגו שם על פי דרכם, בעוד אשר במקום שבתו עבר על חוקי התורה ביד רמה – כי עשה לו פסילים ותמונות חיות על ארמונו בטבריה. ועוד הרע מזה לעשות – כי בגרשו את אשתו הראשונה, הנכריה, בת אריטס מלך ערב, לקח לו תחתיה את הורודיה גיסתו – נכדת שלומית דודתו – בחיי בעלה, הוא אחיו הורדוס הביתוסי, אשר העבירהו אביו מנחלתו. כמוהו הרע גם ארקילאוס לעשות בעיר הקודש, כי על אף כל יראי ה׳ והעם היושב בירושלים לקח לו לאשה את גלפֿירה, אלמנת אחיו אלכסנדר בן מרים החשמונאית, אשר הומת עם אריסתובל אחיו בפקודת אביהם האכזר, והיא לא היתה זקוקה ליבומו – כי היו לה בנים מבעלה הראשון. מאביו ירש ארקילאוס רק את עריצותו ולא את רוח גבורתו. זאת הראה בעליל בעלותו על כסא אביו[21], בדרוש העם ממנו להקל מעליו את עולו. בחיל אשר אסף לו מבני הנכר היושבים בארצו ערך בחג הפסח ההוא מטבח לבני עמו בהר הבית וברחובות העיר, ויגרש את העולים לרגל מעלות בהר ה׳ ומהקריב קרבנותיהם כמשפט, ואחר כן קרא גם חיל רומה לעזרה. אז שדד אוצר בית ה׳ על ידי סבינוס שר צבא רומה, ודם רב נשפך בקיץ ההוא פעמַים ב"פולמום של אסוורוס"[22]. אבל הארץ לא שקטה עד אשר קצף אוגוסטוס על ארקילאוס ויגלהו ארצה גליה[23], ואת חלק ירושתו, ארצות יהודה, אדום ושומרון, ספח אל רומה בתור מדינה מיוחדה, הנהוגה על ידי אחד נציביה תחת פקודת הנציב העליון המושל בסוריה. רק את הסנהדריה השאיר בה, לשפוט את העם על פי דרכו, חוץ מדיני נפשות, שבהם היה המשפט להנציב בלבד. גם בחירת הכהן הגדול היתה רק על ידו – ומאז והלאה חוללה משמרת קודש זאת ותהי לסחורה עוברת בידי הנציבים לבל המרבה במחירה. ובהיות שבתם בקיסריה ומצודתם פרושה על עם מוזר להם בדתו ורוחו ומנהגיו לכל הליכותיו, היתה להם הארץ כפרה לחלוב וכדבלה למצות, וינצלו את היהודים במיסים אשר כבדו מנשוא. על כן רבו המתאוננים בעם, ותהיינה מהומות רבות בארץ, וכל מחשבות שלום הופרו מפני חמת המציק.
העם לא עצר כח להתנשא בעוז ולעשות תחבולות במלחמה – כי זה כמה לא היה לו חיל ערוך מקרבו, כיאות לעם היושב על אדמתו. הורדוס המלך היה ירא תמיד את חמת העם, ועל כן היו רוב אנשי חילו מבני הנכר ומעט בהם יהודים ילידי ארצות אחרות, וכן עשה גם ארקילאוס בנו בשנות מספר אשר מלך אחריו. ואם הם לא האמינו ביהודים בני עמם יושבי ארץ ממלכתם, ואף כי נציבי רומה, אשר רק על לגיונותיהם נשענו, בלחצם את העם ובהכעיסם אותו תמרורים, למען יתפרץ מפניהם ולמען יתקומם על ממשלתם – והיה להם הדבר למעטה צדק על כל מעשיהם אשר עשו ואשר יזמו עוד לעשות לו! מלבד זה חלק לב העם לפלגותיו השונות אשר צררו אשה רעותה ועצת שלום רחקה מהן.
זה כמה התפרדו אנשי הדעת בישראל לשלוש פלגות: לפרושים, צדוקים ואסיים. האחרונים רחקו מדרך עולם, התבודדו במועדיהם ויבלו ימיהם בטבילות והזיות, ודבר לא היה להם עם יתר אחיהם. הצדוקים והביתוסים נחלקו לדעותיהם: אלה פרצו חק ויתרועעו אל הרומאים כההילנים אל היוונים מלפנים, ואלה הכירו רק את התורה הכתובה, מבלי שעות אל התיקונים שעשו הפרושים לפי המקום והזמן על פי כללי התורה המסורה. הפרושים נם הם נחלקו לשני בתים: בית שמאי לבד ובית הלל לבד. אלה בקשו שלום, בקשו ענוה כהלל מורם, ואלה החרו החזיקו בדרך שמאי מורם, להחמיר בדת ולהקפיד על כל פרטיה כמוהו. הפרושים היו אהובי העם, – וגם מהם היו לו למכשול ולפוקה, כי נמצאו רבים אשר דקדקו במצוות יתר מדי, מבלי הבין אל תכונתן ותכליתן. גם היו כאלה אשר התקדשו למען הכבוד, למען יתברכו בהם רבים ויושיבום ראש בבתי התפילה ובמקהלות עם[24] – וההמון האמין בכולם לתומו וילך שולל בדרך לבם. עליהם התאוננו חכמי התורה האמתים, ויקראו את אלה בשם "חסידים שוטים"[25] ואת אלה בשם "צבועים", שהם יחדו "מבלי עולם"[26].
על כל אלה נוספה מפלגה חדשה, היא מפלגת "הקנאים", אשר מוצאה מארץ הגליל ומשם פשטה בכל הארץ ולאחרונה גברה ידה בירושלים ותהי עולה על כולנה. עוד בימי אנטיפטר אבי הורדוס התלקטו שרידי חיל אריסתובל, המלך המוּסָר, אשר קנאו לעמם בראותם אותו אחוז בחבלים אשר שם עליו "העבד האדומי" להכניעהו לפני רומה, ונפשם קיוותה ליום אשר ישית העם ידו עמם לפרוק עול זרים מעל צואריו. בראשם היה האיש חזקיה, אשר התחזק בערי הגליל ומשם שלח ידו בבני הנכר יושבי ערי הגבול. היהודים הביטו אל גואליהם אלה ונהרו, אך הרומאים נתנום לחבר שודדים ומרצחים. והנה קם הורדוס למשול בארץ הגליל, ותהי ראשית מעשהו לפרוש שחת רשתו על הקנאים ההם, ובנפול חזקיה ואנשי חילו בידו, לא חקר דינם ולא הביא משפטם לפני הסנהדריה הגדולה, כחוק הימים ההם, כי על דעתו דן דינם ויכריעם כצאן לטבח. אמנם שקטה הארץ בנפול ראשי הקנאים בידו, אבל דעותיהם מצאו מסילות בלבב רבים, ותהי קנאתם ירושה לבניהם אחריהם. ויהי כאשר נטו נציבי רומה ידם על ארץ יהודה וישימוה למם עובד, ויקם יהודה הגלילי, בן חזקיה המומת, ויאסוף לו עדת מרי נפש אוהבי ארץ קדשם ואויבים בנפש להרומאים ולבית הורדוס הנשען עליהם, וילכוד את צפורי, העיר הראשה בגליל, ויפל חרדתו על צוררי ארצו[27]. אמנם נאסף גם הוא גם אנשי בריתו בחרב אסוורוס, ותהי צפורי עיר מבטחו לשרפה מאכולת אש ואלפי יושביה נמכרו לעבדי עולם. אבל גם אז לא נכחדו הקנאים מן הארץ, ועוד הוסיפו חיל ועצמה בימי יעקב ושמעון, בני יהודה הגלילי, שגם הם נתפשו ונשפטו למות. והאחרון הכביד – הוא מנחם נכדו, שהיה בראשי הפריצים, בהתקומם העם יחד לפרוק עול רומה מעל צואריו.
אל חבר הקנאים נספחו גם צדוקים, גם פרושים מבית שמאי; בעלי שני הקצוות נפגשו יחד באהבתם וקנאתם לעמם ומולדתם. לעומת זה נספחו עליהם גם הרבה מן "הצבועים", אשר היתה קנאתם להם למסוה כזב לבצוע בה מחשבות אונם. כי שלחו ידם בעושק ובגזל, ויהי השוד והחמס לחם חוקם. וגם על אחיהם בני עמם עברה רעתם, וקנאתם נתנה להם פתחון פה, כי נקמת ה' הם עושים באוהבי הרומאים ודורשי שלומם. ותהי המלחמה ארוכה בין שרי חיל רומה ובין גדודי הקנאים, ורבים מהם נתפשו ונאסרו ונשפטו מאת הנציבים מושלי הארץ. אך הנציבים שמו פדות בין הקנאים האמיתיים, המקנאים לעמם וארצם, ובין הצבועים אשר התחפשו ובאו בתוכם למען הבצע. את אלה שפטו באכזריות חמה, ומאלה לקחו כופר ויחלקו שללם עמם. ותהי גזילת ידם חלקת חמדתם, לצבור הון ולהוסיף על העושר הרב שעשו להם מן המיסים והמכסים והקנסים, אשר הרבו לשום על העם, בלכתם אחרי בצעם.
גם הכהונה הגדולה היתה סגולה יקרה להנציבים לעשות עושר – כי מכרוה בכסף מלא, וכמעט נמצא להם איש מרבה במחירה, העבירו את הראשון ממשמרתו וימנו את האחר תחתיו. על כן רב מספר הכהנים ששמשו בבית השני מימי הורדוס ועד החרבן ממספרם בימי הכית הראשון. כי בארבע מאות ועשר השנים שעמד הבית הראשון היו רק שמונה עשר כהנים גדולים[28], ובשבעים ושתים השנים שהיו מימי ארקילאוס ועד המלחמה האחרונה היו עשרים ושלשה[29], ובתוכם היו כאלה שלא מלאו גם שנתם[30]. ובכל אלה יקר היה ממצוא איש ראוי למשמרת הקודש על פי צדקתו ותום דרכו, חוץ מישמעאל בן פאבי הראשון, אשר בצדקו נאמר עליו כי מן השמים בחרו בו[31], וכי במותו "בטל זיו הכהונה"[32], וחמשת בני קמחית, שזכו לכהונה גדולה זה אחר זה, ועליהם אמרו חכמים: "כל הקמחים קמח, וקמח קמחית סולת"[33], ויהושע בן גמלא — שכהונתו גם היא נקנתה בכסף מלא על ירי אשתו מרתא בת ביתוס, אשר שלמה במחירה שני קבין דינרים[34]. ואף שבמלחמה האחרונה העלה עליו חמת הקנאים בשיתו ידו עם בוגדי און, בכל זאת עשה דבר גדול בעמו, ועל טוב יזכר שמו – כי קבע בתי ספר לילדים, ללמדם תורה[35].
אגוסטוס הערום מת[36] וטיבריוס האכזר הומת[37], וקליגולה ההולל והפרוע עלה על כסא רומה. במשך העת ההיא משלו בארץ הקודש שבעה נציבים זה אחר זה, והכבלים אשר הושמו על עם יהודה הלכו וכבדו. ופתאום זרח אור להם כשמש היוצאת מבין העבים – כי נתן ה' את חן אחד ממשפחת המלוכה בעיני קליגולה, ותהי ליהודים הרווחה.
אגריפס היה נכד מרים החשמונאית, בן אריסתובל בנה השני, אשר הומת עם אלכסנדר אחיו, בהביא שלומית דודתם – חותנת אריסתובל – דבתם רעה אל הורדוס אביהם. הוא גדל ברומה ויהי אמון עם בני המלוכה וחבר ורע לדרוזוס בן הקיסר טיבריוס. ובמות דרוזוס עזב את רומה בעניין רע, כי פזר כל הונו וילוה כסף רב ולא היה לו לשלם. וינע וינר בארץ אדום ובגליל ובסוריה עד בואו מצרימה, שם נמצא לו נשיא היהודים, אלכסנדר ליסימכֿוס, אחי פילון הפילוסוף האלכסנדרוני, אשר הלוהו די כסף לשוב ולנסוע רומאה. שם התרועע אל חברו מלפנים, קיוס קליגולה, שהיה ממשפחת המלוכה ויורש העצר. והנה קצף טיבריוס על אגריפס ויתנהו אל בית האסורים, בי הלשינהו עבדו אליו בדברים אשר דבר באזני קליגולה לאמר: "מתי ימות טיבריוס והניח ממלכתו לטוב ממנו!". ויהי אגריפס אסור ששה ירחים עד אשר נמצא הקיסר מת במטתו, כי חנקוהו שריו רואי פניו, וקליגולה עלה על כסאו תחתיו. אז זכר הקיסר החדש את ידידו, אשר בגללו שבעה ברעות נפשו, ויחלף את כבלי הברזל בשרשרות זהב, וישם גזר על ראשו ויתן לו את ארץ ממשלת פיליפוס דודו, שהיתה נחלה לרומה אחרי מותו. ויהי בהשמע דבר אנריפס כי נשאהו הקיסר החדש וישימהו למלך בעבר הירדן, ותקנא בו הורודיה אחותו, ותאץ באנטיפס בעלת ללכת עמה רומאה ולנסות דבר אל קליגולה, אולי יקחו גם המה רצון ממנו והיתה להם המלוכה ביהודה. ויקצוף קליגולה עליהם ויקח נם את ממשלתם מידם, ויגלם[38] לעיר לוגדונום[39] אשר בארץ גליה, ויהיו שם עד מותם, ואת ארצם נתן נחלה לאגריפס אהובו, ויהי אנריפס הולך וגדול.
הקיסר הזה, אשר ברצונו הקים מעפר את חברו היהודי ויתן עליו כתר מלוכה, היה נכון להשמיד את העם היהודי ולהשבית מארץ זכרו. כי התנשא באיוולתו להיות לאלהים, ובפקודתו העמד סמל תבניתו בכל מקדשי העמים, וכולם השתחוו לו ויתנו לו כבוד אל, חוץ מהיהודים, אשר אמרו: "טוב לנו למות כאיש אחד מלחלל מקדשנו בפסל אדם!". שמע קליגולה ויתעבר, ויצו לנציב סוריה לעלות עם חילו כשואה על ארץ יהודה ולהכחיד ישראל מגוי. אך אגריפס פגש את הכסיל באיוולתו וישם מעצור לרוחו, ועד כה וכה הומת קליגולה בירי אנשי חילו שומרי ראשו, ובעזרת אגריפס נבחר קלודיוס בן דרוזוס לקיסר ברומה, וקלודיוס זכר לו חסדו ואמונתו וירוממהו בקהל עם וישימהו למלך על כל ארץ יהודה, וממלכתו רחבה ונסבה שכם אחד על ממלכת החשמונאים ואף על ממלכת הורדוס הגדולה והרחבה. בגללו זכר קלודיוס לטובה גם את הורדוס אחיו וישימהו למלך במדינה כוחליה[40] אשר במורד הר הלבנון צפונה.
בעודו בארצות העמים השפיק אגריפס בילדי נכרים, כנין ונכד לבית הורדוס, וכמעט היה בישורון מלך, יישר ארחותיו ויהיו כל דרכיו אמונה וצדק ומישרים – כנין ונכד למרים החשמונאית. הוא נתן כבוד לתורה ויחבב המצוות ויהי שש לעשותן קבל עם[41]. הוא חידש את מצות קריאת התורה על ידי המלך בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה, ויהי בהגיעו אל הכתוב: "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי"[42], ויזכור את מולדתו כי מצאצאי הורדוס האדומי הוא, ויאנק דם ועיניו מלאו דמעה. המחזה הזה נגע עד לב כל חכמי התורה ויראי ה', וינחמוהו כולם יחדו, בנשאם קול: "אל תירא, אגריפס, אחינו אתה!"[43].
בהיותו נאמן לעמו דאג לאחריתו, ובדעתו כי מנוחת ישראל ותקומתו תלויה ברצון קיסרי רומה, ההולכים בשרירות לבם וחסדם כענן בוקר, ביקש עצות לבצר עמדתו. ויכין עצים ואבניס לרוב, לבניין חומה בצורה לפרור[44] בי־זיתא אשר נוסף על העיר ירושלים צפונה מזרחה. אבל לא כילה מלאכתו – כי הבינו שרי רומה למחשבתו ויעוררו את הקיסר להניאהו מחפצו. ואגריפס לא נועז למרות פיהו, אך בסתר ביקש תחבולות למשוך אחריו את חמשת מושלי הארצות הקרובות, להיות שכם אחד, למען יוכלו עמוד כפני רומה אם תכביד עליהם עולה. ויהי כאשר נועדו יחדו אל טבריה קרית מועדם, והנה בא מרזוס נציב סוריה בתוכם פתאום, ויצוום בגאות מושל עליון לעזוב מקומם. והמלכים הנועדים נבהלו מפני הנציב הרומאי וימהרו וישובו איש אל ארצו.
ובכל זאת לא נבצרה מאגריפס מזימה לבצע מחשבתו ולכונן שלום בני עמו; אך אחרת יעץ ה׳ ותקותם תמה נכרתה! כי בשנה הרביעית למלכותו, בשנת החמישים וארבע לימי חייו, נקרא אגריפס לבוא אל החג אשר נעשה לכבוד הקיסר קלודיוס בעיר קיסריה, ובהיותו שם חלה את מעיו לפתע פתאם וימת.– הרבה דברים בדאו ממשלי משלים על אודות מותו, בדברם חזון לבם, אך האמת תורה דרכה, כי יד נעלמה היתה בזה לשים מות במאכלו או בשיקויו. בהוות בוגדים נלכד המלך הצדיק, כי אכלתהו אש קנאות, וקנאת דת וקנאת עם יחדו היו בעוכריו.
כי בעת ההיא החלה אמונת האלילים להתמוטט בעולם. הדת הרומית התערבה בדת היוונית ותהי לאחת, וההגדות והמשלים אשר עליהם נוסדה מצאו פתרונם בתולדות הטבע, אשר חקרון חכמי לב ותעלומות הוציאו אור, וההיינה הנסתרות לנגלות ולא יספו עוד תת חרדתן בארץ החיים. ותגדל משובת בני האדם בלכתם אחרי שרירות לבם, ותאבי אמונה בקשו את ההשגחה העליונה השמה משטרה בארץ וימצאוה בדת ישראל וישאו אליה נפשם. אמנם כבדה על הגברים לבוא בבריתה ולשמור חוקיה ומצוותיה; לעומת זה נקל היה לנשים להכיר עיקריה לטובה ולייחד לבבן עמה, והרבה מנשי השרים והאצילים התייהדו בסתר וגם בגלוי. כאלה רבות היו באלכסנדריה, בדמשק ובאנטוכיה ובכל ערי אזיה הקטנה, ואף ברומה, העיר והאם לכל ממלכות הארץ[45]. בארץ הדייב[46], היא אשור הקדמוניה, התגיירה כל משפחת המלוכה לבית מונבז, ונפש הילני המלכה נקשרה בדת ישראל עד כי עזבה ממלכתה לעת זקנתה ותבוא עם נכדיה לשבת בעיר הקודש בירושלים. היא ובניה, זוטוס[47] ומונבז, בזבזו אוצרותיהם[48] לכלכלת עניי יהודה בשנת בצורת[49]. היא נדרה גולת זהב ממורט לפתח בית המקדש, אשר כזרוח השמש התנוצצו קרניה באור יקרות ואז ידעו הכהנים כי הנה הגיע זמן עבודתם בקודש[50], ומונבז עשה כל ידות הכלים בבית ה׳ זהב טהור[51]. הם גם פארו את העיר ירושלים בהיכלי תפארתם, ובימי המלחמה הגדולה חשו הבנים לעזרה ויראו את גבורתם ואמונתם לעמנו ולארצנו.
כן הלכה וגדלה אמונת ישראל בין העמים, בה שגבו היהודים ישע, ותקוותם אימצתם כי עוד מעט ובאו דברי הנביאים אשר בשרו טובה, השמיעו שלום עולם אשר יגיע להם באחרית הימים. בחמשת המלכים, אשר נקראו על ידי אגריפס להוועד בטבריה, היה האחד יהודי, הוא הורדוס השני, מלך כוחלית, אוהב אגריפס וחתנו, כי היתה בתו היפה, בירוניקה, לו לאשה. השני היה סמסיגרמוס מלך עמיסה, אשר בתו היתה לאשה לאריסתובלוס אחי אגריפס. השלישי היה אנטיוכס מלך קומגינה, אשר בנו עפיפנוס התעתד לבוא בדת ישראל ולשאת את דרוסילה, בת אגריפס הצעירה, לו לאשה. הרביעי היה פלמון מלך קיליקיה, שגם הוא הואיל להתגייר ולהתחתן את אגריפס, והחמישי היה קוטיוס מלך ארם־הקטנה, מצאצאי אלכסנדר בן הורדוס הראשון. כל המושלים האלה היו יהודים או מתייהדים, קרובי אגריפס או מתעתדים להמנות בתוכם. ואגריפס הצליח כמעט לייחדם אליו ולהביאם בבריתו, למען יגדל כוח עמו ומלאה כל ארץ הקודש מכבודו; אך תוחלתו נכזבה, ומעיר קיסריה, אשר הקים הורדוס הראשון לצרה לירושלים המעטירה, יצאה הרעה ותשחת למלכה ועמה גם יחד.
במות אגריפס היה בנו היחיד, אגריפס השני, נער בן שבע עשרה שנה, אמון ברומה עם בני משפחה המלוכה, כמשפט. חורשי רע, אשר הוגו את מלך יהודה מן המסילה, הניאו את קלודיוס מתת לבנו את ממלכת ירושתו, במצאם תואנה כי עודנו נער, ולא לו לעצור בעם נלהב וקשה עורף כהיהודים. ותָּשב יהודה ותבוא בידי הנציבים כבראשונה. רק להורדוס השני נתן משפט כהונה הגדולה[52], לתחה לאשר יבחר, ואחרי מותו[53] הוריש קלודיוס את כוחלית, ממלכתו הקטנה, לאגריפס השני, ואחר לקח אותה ממנו ויתן לו תמורתה ממלכת עבר הירדן אשר היתה לפיליפוס מלפנים, ואתה יחד – את בחירת הכהנים הגדולים והשגחה על כל הנעשה בהר הבית ובהיכל הקודש. ובמות קלודיוס ברעל אשר השקתהו אגריפינה אשתו הסוררה[54] ונירון בנה הגיע למלוכה, נוספו על ממשלתו עוד ארבע ערים גדולות, ובתוכן גם טבריה, העיר הראשה אשר בגליל. רק הנציבים לא הוסרו, והארץ והעם היו בידיהם, וכטוב בעיניהם עשו בהם.
שבעה נציבים משלו בארץ זה אחר זה בעשרים ושתים השנים האחרונות, ממות אגריפס הראשון ועד מרוד יהודה ברומה[55], ואיש איש מהם הרע לעשות מרעהו אשר היה לפניו. פעמים הרבה התעוררו בני עמנו על העמל והלחץ, העושק והמרוצה; אך יד הנציבים גברה, בהיות בידם העוז והממשלה, הכוח והחיל. כאשר קצרו ידי חיל המשמר בירושלים, חשו באו צבאות חיל מקיסריה ומצור, גם בני הנכר יושבי אדמת הקודש נלוו עמם, וישקיעו את המרד ביד חזקה. ובני עמנו נהרגו לרבבותיהם ונצלבו באלפיהם ואין דורש דמם מידי הנציבים ואין מביא משפטם לפני כסא רומה, כי על הכסא ההוא ישב נירון הקיסר, הפרוע והאכזר אשר המית את אמו ואת אשת חיקו, ואשר הצית אש בעיר רומי למען יבין לדעת מחזה העיר טרויה, בהעלותה על מוקדה על ידי היוונים בשנות קדם. המושל הפרוע הזה התאמר להיות משוח וממק[56] נדול בדורו, ויבחר הסתופף בערי יוון להראות את כוחו ואת גדלו במשחקי הארץ ההיא, והיוונים הערומים נתנו לו את חפצו, וישיתו לו בחלקות וירוממוהו במקהלות עם. היכול אדם המושל־המשחק להפנות ממעשיו הגדולים ולעסוק בקטנות ולשמוע נאקת עם קטן ודל הטובע בדמעתו ודמו?
נוסף על כל אלה רבו אנשי בוגדות במרומי העם בקרבנו, כי היה בית אגריפס השני להם למופת, וממנו ראו וכן עשו. אגריפס השני הביא עמו את רוח המשובה והפריצות אשר היתה אז בגדולי רומה ואציליה, ואחיותיו היפות למדו אל דרכו והעמיקו סרה. בירוניקה אחותו, הצעירה ממנו שנה אחת, במות אישה הורדוס השני, משכה ברשתה את פלמון מלך קיליקיה, ולמענה התגייר ויבוא בקהל ישראל; אך היא השתובבה בקלות דעתה עד כי נקעה ממנה נפש בעלה ויעזבנה לנפשה. ואחותה דרוסילה, הצעירה, עוד הרעה לעשות ממנה – היא היתה לאשה לעזיז מלך עמיסה, אשר בחר בה אחרי עפיפנוס הקומגיני ויבוא למענה בברית אברהם, והנה בגדה בו ותמר דתה ותהי לאשה לצורר עמה, לפיליקס הרומי, הרביעי בנציבי יהודה. מבית אגריפס למדו רוב שרינו ואצילינו, ויעזבו את מידת הצניעות, נחלת עמנו מאז מעולם, ויפרעו מוסר בשערים, וילמדו לשיר שירי עגבים ולהשמיע דברי נבלה[57], ותרב המשובה בבית ישראל ער שבטלו המים המאָררים[58]. אנריפס השני היה נתון בכל לבו להרומאים, ורוב שרינו ואלופינו גם המה הרבו עשות חנף לנציבי רומה, למען קחת מהם רצון, ויעצמו עיניהם מראות ברעה אשר מצאה את עמם. והרעה הלכה וגדלה ותשחת כל חלקה טובה בתוכנו, ויתעוותו הדינים, ויתקלקלו המעשים, וירבו המלשינים, ויגדל השוחד, ותרב המהומה בארץ והמחלוקת והמשטמה בעם ה׳[59].
אז קמה ותהי מפלגה חדשה בישראל. נגד "לוחשי לחישות", מלשני בסתר רעיהם, יצאה מקרב הקנאים עדת נוקמים בסתר, מרצחי חרש, חמושים בסיקה[60] – היא חנית קטנה אשר טמנו מתחת למדיהם, ועל כן נקראו בשם סיקרים או סיקריקים. באין צדק בשער דנו דינם בסתר, ובאחת הפינות או בראשי הומיות ואף בחצרות ההיכל ארבו לאנשי חרמם, החשודים על דבר, וידקרום בשלי עד מוות, ופתאום נפל האיש מתבוסס בדמו, ולא נודע מי המכה – כי בקום שאון היו הם בראשי הצועקים מרה על הדם השפוך. המשפט הנעלם הזה העמיק שחת, כי לא הפליא עוד בין צדיק ורשע, בין בוגד און המתהלך באשמיו ובין נקי ותמים, אשר משך עליו חמת אויב בקנאת איש מרעהו או בשנאת חנם. לא ארכו הימים, והסיקרים פשטו בארץ ויעשו הרצח למשלח ידם, ובכסף נשכרו לכל החפץ במות רעהו, ואימתם נפלה על כולם עד כי לא נועז עוד איש לגלות סודם ולדבר בם בגלוי או בסתר. כרבות מעשי הרצח בטל דין "עגלה ערופה"[61], כרבות הצבועים המעשרים את התבן, נטל טעם התורה והתערבו המושגים, עד כי לא ידעו עוד להבדיל בין דין לדין, ובהמצא פעם אחת כהן הרוג בבית המקדש "געו כל העם בבכיה" על טומאת הסכין יותר מעל מפלת החלל, כי היתה "קשה להם טהרת כלים משפיכות דמים"[62].
בימי גסיוס פלורוס, הנציב האחרון[63], הגיעה הרעה עד מרום קצה. הוא הרע לעשות מכל אשר היו לפניו, ויהי המעט לו השלל הרב אשר אסף משוד העם, מגזל רבים, כי עוד לטש עינו אל האוצר האָצור בבית ה'. הוא הערים מזימות להצר ולהציק לאחינו עד כי יכשל כח סבלם, ואז יהיה לו פתחון פה לחדש עדיו נגדם ולהצדיק עלילותיו בשערים. בעת ההיא ובני הנכר, יושבי קיסריה, הרבו להתגרות בשכניהם היהודים הגרים שם. ויהי ביום השבת[64], בהאסף היהודים אל בית הכנסת להתפלל לפני ה׳, ויגש איש יווני ויעמד כלי חרש בחצר הבית וישחט אליו צפרים כחק ישראל למצורע בהטהרו. בזה הערים להזכיר ליהודים את דיבת צורריהם בימים ההם: כי מצורעים היו אבותיהם במצרים ועל כן גורשו משם ביד חזקה. ויחר אף היהודים המתפללים ויפלו על היווני ליסרהו כרשעתו. והנה נאספו עליהם כל עובדי האלילים יושבי קיסריה ויתגרו מלחמה ביהודים ויכום מכה רבה. וכראות היהודים כי מטה ידם, ויקחו אתם את ספרי קדשם ויצאו אה העיר. ומלאכים שלחו אל פלורוס, היושב בעת ההיא בשומרון, להביא משפטם לפניו ולהזכירהו, כי זה מעט לקח מאתם הון רב להיות עליהם סתרה. ויתנכר הנציב אליהם וידבר אתם קשות ויתן אותם במשמר. ויהי בהודע הדבר בירושלים ויחר אף כל העם מאד על הנציב הבליעל, ולהוסיף כעס וחימה הגיעה אליהם פקודתו להוציא לו שבעה עשר כיכר זהב מאוצר בית ה'. הפקודה הזאת שמה את ירושלים כמרקחה, ויועדו כל העם על הר הבית ויקראו חמס על השורר העריץ, אשר כמוות לא ישבע. בעם הרב הנאסף נמצאו אנשים אשר חמדו להם לצון, ויסבו בקופות צדקה ויקראו נדבות בעד "הנציב האביון".
השחוק הזה הוסיף יגון על מכאובנו: הוא הראנו לדעת איך נפלנו פלאים עד כי גם חיינו גם כל קדשי עמנו נתונים נתונים בידי עבדי עם נכר לעשות בהם כטוב בעיניהם. ביום ההוא נהפך לבב רבים מתלמידי בית הלל, "הנוחים והעלובים", ויספחו על תלמידי בית שמאי, המקנאים לעמם וארצם. וכן נדבקתי נם אני עם עדת חברי בבן הכהן הראש, באלעזר בן חנניה, שהיה שר המשטר בהר הבית וממונה על כל הכהנים המשרתים את פני ה׳ בהיכל קדשו. ויביאנו אלעזר דרך החצר אשר בעזרת הנשים דרומה מזרחה אל לשכת הנזירים[65], שם העיר לבבנו על הרעה אשר מצאה את עמנו מידי רומה הרשָׁעה. היא הביאה עלינו את הקללה הכתובה בספר הורת ה׳: "הגר אשר בקרבך יעלה מעלה" – כי בני הנכר היושבים על אדמת הקודש, עובדי האלילים בעיר קיסריה, הוכרו מאת נירון קיסר לאזרחי ארץ, ובני עמנו, היושבים אל העקרבים ההם, לוקחו מעוצר וממשפט וכזרים נחשבו בארץ אבותם! זה כמה פעמים הוכו אחינו מהם מכת בלתי סרה – כי ממשלת הזדון הסירה משפטם, ודמיהם כמים המוגרים; ועוד הרבה ערים כמוה נהפכו לזרים, לבני העמים אשר באו בתוכן לגור.
"זאת לנו תחת חסדנו!" – קרא רעהו אלעזר בן שמעון, שגם הוא היה מתלמידי בית הלל, והוא בן אחת המשפחות המיוחסות בירושלים – "זאת לנו תחת חסדנו, בהקשיב אבותינו לדברי רבן גמליאל הנשיא בדור שלפנינו, אשר אחז בדרך אבי אביו, הלל הזקן, ויורה לעמו תורת חסד, לבלתי הפליא בין בני עמנו לבני נכר הארץ, להחזיק ידיהם בשביעית ולשאול בשלומם ולכלכל ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם בתוכנו[66] – וזה הגמול אשר בני הנכר משלמים לנו! עתה הנה משנאינו אלה נשאו ראש, ואנחנו יורדים מטה מטה – ואם כה נביט עמל ונחריש, הלא עוד אחת מעט וירשו גם את ירושלים עיר קדשנו, ובבית קדשנו ותפארתנו יועמד אחד אליליהם לטמאהו, כבימי אנטיוכס מלפנים!".
הדברים האלה הרעישונו עד מאד ויעוררו בנו חימה עזה וקנאה קשה כשאול. ואלעזר בן חנניה הוסיף על דברי רעהו בקנאתו ואש עברתו, ויזכור לנו גבורות החשמונאים בימים מקדם, אשר לא שמו לב אל מספר גיבוריהם אם מעט ואם הרבה, אך בשם אלהינו דגלו, ובקראם "לה׳ הישועה!" דרכה נפשם עוז ואחד מהם רדף מאה מאויביהם! – "הנה העתים הרעות שבו אתיו כיום הזה" – קרא בחמת רוח – "ולמה זה נגרע מגואלי עמנו ההם, אשר בקנאתם לה׳ ובאמונתם בו הצילו עמנו מחרפת צר? הנה גם נשיאנו, רבן שמעון בן גמליאל, הראש והראשון לבית הלל בימינו אלה, מורה ואומר כי כשל כח הסבל ועת לעשות לה׳ ולעמו. הבה, אַחַי, נקום נא ונעשה בעת לעשות וה׳ אלהים יעזר לנו!"
"לה׳ הישועה!" – קראנו כולנו קול אחד ויחדיו התאזרנו עוז לקום לעזרת עמנו ולחוש לישועתו.
אז פתח אלעזר בן חנניה את אוצרו, ויוצא לנו סכינים חדים וממורטים אשר הביא שמה מ"בית החליפות" אשר באולם ההיכל[67], ובכרענו על ברכינו אל מול פני היכל ה׳, נשבענו יחדיו בשם קדשו, לבלי הניח את נשקנו מידינו עד אם נבצע את מעשינו באויבי ארצנו או נפול יחדיו חללים, בהלחמנו בם עד כלות כוחנו ועד צאת נפשנו. ואלעזר בן שמעון יעץ בתבונתו למשול ברוחנו ולהתאפק עוד מעט, עד אשר תִמָלא סאת האויב בעלילות רשעתו, אז נצלח למשוך את כל העם אחרינו, ואז תמצא ידנו לנו ברצות ה' את דרכנו.
וסאת האויב נמלאה חיש מהר לרעתנו – כי ממחרת היום ההוא[68] בא פלורוס עם חיל צבאו ירושלימה, ויכונן כסאו למשפט על הככר אשר לפני ארמון הורדוס. ויצו ויביאו לפניו את מתתיהו בן תופיל הכהן הגדול ואת הנשיא רבן שמעון בן גמליאל וכל ראשי העיר וגדוליה, וידרוש מהם להסגיר אליו את המתאוננים ואת המתלוצצים, אשר חרפו שם כבודו. וכאשר נשבעו לו לאמונה כי לא ידעו מי הם, גרשם מפניו בחרפה ויצו לאנשי חילו לפשוט על העיר העליונה, עיר ציון, מושב שועי העם ואלופיו, ולשימה לבז ולמשיסה. כשואה עלו צבאותיו על השוק העליון עם כל רחובותיו ומבואותיו, ויכו את כל הנופלים בידם וידקרום וירמסום בקרב חוצות, ויהרסו אל הבתים ויתנום לשלל ולבזה. ולקול השודדים ואנקת החללים רעשה כל העיר ותהי לחרדת אלהים.
ובירוניקה אחות אגריפס היתה אז בירושלים, לקיים נדר נִדרה אשר נדרה בחלותה ותחי מחליה. ובשמעה דבר השערוריה אשר עשו אנשי חיל פלורוס ברחובות עיר, שמה נפשה בכפה ותלך ותבוא לפני הנציב הזועם, ותפול לרגליו, ותתחנן מלפניו על עמה. אך הוא השיבה ריקם ויגרשה מפניו בחרפה ובוז.
המהומה הזאת היתה לפתע פתאום, ואנשי בריתנו לא מצאו יד להתגודד ולעמוד בפרץ. גם אמנם עוד קצרה ידנו במתי מעט אשר בתוכנו להתייצב נובח פני האויב העז. ובכל זאת לא נתנני לבבי לשבת בית, ואעל אל העיר העליונה, לראות ברעה אשר מצאה את עמנו. עודני מתחמק בין פינות הבתים, להתבונן אל כל הנעשה ברחובות העיר, והנה מאחד המבואות אשר לשוק העליון נשמע לאזני קול שועת ילד או אשה צעירה הקוראת לעזרה, ועל פני עובר איש אחד מאחינו, בנוסו מן המקום ההוא. שיוויתי רגלי כאיילות וארוץ אחרי הקול ער הגיעי שמה – והנה איש חיל רומאי, גדול כענק וחסון כאלון, נפתל עם עלמה עבריה, רכה וענוגה; ידו האחת מחזקת בשערותיה הארוכות והפרועות ובשנית הוא קורע מעל צווארה את חרוזי־פניניה יחד עם לבושה וכותנתה אל מול לבה. למראה הזה רתחו מעי בקרבי, ואוציא את המאכלת הצפונה אתי מיום אתמול, ואקפוץ כארי אל השודד ההוא ואתקענה בין צלעותיו עמוק עמוק. עד ארגיעה והשודד נפל שדוד, נפח נפשו, והעלמה נפלה מתעלפת בזרועותי, עיניה סגורות, על עפעפיה צלמות, פניה לבנים כשלג ונחיריה ושפתיה הצבות מתולעות מדם – כי הכה השודד האכזר באגרופו על פניה, בהתאמצה להחלץ מידו. נבוך עמדתי על מקומי עם משאי הנעים אשר על זרועותי. מי היא ואנה אשאנה – לא ידעתי, ובכל המבוא הָשלך הס, כי נחבאו כל יושביו בסתרי בתיהם משֹד ישוד צהרים.
ממבוכתי זו הוציאני האיש הפליט אשר שב ממנוסתו, ובראותו את מפלת האויב השוכב מת לרגלי שש עלי ויברכני. הבטתי אל האיש הדובר בי, והנה הוא יוסיפוס בן מתתיהו, ממרומי העם, הקרוב אל משפחת המלוכה.
"אשרינו כי עלתה בידינו לחלץ מצרה את הנפש העדינה הזאת!" – קרא יוסיפוס אלי בהעבירו ידו על לוח לבה, בהתגלות בשרה במקום הקרע – להעירה מעילוף נפשה. ותחבולתו זו הועילה כרגע – כי ממנע היד הזרה התנודדה העלמה התמה, ותצנח מעל זרועותי ותקם ותעמוד על רגליה. רגע עופפה בי עיניה הגדולות, ומשנהו כִסו בשמורותיהן הארוכות, ותמהר ותכס קרעיה בכפות ידיה ופניה האדימו כתולע. אז מיהרתי ואפשוט מעלי אדרתי ואשימנה מאחריה על כתפותיה, והיא אחזה בשני קצות האדרת ותתעטף בה מלפניה. ואז הרימה אלי עיניה השחורות ותברכני בתודה, ויוסיפוס גם הוא השיב תודות לי. ואנכי הוצאתי את המאכלת מצלעות החלל, ואנקנה בבגדיו, ואתננה בחגורתי, ואחר כן פתחתי את חרבו ואחגרגה על מתני.
"תהי נא החרב הזאת לך למזכרת טובה, ידידי הצעיר!" – אמר אלי יוסיפוס – "כי אמנם היטבת עשה בהחישך לי עזרתך, ובלעדיך מי יודע אם מצאה ירי להציל את העדינה הזאת מרעתה".
את האיש הזה ידעתי עד כה רק לשמע אוזן, ואחשבהו בתור האדם המעלה, ועתה השתוממתי מאד על עז פניו, בהתפארו לפני העלמה בפועל כפי, ואען ואומר:
"חלילה לי מהתהלל באשר עשיתי, בהצילי את אחותי בת עמי מכף שואפה; אך בזאת צדקת, אענך, כי בלעדי מי יודע אם קרבה לעדינה הזאת ישועתך – בנוסך על נפשך בעת צרתה".
"אל נא נעמוד עוד פה!" – האיץ יוסיפוס בנו – "כי הרעש בעיר הולך וגָבור, ולך, עדינה, דרושה מנוחה שלמה אחרי הפחד אשר קרך".
"גם בלעדי זאת לא נוכל עוד להתמהמה" – עניתי – "כי לא עת עתה להנעים שיחה, בשמוע אזננו שוד אחים ואנקת נפשות העייפות להורגים".
בדברי זאת אסף יוסיפוס את הפנינים המתגוללות על רצפת הרחוב. ואז כוננו פעמינו אל הבית הגדול אשר מאחרי המבוא, בית העשירה האשה, מרתא בת ביתוס – כי שם מעונה.
הערות
[עריכה]- ^ טבעת הקידושין 396.
- ^ יוסיפוס, מלחמות IV, 1, 8; שם 2, 6.
- ^ הככר הנועד לשעשועי הרומאים, בהדחף אסיריהם עליו להלחם כחיות רעות אל האנשים כגילם.
- ^ תשל״א.
- ^ תשנ״ג
- ^ Macrobius II,4.
- ^ יוסיפוס קדמוניות XV, 3,9.
- ^ חורף תשמ״א–קיץ תשמ״ג.
- ^ במדבר רבה י״ד.
- ^ מלחמות V, 8,5.
- ^ קדמוניות XV, 11, 4.
- ^ מגילה ו׳.
- ^ באביב תשנ״ו.
- ^ .Macrobius Sat.
- ^ Traechonitis.
- ^ תשנ״ו–תשצ״ד.
- ^ Beth Saida.
- ^ Beth Ramtha.
- ^ 14–תשע״ד.
- ^ תשנ״ו–תשצ״ה.
- ^ תשנ״ו.
- ^ Varus.
- ^ תשס״ו.
- ^ מתיא כג, ה, ו.
- ^ משנה סוטה ג ד; גמ׳ כ״א.
- ^ שם.
- ^ תשס״ז.
- ^ יומא ט.
- ^ יוסיפוס, קדמוניות XX, 10.
- ^ יומא שם.
- ^ פסחים נז.
- ^ סוטה פ״ט ט״ו.
- ^ ירושלמי יומא א א.
- ^ יבמות ס"א.
- ^ ב״ב כ״א.
- ^ תשע״ד.
- ^ תשצ״ז.
- ^ תשצ״ט.
- ^ Lyon
- ^ Chalces.
- ^ (פסחים דף סד:); (דף קז:); משנה בכורים ג ד
- ^ (דברים יח, טו)
- ^ משנה סוטה ז ה
- ^ פרבר, suburb בלע"ז. ויקיעורך
- ^ Tacitus V,5.
- ^ Adiabene.
- ^ Izates, בראשית רבה מו.
- ^ בבא בתרא יא א, יוספוס, קדמוניות XX 5,2.
- ^ תת״ח
- ^ משנה יומא ג י.
- ^ שם.
- ^ תת״ה.
- ^ תת״י.
- ^ תתי״ד.
- ^ תת״ד-תתכ״ו.
- ^ Mimicus – מְשַׂחֵק בטיאטרון, היודע להתחפש ולהעמיד פניו לפי הדמות אשר הוא מראה בחזון.
- ^ ירושלמי סוטה פ״ט י״ב.
- ^ משנה סוטה פ״ט ט.
- ^ סוטה מ״ז.
- ^ Sica.
- ^ משנה סוטה, שם.
- ^ יומא כ״ג.
- ^ תתכ״ד–תתכ״ו.
- ^ אייר תתכ״ו.
- ^ מדות פ״ב ה.
- ^ גיטין ס״א.
- ^ מדות פ״ד ז.
- ^ ט״ז אייר תתכ״ו.