ויקרא רבה לד יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ויקרא רבה · לד · יב · >>

הוסף ביאור

יב.

סיפור :
רבי שמעון בר יוחאי כד דמיך ליה בלילי ריש שתא חמא בחלמיה בני אחתיה מתבעין מן מלכותא שית מאה דינרים, אנסינן אקמינן פרנסין, אמרין ליה, מן דמא מפקתא, אמר להון אתון מפקין וכתבין, בסיפא דשתא אין מתאבדין אנא אשלם לכון. בסופיה דשתא איתאמרין עלייהו לישן ביש כד הוו יתבין ונסבין בהדין מטכסא אתא חד גבר ממלכותא אמר להון או אתון עבדין פורפרא דמלכא או אתון מארמאין שית מאה דינרין וסביתינון וחבשתינון בסלקי כיון דשמע רשב"י אזיל לגביהון ואמר לון ומה אפקתון אמרו ליה הא כתבא שרי קרי הדא כתבא ואשכח דאפקן שית מאה דינרין חסר שית דינרין אמר להון הבו לי שית דינרין ואנא מפקא לכון אמרו ליה אתון חמון לההוא סבא מתבע מנהון שית מאה דנרין ואתה אמרת שית דינרין ואנא מפקא לכון אמר להון הבו לי שיתא דינרין ולא איכפת לכון אתון יהיבין ליה שיתא דינרין בגו קמציה אזל יהבין שוחדא להדין סבא דלא לדבר למלכא מילא ואפקינון מתמן אמרו ליה דלמא הוית ידעת דאנן מזדמיין אמר לון חייכון מלילי ריש שתא הוינא ידעין דאינון מארסוון שית מאין דינרין אמרו ליה אלו אמרת לא הוינא יהבין אף שיתא דינרין בגו מצותה אמר להון ואלו אמר לכון לא הוין מהמנין יתי אלא אית הוא משתחוי להו למעבד מצותיה לשמה: