התורה והמצוה על שמות לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות לא:


<< · התורה והמצוה על שמות · לא · >>

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)



א. ואתה דבר אל בני ישראל , כבר בארתי באיילת השחר ( כלל רט ) שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל בא בדיוק למעט זולתו. על כן אמרו שמלה ואתה, מדייק שלא ידבר על ידי שליח. כי אחר שכבר אמר להם מצות שבת בעשרת הדברות, יחשוב שדי אם יודיעם עתה על ידי אהרן נדב ואביהוא כמה שאמרו בעירובין (דף נד ע"ב) כיצד סדר משנה וכו'

ב. אך את שבתותי תשמרו , מה שאמר שבתותי בלשון רבים, מצאו סמך על השבותים. ועל זה אמר תשמרו שבא, על הסייגים והמשמרת. והוא רק אסמכתא כמה שאמרו בפ' בא ( בא ס בא סא ) ובפ' משפטים ( משפטים רכ ).

ג. אך את שבתותי , רבי יוסי הגלילי למד ממילת אך שפקוח נפש דוחה את השבת. והוא על פי הכלל המבואר אצלי בהבדל בין מלת רק ובין מלת אך. שמלת רק ממעם במשפט הקודם, ומלת אך ממעט במשפט הזה עצמו. רצונו לומר, אך את שבתותי תשמרו לא זולת. רוצה לומר שבתותי הרבים. ואם יקרה פקוח נפש ותשמור שבת זה מחללו בעבורו, לא תשמור שבתותי הכוללים, כי ימות ולא ישמור עוד את השבתות. והוא קרוב למה שאמרו חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. רק שרבי יוסי הגלילי הוא המדייק תמיד מלת אך, לעשותו מעוט במשפט הזה עצמו. שרוב מה שאמרו אך חלק, רבי יוסי הגלילי קאמר לה.

ורש"י ז”ל פירש שבא ללמד שמלאכת המשכן לא ידחה שבת. והשיג עליו הרמב”ן, שמלת אך ממעט במשפט הזה עצמו, ובא למעט בשמירת השבת לא לרבות. ושמחתי כי מצאתי עזר לי בכלל הזה מאחד קדוש. והרי"א שפך עליו סוללה, ואמר שעל פי הפשט, מלת אך מוציא במשפם הקודם. וכבר הראיתי באיילת השחר ( כלל תקצא ) איך חז"ל שמרו כלל זה במקומות הרבה. וזהו ההבדל בין מלת רק ובין מלת אך. ודרושי חז”ל הם הפשט הבנוי על מכוני הלשון. וכבר רמז מעוט זה לענין פקוח נפש, במכלתא בא ( בא סא ), וכל מאמר זה מובא ביומא (דף פו).

ד. כי אות ביני וביניכם וכו' , בשבת (דף י ע”ב) לדעת כי אני ה' מקדשכם . אמר הקב"ה למשה ,משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש לתנה לישראל, לך והודיעם. רצונו לומר תענוגי העולם הבא, אי אפשר שישיג האדם בחיים. כי בעוד הנפש קשורה בחומר, אי אפשר שתצייר לעצמה תענוג הנפש הבלתי נקשר בחומר. ועל כן החריש בתורה מיעודי עולם הבא, כי הוא נמנע ההשגה בחיי הגוף. אולם שבת הוא אחד מששים בעולם הבא, לכן נתן להם מצות שבת שמן עונג שבת ישיגו טעם מעניני עולם הבא. וזהו שאמר, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. שהוא שכר עולם הבא שנקרא שבת הגדול. יום שכולו שבת, שהיא מתנה טובה שהיא בבית גנזיו. והוא שירגיש אותו האדם בחייו. ואני מבקש לתנה לישראל שהם יירשו השבת הגנוז הזה לעולם הבא. ואני רוצה להודיעם מעט ממנו בעולם הזה. שזה על ידי מצות שבת, שעל ידיה נרגיש תענוגי העולם הבא. וזהו שאמרו לדעת כי אני ה' מקדשכם, מה שיקדש אתכם בעולם הבא, להיות מן הקדושים הנצחיים העומדים לפניו, תדעו ותשיגו בעולם הזה על ידי מצות שבת.

ומזה ממעט חש”ו ממה שאמרו לדעת, והם אין בהם דעה. ואמר ביני ובין בני ישראל ולא עובדי אלילים שאין להם חלק בשבת הגדול. ואמר שינהג הדבר לדורות, כי ישראל מוכנים להיות להם חלק ליום שכולו שבת ומנוחה בכל דור ודור. ועל זה אמר את שבתותי תשמרו בלשון רבים, שמרמז גם על השבת הנצחי.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)



ה. ושמרתם את השבת כי קדוש הוא לכם , ממה שאמר מלת לכם, דיק ר"ש בן מנסיא שפקוח נפש דוחה שבת. רצונו לומר שהשבת ניתן לצרככם לא שתמותו עליו כנ"ל ( תשא ג ). ומפרש מה שנאמר, כי קדש הוא. שכל מקום שנזכר שיתקדשו במצותיו, היינו שיתגברו ויתעלו על טבע הבבר והיצר. כמו והתקדשתם והייתם קדושים שנאמר באיסורי מאכלות ובעריות. שהיצר מחמדתן, והוא מתקדש בפרישות להתגבר על טבעו. וזה ענין הקדושה. לא כן מצות עונג השבת ומנוחה ממלאכה, שהוא דבר שהגוף חפץ. ואין מתגבר על טבע גופו לעשות כנגד טבעו. ונהפוך הוא שטבע גופו חפץ במנוחה ועונג. ואם כן קדושה זו אינה באה מצדו, רק מצד השבת. שהשבת בעצמה יש בה קדושה. ועל ידי שהוא שומר את השבת, שבזה מעיד על חדוש העולם ושנח ביום השביעי. ושיום וה קדוש לאלהיו שבו מתנהג בדרך השגחיי נסיי למעלה מן הטבע. מזה נמשך קדושה על ישראל שיתעלו מן הטבע ויתקדשו בקדושתו. וזהו שאמרו שהשבת מוסיף קדושה על ישראל וכו'. ועל זה אמר כי קודש הוא, הקדושה תלויה בשבת, והיא מתפשטת לכם מקדושת שבת.

ו. מחלליה מות יומת ואמר שנית כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת . בא אחד עונש על חלול היום, ואחד על חלול הלילה. שלכן אמר לשון נקבה, שמוסב על שם שבת [שכולל גם הלילה, שאז שבתה מלאכת הימים] לא על שם יום, שהוא לשון זכרו. ועוד יש שני כתובים לאזהרה בפרשת יתרו ובפרשת אמור. ובא אחד על יום ואחד על לילה.

ומה שנאמר בפרשת ויקהל כל העושה בו מלאכה יומת. בא לדרוש, בו ולא בו ובחברו. כמה שאמרו במכילתא שם. וריב"ב דריש מה שאמר מחלליה, שכל מקום שבא אות הכפל בתשלומו, מדריש. כמו שדרשו תמיד מה דכתיב לא יחלל ולא כתיב לא יחל. ודרש שאף שכבר חלל אותו יום לצורך, לא יחללנו שלא לצורך. וגם יש לומר שדייק מה שנאמר מחלליה בלשון נקבה, ולא אמר מחללו בלשון זכר. מפני שהייתי מפרשו על היום, והייתי אומר פרט לזה שהוא מחולל ועומד. כמו שלמדין לענין טומאה, שאם נטמא אינו חייב על הטומאה שהוא מחולל ועומד. לכן אמר מחלליה שקאי על השבת. וקדושת השבת בכללו אינו מקבל חלול, ולא שייך לומר בו שהוא מחולל. ועל כן אף שחלל אותו יום, אסור לעשות מלאכה אחרת

ז. ונכרתה . מדבר אם עשה במזיד ושלא בהתראה. ומה שאמרו אין הכרתה אלא הפסק, כבר נשנה בפרשת בא ( בא נז בא ע ) והתבאר בפרשת צו ( צו קלב ).

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)



ח. ששת ימים יעשה מלאכה , משמע שמלאכה יעשה על ידי אחרים. ובפ' יתרו כתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. כאן מדבר בזמן שישראל ראויים, ומלאכתם נעשית על ידי אחרים. כמו שאמר (ישעיה סא) ועמדו זרים ורעו את צאנכם . ושם מדבר בזמן שאין ראויים שצריכים לעבוד בעצמם כל עבודה בשדה. ובכל זאת לא הותר להם לחלל שבת, אף בעת העוני והדחק. וכאן מדבר בעת שאחרים עושים מלאכתם, כמה שאמרו בברכות (דף לו ע"ב) כתיב ואספת דגנך, וכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם. כאן בעושים רצונו של מקום וכו'. ואז ביום השביעי שבת שבתון קדש לה'. להתקדש בו בקדושה יתרה יתר מימות החול.

ט. וביום השביעי שבת שבתון קדש לכם , מפ' שקדושת השבת חלה על ידי ה' ואינה תלויה בקדוש בית דין. וזה עצמו מה שאמר ויום השביעי שבת לה' אלהיך. רק שמשם נוכל לומר שדומה עם מה שאמר חג המצות לה' אעל פי שצריך קדוש בית דין ורצונו לומר שאחר שנתקדש הוא לה', לכן אמר שהוא קדש לה'. רצונו לומר על ידי ה' לא על ידי בית דין. וזה כל זאת מה שאמרו ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם, רצונו לומר שהוא מקודש מעצמו.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)



י.

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת דריש וישמרו את השבת באופן שעל ידי זה יעשו שבת בעתיד. לא שידחה שבת פקוח נפש, ועל ידי כך לא יעשה השבת בעתיד. כנ”ל ( תצא ג ) וביומא (דף פו).

ורבי אליעזר מפרש, לעשות ברית עולם. שיעשה בו המילה שהוא ברית עולם. שבעשית המילה לא נקרא מחלל שבת, כי נברת בהמילה ברית על השראת השכינה בישראל שהשבת מורה עליו. ור' אלעזר בן פרטא דריש, שבשמירת שבת הוא עושה את השבת. רצונו לומר ממשיך ההנהגה הנסית שהשבת מורה עליו. שאז בטל הנהגת הטבע והנהיג הנהגה השגחיית, כמו שפרשנו בפ' ויכולו. והנהגה זו נקראת שבת, שבו משבית מלאכת הטבע וחוקיו. ורבי מפרש כל זאת, ומוסיף שעל זה אמר לדורותם. שעל ידי ששומר שבת אחד, ממשיכים הנהגה ההשגחיית ועושים את השבת שמצין הנהגת ההשגחה עד סוף כל הדורות.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)



יא. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם . הבטיח להם שהאות הזה ישאר לעולם, וישראל ימסרו נפשם עליה. ועל ידי כך יתקיים אות זה בידם לעולם. וגם הבטיח שעובדי אלילים לא יקבלו יום זה לשביתה, וישבתו ביום אחר. כמו שאומרים בתפלת שבת ולא נתתו ה' אלהינו לגויי הארצות.

יב. וביום השביעי שבת וינפש, כבר כתבתי בפ' משפטים ( משפטים ריט ) על מה שנאמר וינפש בן אמתך והגר. שפעל נפש בא על שמשיב נפשו מיגיעה גדולה ועיפות שנפשו בו תתעטף ועיפה. כמו (במדבר כא) ותקצר נפש העם בדרך. ובנוחו מעט תשוב נפשו אליו. ואומר וינפש, רצונו לומר ששב נפשו אליו.

ואצל ה' יצייר המלאכה שעשה בששת ימי המעשה. שבו גבל וחקק חוקי הטבע, שהם חוקים קבועים מוכרחים. והטבע אינה פועלת לפי הרצון החפשי כפי חוקי השכר והעונש. שזה נקרא חוקי המשפט והצדק. רק לפי חוקי הטבע והמערכת הבלתי מבחין בין צדיק לרשע. זה מצין אצל השי”ת בשם יגיעה, כי הנהגה זו היא נגד טבע האלהות. שדרכו לפעול כפי מעשים בחירים רצוניים, לפי חוקי המשפט והצדק והגמול והעונש. וחוקי הטבע הם נגד דרכו ונחשב לו ליגיעה. ובשבת שבת מעסק הזה.

ובצד מה שבשבת גמר המלאכה, אמר וינח ביום השביעי. ובצד מה שגם בשבת לא נח לגמרי, כי ביום זה התחיל לפעול הנהגה שניה משוערת כפי ההשגחה והנס והדין והמשפט והגמול והעונש. וכמה שאמרו במדרש כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת, אבל לא שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים. רצונם לומר ממלאכת הדין והמשפט והגמול והעונש. בצד זה אמר וינפש, היינו שנח מהיגיעה הגדולה, ושב אל נפשו ורצונו. ובכל זה לא נח לגמרי.

וכמו שלמד שם ממה שאמר וינפש בן אמתך והגר , גר תושב הרי הוא בשבת כישראל ביום טוב. שממה שנאמר וינפש, מבואר שאינו נח לגמרי רק עוסק עדיין במלאכה קלה שמותר ביום טוב. וזהו שאמרו במכילתא ממה שנאמר וינפש מבואר שעדין עושה מלאכה קלה שהוא מטבע נפשו ורצונו. כי לא שבת רק מן העבודה לא מן הדין. רצונו לומר שלא ישבת ממלאכת הנס וההשגחה, שזה הולך לפי חוקי הדין והמשפט והעונש והשכר.

(ב) "ראה קראתי בשם". ששמו בצלאל ניתן לו על שם שאמר לו משה בצל אל היית וידעת כמ"ש חז"ל, ר"ל שהעולם כולו הוא צל האלהות ודמות חכמתו, וכמ"ש בפי' בראשית שצלם אלהים היינו צל האלהים, כי הצל הוא אבי הציירים, והעולם הגדול וכנגדו האדם שהוא העולם הקטן הוא צל האלהות וצלמו, והמשכן שבו הצטיירו כל העולמות וכן כל עניני האדם היה ג"כ צל האלהות, וכל זאת השיג בצלאל ועז"א שיודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, וע"כ נקרא בשם בצלאל, ששם זה קרא לו ה', כי הוא היה מוכן לשכלל בנין הקדוש הזה וכמ"ש על יצפון לישרים תושיה (משלי ב), שה' הכין מראשית הישרים שיעמדו בדור ודור שיהיו מוכנים לענינים גדולים שיעשו בדור ימיהם:

(ג) "ואמלא אותו רוח אלהים". רוח נבואה ורוח הקודש, כמו שת"א ואשלמית עמיה רוח נבואה מן קדם ה', כי לבנין המשכן מלבד שהיה צריך לדעת כל מיני המלאכות היה צריך לכוין את הסוד הנסתר והצפון בבנין הזה, שהוא השגת כלל העולמות וקשורם עם רוח אלהים חיים המחיה אותם ושוכן בם, וע"ז הלביש אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת שהם שלש מדרגות העליונות שבהם נברא העולם כמ"ש (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ וכו' ואמר (שם כד) בחכמה יבנה בית וכו' וכמ"ש בפירוש משלי ענינים אלו בארך, וזה לענין שישיג את המשכן הגדול וכל צפונותיו, ובכל מלאכה הוא מלאכת האומנות שיעשה המשכן בפועל:

(ד - ה) "לחשב". נגד מ"ש בחכמה ובתבונה ובדעת מפרש "לחשב" מחשבות, ר"ל שעי"כ יחשוב ויכוין את הסודות והצפונות שבבנין הגדול, לכוין נגדם את הבנין הקטן, ונגד מ"ש ובכל מלאכה מפרש לעשות בזהב, ר"ל שיעשה מלאכה בכל מיני החומריים שכ"א מלאכתו משונה, וגם לעשות בכל מלאכה שבכל חומר יש כמה מיני אומניות חלוקות, והוא יעשה בכל מיני חומריים כל מיני מלאכות:

(ו - יא) "ואני הנה נתתי אתו". שלפעמים תחול השפע האלהית על איש אחד להחכים או להשרות רוח נבואה עליו לבדו, ולפעמים תתרבה השפע כ"כ עד שיהיה הוא הצינור להשפיע שפע זו לזולתו, כמ"ש (ש"א ג) ויוסף ה' להראה בשלה כי נגלה ה' אל שמואל בשלו, ויאמר שהשפיע עליו שפע החכמה מדליה מי מלא עד שיעבור ממנו אל אהליאב המוכן לזה ביותר, ואח"כ יפיץ המעין ויתרבו פלגיו עד שיעבור לרבים, כי בלב כל חכם לב נתתי חכמה, ועשו את כל אשר צויתיך, וסיים ככל אשר צויתיך יעשו, והם שני דברים: א) שיעשו את המלאכה. ב) שלא ישנו שום דבר שעז"א ככל אשר צויתיך יעשו, וגם שיכונו על הכונה הצפונה מסודות המלאכה ותעלומותיה שעז"א ככל אשר צויתיך יעשו. ומ"ש ואת בגדי השרד פי' המפ' שהם הבגדים שנעשו לכסות u1489 בהם כלי המשכן בעת המסעות שהם נעשו ממה שנשאר מהנדבה כמ"ש (ל"ו ז') והותר, ושריד הוא הנותר בכ"מ:

(יג) "א ""ואתה דבר אל בני ישראל". כבר בארתי באה"ש (כלל ר"ט) שכ"מ שב"א "מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל ב"א "בדיוק למעט זולתו, ע"כ אמרו שמלת ואתה מדייק שלא ידבר ע"י שליח, כי אחר שכבר אמר להם מצות שבת בעשרת הדברות יחשוב שדי אם יודיעם עתה ע"י אהרן נו"א כמ"ש בעירובין (דף נד ע"ב) כיצד סדר משנה וכו':

"ב "אך את שבתותי תשמרו, מ"ש שבתותי בלשון רבים מצאו סמך על השבותים, ועז"א תשמרו שבא על הסייגים והמשמרת והוא רק אסמכתא כמ"ש בפ' בא (סי' ס' וסי' ס"א) ובפ' משפטים (סי' ר"כ): "ג "אך את שבתותי, ריה""ג "למד ממלת אך שפקוח נפש דוחה את השבת, והוא ע"פ הכלל המבואר אצלי בהבדל בין מלת רק ובין מלת אך. שמלת רק ממעט במשפט הקודם ומלת אך ממעט במשפט הזה עצמו, ר"ל אך את שבתותי תשמרו לא זולת, ר"ל שבתותי הרבים, ואם יקרה פקוח נפש ותשמור שבת זה מחללו בעבורו לא תשמור שבתותי הכוללים כי ימות ולא ישמור עוד את השבתות, והוא קרוב למ"ש חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, רק שריה"ג הוא המדייק תמיד מלת אך לעשותו מעוט במשפט הזה עצמו, שרוב מ"ש אך חלק ריה"ג קאמר לה, ורש"י ז"ל פירש שבא ללמד שמלאכת המשכן לא ידחה שבת והשיג עליו הרמב"ן שמלת אך ממעט במשפט הזה עצמו ובא למעט בשמירת השבת לא לרבות, ושמחתי כי מצאתי עזר לי בכלל הזה מאחד קדוש, והרי"א שפך עליו סוללה ואמר שע"פ הפשט מלת אך מוציא במשפט הקודם, וכבר הראיתי באה"ש (כלל תקצ"א) איך חז"ל שמרו כלל זה במקומות הרבה, וזהו ההבדל בין מלת רק ובין מלת אך, ודרושי חז"ל הם הפשט הבנוי על מכוני הלשון, וכבר רמז מעוט זה לענין פקוח נפש במכלתא בא (סי' ס"א), וכל מאמר זה מובא ביומא (דף פו): "ד "כי אות הוא ביני וביניכם וכו'. בשבת (דף יב ע"ב) לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר הקב"ה למשה משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש לתנה לישראל לך והודיעם, ר"ל כי תענוגי העוה"ב א"א שישיג האדם בחיים, כי בעוד הנפש קשורה בחומר א"א שתצייר לעצמה תענוג הנפש הבלתי נקשר בחומר, וע"כ החריש בתורה מיעודי עוה"ב כי הוא נמנע ההשגה בחיי הגוף, אולם שבת הוא אחד מששים בעוה"ב, לכן נתן להם מצות שבת שמן עונג שבת ישיגו טעם מעניני עוה"ב, וז"ש מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה שהוא שכר עוה"ב שנקרא שבת הגדול ויום שכולו שבת שהיא מתנה טובה והיא בבית גנזיו שא"א שירגיש אותו האדם בחייו, ואני מבקש לתנו לישראל שהם יירשו השבת הגנוז הזה לעוה"ב, ואני רוצה להודיעם מעט ממנו בעוה"ז, שזה ע"י מצות שבת שע u1497 י נרגיש תענוגי העוה"ב, וז"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם מה שיקדש אתכם בעוה"ב להיות מן הקדושים הנצחיים העומדים לפניו תדעו ותשיגו בעוה"ז ע"י מצות שבת, ומזה ממעט חש"ו ממ"ש לדעת והם אין בהם דעה, ואמר ביני ובין בני ישראל ולא עובדי אלילים שאין להם חלק בשבת הגדול, ואמר שינהג הדבר לדורות, כי ישראל מוכנים להיות להם חלק ליום שכולו שבת ומנוחה בכל דור ודור, ועל זה אמר את שבתותי תשמרו בלשון רבים, שמרמז גם על השבת הנצחי:

(יד) "ה ""ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם". ממ"ש מלת לכם דייק ר"ש בן מנסיא שפקוח נפש דוח"ה "שבת, ר"ל שהשבת ניתן לצרככם לא שתמותו עליו כנ"ל (סי' ג), ומפרש מ"ש כי קדש הוא שכ"מ שנזכר שיתקדשו במצותיו, היינו שיתגברו ויתעלו על טבע הבשר והיצר כמו והתקדשתם והייתם קדושים שנאמר באיסורי מאכלות ובעריות, שהיצר מחמדתן והוא מתקדש בפרישות להתגבר על טבעו וזה ענין הקדושה, לא כן מצות עונג השבת ומנוחה ממלאכה שהוא דבר שגוף חפץ ואין מתגבר על טבע גופו לעשות כנגד טבעו ונהפוך הוא שטבע גופו חפץ במנוחה ועונג, וא"כ קדושה זו אינה באה מצדו רק מצד השבת שהשבת בעצמה יש בה קדושה וע"י שהוא שומר את השבת שבזה מעיד על חדוש העולם ושנח ביום השביעי, ושיום זה קדוש לאלהיו שבו מתנהג בדרך השגחיי נסיי למעלה מן הטבע מזה נמשך קדושה על ישראל שיתעלו מן הטבע ויתקדשו בקדושתו, וז"ש שהשבת מוסיף קדושה על ישראל וכו' ועז"א כי קודש הוא, הקדושה תלויה בשבת והיא מתפשטת לכם מקדושת שבת:

"ו "מחלליה מות יומת, ואמר שנית כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת בא אחד עונש על חלול היום ואחד על חלול הלילה, שלכן אמר לשון נקבה שמוסב על שם שבת [שכולל גם הלילה שאז שבתה מלאכת הימים] לא על שם יום שהוא לשון זכר, ועוד יש שני כתובים לאזהרה בפרשת יתרו ובפרשת אמור ובא אחד על יום ואחד על לילה, ומ"ש בפרשת ויקהל כל העושה בו מלאכה יומת בא לדרוש בו ולא בו ובחברו כמ"ש במכילתא שם, וריב"ב דריש מ"ש מחלליה שכ"מ שבא אות הכפל בתשלומו מדריש כמו שדרשו תמיד מה דכתיב לא יחלל ולא כתיב לא יחל, ודרש שאף שכבר חלל אותו יום לצורך לא יחללנו שלא לצורך, וגם י"ל שדייק מ"ש מחלליה בלשון נקבה ולא אמר מחללו בלשון זכר, מפני שהייתי מפרשו על היום והייתי אומר פרט לזה שהוא מחולל ועומד כמו שלמדין לענין טומאה שאם נטמא אינו חייב על הטומאה שהוא מחולל ועומד, לכן אמר מחלליה שקאי על השבת, וקדושת השבת בכללו אינו מקבל חלול, ולא שייך לומר בו שהוא מחולל, וע"כ אף שחלל אותו יום אסור לעשות מלאכה אחרת:

"ז "ונכרתה. מדבר אם עשה במזיד ושלא בהתראה, ומ"ש אין הכרתה אלא הפסקה כבר נשנה בפרשת בא (סי' נ"ז "וסי' ע) והתבאר בפרשת צו (סי' קלב): (טו) "ח ""ששת ימים יעשה מלאכה". משמע שהמלאכה יעשה ע"י אחרים, ובפ' יתרו כתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כאן מדבר בזמן שישראל ראויים ומלאכתם נעשית ע"י אחרים כמ"ש (ישעי' סא) ועמדו זרים ורעו צאנכם, ושם מדבר בזמן שאין ראויים וצריכים לעבוד בעצמם כל עבודה בשדה ובכ"ז לא הותר להם לחלל שבת אף בעת העוני והדחק, u1493 וכאן מדבר בעת שאחרים עושים מלאכתם כמ"ש בברכות (דף לו ע"ב) כתיב ואספת דגנך וכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם כאן בעושים רצונו של מקום וכו', ואז ביום השביעי שבת שבתון קדש לה' להתקדש בו בקדושה יתרה יתר מימות החול: "ט "וביום השביעי שבת שבתון קדש לה', מפ' שקדושת השבת חלה ע"י ה' ואינה תלויה בקדוש ב"ד, וזה עצמו מ"ש ויום השביעי שבת לה' אלהיך, רק שמשם נוכל לומר שדומה עם מ"ש חג המצות לה' אע"פ שצריך קדוש ב"ד, ור"ל לומר אחר שנתקדש הוא לה', לכן אמר שהוא קדש לה', ר"ל ע"י ה' לא ע"י ב"ד, וזה ג"כ מ"ש ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם, ר"ל שהוא מקודש מעצמו:

(טז) "י "ושמרו בנ"י "ישראל את השבת לעשות את השבת. דריש שישמרו את השבת באופן שעי"ז יעשו שבת בעתיד, לא שידחה שבת פקוח נפש ועי"כ לא יעשה השבת בעתיד כנ"ל (סי' ג) וביומא (דף פו), ור"א מפרש לעשות ברית עולם שיעשה בו המילה שהוא ברית עולם, שבעשית המילה לא נקרא מחלל שבת, כי נכרת בהמילה ברית על השראת השכינה בישראל שהשבת מורה עליו, ור"א בן פרטא דריש שבשמירת שבת הוא עושה את השבת, ר"ל ממשיך ההנהגה הנסית שהשבת מורה עליו שאז בטל הנהגת הטבע והנהיג הנהגה השגחיית כמש"פ בפ' ויכולו, והנהגה זו נקראת שבת, שבו משבית מלאכת הטבע וחוקיו, ורבי מפרש ג"כ כן ומוסיף שעז"א לדורותם שע"י ששומר שבת אחד ממשיכים הנהגה ההשגחיית ועושים את השבת שמציין הנהגת ההשגחה עד סוף כל הדורות: (יז) "יא "ביני ובין בני ישראל אות ה"יא "לעולם. הבטיח להם שהאות הזה ישאר לעולם, וישראל ימסרו נפשם עליה ועי"כ יתקיים אות זה בידם לעולם, וגם הבטיח שעובדי אלילים לא יקבלו יום זה לשביתה, וישבתו ביום אחר, כמ"ש בתפלת שבת ולא נתתו ה' אלהינו לגויי הארצות:

"יב "וביום השביעי שבת וינפש. כבר כתבתי בפ' משפטים (סי' רי"ט) עמ"ש וינפש בן אמתך והגר שפעל נפש בא על שמש"יב "נפשו מיגיעה גדולה ועיפות שנפשו בו תתעטף ועיפה, כמו (במדבר כא) ותקצר נפש העם בדרך, ובנוחו מעט תשוב נפשו אליו, ואומר וינפש ר"ל ששב נפשו אליו, ואצל ה' יצייר המלאכה שעשה בששת ימי המעשה שבו גבל וחקק חוקי הטבע שהם חוקים קבועים מוכרחים והטבע אינה פועלת לפי הרצון החפשי ולפי חוקי השכר והעונש, שזה נקרא חוקי המשפט והצדק, רק לפי חוקי הטבע והמערכת הבלתי מבחין בין צדיק לרשע, זה מציין אצל השי"ת בשם יגיעה, כי הנהגה זו היא נגד טבע האלהות, שדרכו לפעול כפי מעשים בחיריים רצוניים לפי חוקי המשפט והצדק והגמול והעונש, וחוקי הטבע הם נגד דרכו ונחשב לו ליגיעה, ובשבת שבת מהעסק הזה, ובצד מה שבשבת גמר המלאכה אמר וינח ביום השביעי, ובצד מה שגם בשבת לא נח לגמרי, כי ביום זה התחיל לפעול הנהגה שניה משוערת כפי ההשגחה והנס והדין והמשפט והגמול והעונש, וכמ"ש במדרש כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים, ר"ל ממלאכת הדין והמשפט והגמול והעונש בצד זה אמר וינפש, היינו שנח מהיגיעה הגדולה ושב אל נפשו ורצונו ובכ"ז לא נח לגמרי, וכמו שלמד שם ממ"ש וינפש בן אמתך והגר גר תושב הרי הוא בשבת כישראל ביו"ט, שממ"ש וינפש מבואר שאינו נח לגמרי רק עוסק עדיין במלאכה קלה שמותר ביו"ט, וז"ש במכילתא ממ"ש וינפש מבואר שעדיין עושה מלאכה קלה שהוא מטבע נפשו ורצונו, כי לא שבת רק מן העבודה לא מן הדין, ר"ל שלא שבת ממלאכת הנס וההשגחה שזה הולך לפי חוקי הדין והמשפט והעונש והשכר:

(יח) "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו". זה היה בסוף הארבעים יום, וחז"ל אמרו שתחלה היה לומד ושוכח עד שלבסוף המ' יום ניתן לו התורה במתנה, עוד אמרו עמ"ש ככלותו לדבר אתו שתחלה היה הקב"ה המדבר ולבסוף א"ל השם בוא ונאמר אני ואתה, פי' כי ישיבתו בהר מ"ם יום היה להסיר מעליו את הגשמיות וחשכת החומר עד שיהיה מלאכי כשכל הנפרד מחומר שלזה היה צריך מ"ם יום כשעור יצירת הולד, וקודם שנשלמו המ"ם יום שעדיין לא הפשיט את החומר מעליו והיתה השגתו הדרגיית כשכל הנקשר בחומר לא היה אפשר בלא שכחה ככותב על הנייר שימחק ברבות הימים, עד סוף הארבעים יום שסר ענן הגשם מעליו והשיג כשכל מלאכיי בהשגה פתאומית מאז היה לומד ולא שוכח, וז"ש לו השם בא ונאמר אני ואתה כי שכל מלאכי מופשט מחומר א"צ לשמיעה וללמוד כי ישיג הכל מעצמו כמ"ש עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו כי ישיגו הכל מעצמם, וזה היה ענין שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, כי היו מוכנים להשיג הכל מעצמם ולהיות כמלאכי עליון, וה' אמר מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו כמ"ש חז"ל בשבת, וע"כ א"ל בוא ונאמר אני ואתה כי תשיג הכל טרם שאומר לך, כאלו שניהם אומרים בפעם אחד. והנה שכל האדם הוא קשור בחומר על לוחות המוח שהם שני לוחות, כי המוח מחולק לשני חלקים כמ"ש (בפ' תרומה) ובאשר הוא לוחות בו"ד ישיגו בהדרגה וע"י מושגים מופשטים מענינים חומריים שזה ענין הדבור שידבר האדם וחי. אולם אחר שנעשה משה שכל מופשט מחומר שלכן לחם לא אכל כי נזון מלחם אבירים לחם הרוחניי שמה"ש נזונים ממנו, נחקק לו הדבור על לוחות אבנים שהחרות בם לא ימחה לנצח, ונקראו לוחות העדות כי הקים עדות ביעקב שהתורה לא תשתנה לעולם כדבר הנחקק על האבנים שקיים לנצח, כמ"ש (איוב יט) מי יתן אפו ויכתבון מלי וכו' בעט ברזל וכו' בצור יחצבון, והכתיבה עליהם לא היה ככתיבת בני אדם שהיא הדרגיית רק כתובים באצבע אלהים שנחצב הכל בפעם אחת, ואמר אח"ז לוחות כתובים משני עבריהם, ופי' חז"ל שהיו האותיות מפולשות מעבר לעבר ומ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, ובכ"ז מזה ומזה הם כתובים, ר"ל שבצד השני לא היו האותיות הפוכות רק ישרות בענין שנקראו ביושר מכל צד שזה דרך נס ופלא, ומפרש שבין הלוחות ובין המכתב מעשה אלהים המה, והענין שכבר בארו חז"ל שכל דבור מעה"ד נחקק באש על האויר עד שהיו העם רואים את הקולות, ופירושו שרואים את הנשמע, שהקול היוצא מפי המדבר חורת תמיד אותיות באויר בדרך מהלכו, רק שא"א לראות את האויר, ואז בחפץ ה' נצטמצם האויר שמטבעו להתפשט, ובחפץ ה' נצטמצם ושב להיות דבר ממש, ונדחק חומרו הנוזלי כ"כ עד שנתקשה כאבן, ונעשה מן האויר לוחות אבנים כעין אבני ספיר כי האויר הוא ספירי, והאותיות שנרשמו בו בעת הדבור באש נשארו כאותיות אש חרותים דרך מעבה האבן שנתגלם מן האויר ונראו מצד אל צד, והנה גם הטבע תעשה זאת ברבות הימים שהאויר יתגלם וישוב להיות מים, והמים יתגלמו להיות עפר, והעפר יתקשה כאבן וצור החלמיש, רק מה שתעשה הטבע בכמה מאות שנים עשה הנס ברגע, שכל דבור שיצא בלהבות אש הקפא את האויר סביבותיו והיה כאבן, והנס הוא תמיד הפך הטבע, שדרך טבע האש להפשיט את האויר ולהרחיבו, ואש הנסיי צמצם אותו והקפיאו, והיה נס זה מורכב מטבע ונס, טבעי כי הטבע תעשהו ברבות עתים, ונסיי כי נעשה בלא זמן, ולכן אחז"ל שהלוחות והכתב והמכתב נבראו בע"ש בין השמשות, שבששת ימי המעשה נוסדה הטבע, ובשבת הוחל הענין הנסיי כמ"ש בפירוש בראשית, ובין השמשות הוא האמצעי שבין הנס והטבע, ועז"א והלוחות מעשה אלהים המה שעשה מן האויר אבנים, והמכתב מכתב אלהים שנעשה מן הקול והדבור מכתב, ואחר שיצא המכתב בלהבות אש נשאר חרות מעבר לעבר ע"י האותיות על הלוחות:

קיצור דרך: mlbim-jm-31