התורה והמצוה על דברים כו ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< התורה והמצוה על דברים • פרק כו >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • 



פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כו ה:


ה.

וענית ואמרת . מצינו כי התחלת הדבור, נקרא בשם "ענייה". כמו ותען להם מרים (שמות טו כא), שפירושו שהתחילה מרים לאמר להם " שירו לה' ". וכן להלן, וענו הלוים ואמרו , הוא התחלת דברים. ויתכן כי במקום שיש שאלת "מה זאת", אז התחלת הדבור נקרא "מענה". כמו כשיצאת מרים והתוף בידה וכל הנשים אחריה, מובן שהתקבצו לאיזה ענין, ושחולקים כבוד למרים שהיא תתחיל, לכן כתיב " ותען ". וכן כשנתקבצו כל ישראל ששה שבטים על הר עיבל וששה על הר גרזים, וביניהם היו הלוים והארון; מובן שהתקבצו לאיזה דבר, ושמקיפי הארון יאמרו מה. וכן כאן, אחר שאמר הגדתי וגו' , ועשה התנופה עם הכהן, ונשאר על עמדו אצל הכהן והביכורים בידו; מובן שיש לו עדין עוד מה לאמר, וזה שאמר וענית ואמרת .

ובספרי, "נאמר כאן ענייה , ונאמר להלן ענייה ; מה להלן בלשון הקדש, אף כאן בלשון הקדש". וכן איתא בגמ' דסוטה, פרק "אלו נאמרין". ויש להטעים הג"ש, דבלשון הקדש יבוא תמיד בדרך אמירה וענייה, כאלו משיב על דברי עצמו. כמו להלן (כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש, ושם בסתר . שהאמירה היא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר , והמלות תועבת ה' מעשה ידי חרש הבאים באמצע, הוא כמאמר המוסגר, והראוי שאחר יענה זאת. רצוני, כשאחד שומע מאמר פסל ומסכה , יש לו להשיב תועבת ה' , הלא המה תועבת ה' ; וגם יש לו להשיב הלא המה מעשה ידי חרש , ומה אלהות יוכל להיות בהם, אם המה מעשה ידי חרש! כמ"ש (ישעיה מד טז) חציו שרף במו אש וגו' .

וכן בפ' ביכורים, באים מאמרים מוסגרים במאמרו, שהיה ראוי שאחר ישיב על אמריו, כמו -

ארמי אובד . והמענה - אבי .

וירד מצרימה ויגר שם . המענה - במתי מעט .

ויהי שם לגוי . המענה - גדול עצום ורב .

וירעו אותנו המצרים ויענונו . המענה - ויתנו עלינו עבודה קשה .

ונצעק אל ה' א-להי אבותינו . המענה - וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו .

וישמע ה' את קולנו . המענה - ויוציאנו ה' ממצרים .

וגם על ויוציאנו ה' ממצרים . יבוא מענה - ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאתות ובמופתים .

ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת . המענה - ארץ זבת חלב ודבש .

ועתה הנה הבאתי את ראשית בפרי האדמה . המענה - אשר נתתה לי ה' .

ארמי אובד אבי . כמ"ש חז"ל, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". פי', שיספר התחלת הגלות, שאמר ה' לאברהם בברית בין הבתרים, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם (בראשית טו יג). והנה גר יהיה זרעך , התחיל מיד שנולד יצחק. כי אברהם ויצחק היו גרים בארץ פלשתים, אבל הגירות של אברהם ויצחק, לא היה בהם שום גנות; כי נתקבלו במקום מגורתם בכבוד גדול, כידוע מענין אברהם ויצחק עם אבימלך. אבל ועבדום , התחיל מיעקב שעבד את לבן, וזהו גנות. ואף שלא עבדו בחנם, כמ"ש ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך , עכ"ז היה מפני ההכרח (וזוהי הגנות) . כמ"ש חז"ל, שאליפז נטל ממנו כל אשר נתן לו יצחק, ורק במקלו עבר את הירדן, והוכרח לעבוד את לבן.

וא"כ הל"ל (=היה לו לומר) "אבי עבד ארמי"! אך דא"כ, היה משמעו דיעקב היה עבד לבן. וכנה הדבר בשם " אובד ", שפירושו נודד, כמ"ש צאן אובדות היו עמי (ירמיה נ), תעיתי כשה אובד (תהלים קיט). והיה ראוי לומר "אבי אובד בארם"! רק בא הכתוב ללמד, שלבן בקש לאבד את יעקב. וזה שאמרו בספרי, "מלמד שלא ירד יעקב לארם, אלא להאבד". [ויותר הנה נכון לגרוס "להעבד"]. ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו.

ויגר שם . כמ"ש בספרי, "שלא תאמר שירד יעקב ליטול כתר מלכות".

במתי מעט . כמ"ש בספרי, "יכול באוכלוסין מרובין וכו'".

ויהי שם לגוי . כמ"ש בספרי, "שהיו מצוינים שם".

גדול עצום ורב . גדול במספר. ו עצום בכח. ו רב הוא בגידול. כמו שמביא בספרי, " רבבה כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים ". שבא על כח הגידול, שהיה בהם בהפלגה (=כמו הגזמה) רבה.

נעתק מכ"י המחבר מדרשותיו על התורה.

הערות

וענית ואמרת לפני ה' א-להיך ארמי אובד אבי . וצריך להבין מה ענין ההגדה הזאת. נל"ה (=נראה להבין) ע"ד פלפול, עפמ"ש בגיטין מז ע"ב, "המוכר שדהו לפירות - ר"י אומר מביא וקורא; ר"ל אומר מביא ואינו קורא, קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי". והקשו התוס', לר"ל דס"ל "אחין שחלקו לקוחות הן, ומחזירין זה לזה ביבול", איך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד. כיון דחוזר ביובל, וס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, לא משכחת דמייתי בכורים, אלא חד בר חד עד יהושע בן נון! ותרצו, דבירושה גזה"כ (=גזרת הכתוב) דקנין פירות כקנין הגוף דמי.

והנה בטעם מצות שביעית שמבואר בסנהדרין, שאמר הקב"ה זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא. והקשו המפרשים, הא הקב"ה נתן את א"י לישראל! וכתב הרשב"א, שלא נתן להם אלא לקנין פירות לא לקנין הגוף. וא"כ לפ"ז הדרש, איך משכחת מצות בכורים כלל, הא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי! אך לפי דברי התוס' י"ל כאן, דא"י ירושה מאבותינו, ממילא הוה קנין פירות כקנין הגוף, דגזה"כ בירושה. אמנם למ"ד בב"ב (=בבא בתרא) "לבאי הארץ נתחלקה הארץ", וא"י אינה ירושה, נשאר הקושיא.

והנה בפרשת דרכים. מה דאמרינן בב"ב דא"א (=אברהם אבינו) קנה את א"י בחזקה, שנאמר התהלך בארץ לארכה ולרחבה - דדריך אמצרי. קנה זה דוקא, אם קודם מ"ת (=מתן תורה) יצאו האבות מכלל בן נוח, אבל אם היו עדין בכלל ב"נ (=בן נוח) , גוי אינו קונה בחזקה רק בכסף! וע"ז עונה הגדה הזאת, בשעת הבאת הבכורים, להוכיח דא"י ירושה לנו מאבותינו. ושייך מצות בכורים, כי בירושה קנין פירות כקנין הגוף דמי. ועז"א ארמי אובד אבי . דכתב המדרש, מה שהיה ללבן כח להתאבק כ"כ עם יעקב, הוא משום שהוא (יעקב) בח"ל, והיה בידו חטא מה שאינו דר בא"י. וזה דוקא אם כבר קנה א"א את א"י, שאז כבר חל עליו קדושת הארץ, כמ"ש במקום אחר באורך.

ראיה השנית. כבר כתבו המפרשים, הטעם שהוכרח יעקב לירד למצרים, ומדוע לא היה די לצירוף הגירות מה שהיה גר בא"י. הוא משום שהגזרה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם , וא"י היה של אברהם, כי כבר קנאו בחזקה, ולאפוקי ממ"ד, דחשבון השעבוד התחיל מלידת יצחק, דא"כ למה היה מוכרח לירד למצרים! אך לפ"ז א"כ, דלא נחשב למנין הגירות רק השנים שהיו במצרים, קשה - הא הגזרה היתה על ארבע מאות שנה, ובמצרים לא היו רק רד"ו שנה! ויש ע"ז תירוצים,

0. א) שרבוי עם, השלים המנין. כי תחלת הירידה לא היו רק שבעים נפש, ואח"כ היו לגוי גדול, וזה צירף לחשבון. ועז"א ויגר שם במתי מעט , ואח"כ ויהי שם לגוי גדול .

1. ב) שקושי השעבוד השלים המנין. כי לא היתה הגזרה רק או ענוי או עבודה, דמ"ש ועבדום וענו אותם , הוא וא"ו המחלקת. והם עשו שניהם בב"א (=בבת אחת) , ועז"א וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה .

2. ג) שבאמת הוציאם קודם הזמן, וינחם על ארך הזמן כרוב חסדיו. ועז"א ונצעק אל ה' א-להי אבותינו דוקא, שהיה מדלג על ההרים בזכות אבות, וישמע ה' את קולנו .

3. ד) שהשכינה השלימה המנין. דע"י שראה הקב"ה הענוי והשעבוד ב וכל צרתם לו צר , מילא נחשב גם גלות השכינה בתוך הגלות, והשלים המנין. ועז"א וירא את ענינו ואת עמלנו , ר"ל כל הענוי שהיה לנו במצרים, ראה אותו ה', ובכל צרותינו היה בצרה.

4. ה) כתבו כי מהר להוציאם קודם הזמן, כי לא יוכלו להתמהמה, שלא יכנסו בשער החמשים. וזה הוא היד והזרוע הנטויה. כי שר של מצרים היה טוען, "הללו עובדי ע"ז", והוצרך להעביר כח הדין. ועז"א ויוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה .

וע"כ, אחר שא"י ירושה מאבותינו, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' . ודייק "פרי האדמה", כי בירושה - קנין פירות כקנין הגוף דמי.

עד כאן מכתיבת יד המחבר ז"ל.

השאלות-

0. (א) מה זה שצותה התורה בהבאת הביכורים, לקרות פ' שלמה; שלא צוה כן בשום אחד מהבאת הקרבנות, אף בעבודת יוה"כ! (ומה שהכה"ג קורא בפרשת אחרי ובעשור, הוא תקנת חז"ל).

1. (ב) כי הקריאה מתחלת מ ארמי אובד אבי . מה ענין יעקב עם לבן להבאת בכורים!

2. (ג) הלוא הבאת הבכורים היא כמנחת קין, שהביא מפרי האדמה מנחה לה'. דכתיב (בראשית ד ה) ואל קין ואל מנחתו לא שעה , ש" ואל " השני מיותר, דהיל"ל "ואל קין ומנחתו". ונראה דפי', ואל המנחה עצמה לא שעה, אף אם אחר היה מביאה!

3. (ד) מפשטות הכתובים נראה, שהבאת הביכורים היתה רק כהבאת עובד אדמה, מעט פירות בטנא. ושהיה משפיל א"ע לפני הכהן במאמר פשוט הגדתי וגו' . וגם היה מיחד שם הקב"ה על הכהן, באמרו לפני ה' א-להיך . וראה לשון המשנה (ביכורים ג ב) וז"ל: "כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובות של עיר, ולא היו נכנסים לבתים. ולמשכים היה הממונה אומר, "קומו ונעלה ציון אל בית ה' א-להינו". הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאין גרוגרות וצמוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, החליל מכה לפניהם; עד שמגיעים קרוב לירשלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם. הפחות והסגנים וגזברים יוצאין לקראתם, לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין. וכל בעלי אומניות שבירשלים עומדים לפניהם, ושואלין בשלומם - "אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום!". החליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה, ודברו הלוים בשיר - ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי . הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות, ומה שבידם ניתנין לכהנים". עכ"ל. שנראה כי הבאתה היתה בכבוד גדול ובפרסום ובשמחה. וטרם שבאו אל הכהן, שלחו שלוחים לבשר ביאתם; ומנהגי בית ה', שלחו נכבדים לקראתם. ומפני מה היתה הבאה שלא כפשטות הכתובים!

ויובן כ"ז עפ"י ד' הקדמות:

4. א) כי קין עבד את האדמה בענין קשה מאד, שהיה חופר באצבעותיו; והצמחים, היה תולש בידיו. עד שבכל עת עבודתו, היה דומה להולך על ארבע. [כי עבודת אדמה ע"י כלי מחרישה וע"י בהמות וכדומה כבימינו, אלה לא ידעו, עד שבא נח, שנאמר עליו " זה ינחמנו "] ועבודתו היתה נותנת מגרעת בבריאת האדם -

5. (א) דא"כ היה להברא כשאר בע"ח פניו אל הארץ, ולא בקומה זקופה.

6. ב) על מה בראו בצלם א-להים, כמ"ש (בראשית א כז) ויברא א-להים את האדם בצלמו, בצלם א-להים ברא אותו . הלא מדרגתו כשארי בע"ח להיות נזון מהאדמה! ועוד, שהוא הרבה פחות מהם, כי כל בע"ח נזונים שלא בצער, והאדם יהיה יגע כל היום!

7. ג) שאם יעבוד כל היום עבודה קשה כזו, יתגשם ככל בע"ח, וכל הכוחות הרוחניות ששם ה' בו, כמ"ש (שם ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה - יהיה ללא שום תכלית!

לכן לא שעה ה' אל קין, כאלו אמר "לא באלה חפצתי, ולא לכך נוצרת". וגם אל המנחה בעצמה לא שעה, כי כאשר עבודתו לא היתה בהשכל, גם הצמחים שנתגדלו ע"י עבודתו היו בתכונה רעה, ככל הפירות שיצמחו בגידול הפראי. ומשו"ה (=ומשום הכי) לא שעה אל המנחה, כי כל הזרעים והפירות שברא ה' שיתגדלו ויצמחו ע"י עבודת האדם, היה ברצונו שע"י עבודת האדם יבואו למצב ולמדרגה מעולה ומשובח יותר, מהצמחים שיתגדלו פראים.

אבל הבל בחר לו להיות רועה צאן, והיה רועה חכם ונאמן לנהלם בנאות דשא, ולנחותם על מי מבועות. וגזז מיתר צמרם וחלב מיתר חלבם, להיטיב להם ולהקל להם. ומגז צמרם עשה לו מלבושים, והחלב היה לו למזונות. ונשלם בו כוונת הבריאה-

8. ) א) במה שנברא בקומה זקופה.

9. ) ב) שנברא בצלם א-להים, כמ"ש (שם א כו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו וגו' ובבהמה וגו' .

10. ) ג) שעבודתו היתה עבדה קלה, וכל היום עסק במושכלות, כפי נשמת ה' אשר נפח באפיו נשמת חיים.

ולזה שעה ה' אל הבל, כאלו אמר "באלה חפצתי ולכך נוצרת". וגם אל מנחתו בעצמו שעה, כי מבכורות צאנו, היה ניכר ההנהגה הטוב שהיה להם. ונשתנו הרבה לטוב, בזה שיצאו מגדר המדברות לגדר הבייתות.

11. ב) עבודת האדמה בארץ ישראל היתה עבודה קלה למאד, כי מלבד שלא היתה כעבודת קין, אלא שגם היתה כעבודת הבל-

12. ) א) האדמה בעצמה לא היתה קשה ביותר.

13. ) ב) שלא היתה חסר מים.

14. ) ג) שהצמחים היו מהמינים היותר משובחים.

15. ) ד) שלא היה נחסר גם הכלים הנצרכים לעבודתה.

16. ) ה) שהיה להם מרעה טוב לגידול הבהמות שמוכרחים לעבודתה.

כמ"ש (דברים ח ז) כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה . שהאדמה בעצמה טובה.

ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר . שאין בה חוסר מים.

ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש . שהצמחים המה המינים היותר מובחרים.

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם . שהאדמה בעצמה איננה קשה כ"כ.

לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת . שלא תחסר לך להשיג בנקל, כל הכלים שנצרכים לעבודת אדמה, מברזל ונחשת.

וגם נאמר (שם יט טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך . פי' שיהיה לך מרעה טוב בשדה, שלא תצטרך לנהוג את הבהמות והצאן לרעותם במדבר, ועי"ז לא יחסרו גם הבהמות לעבודת האדמה. וגם מקנה רב היה להם , כענין עבודת הבל, והיה להם עת לעבוד את ה' ולעסוק בתורתו, ולהשלים כוונת ה' בבריאת האדם.

17. ג) כל מפרשי התורה כתבו, כי ענין הבאת הביכורים הוא לפרסם שלה' הארץ ושנתן לב"י שיעבדו בה כאריסים, לכן יביאו הביכורים לבית ה' כמנהג אריסים שמביאים בכורים לבעל השדה.

18. ד) מאמר ר' יצחק, שהובא בהתחלת פרש"י על התורה. וז"ל, "אמר ר"י, לא היה צריך להתחיל התורה וכו'. ומה טעם פתח בבראשית? משום וכו', שאם יאמרו האומות לסטים אתם שכבשתם ארץ ז' עממים כו'" עכ"ל. נמצא שאומות העולם אומרים, שב"י לקחו ארץ ז' אומות בחרבם. ובאמת לא בחרבם ירשו ארץ, רק שנתן ה' מתנה לאברהם, שתהיה לבני יעקב. לכן בא מצות ביכורים, לפרסם כי הארץ נשבע ה' לאברהם לתת לנו.

ובא מצות הקריאה בעת הבאת הביכורים, להסיר טענת האומות שאומרים שלסטים אנחנו. וטענת לסטים תתחיל מיעקב אבינו ע"ה וכה יאמרו - כי יעקב מפני שהונה את עשו אחיו הבכור בקחתו ממנו בכורתו וברכתו, ברח לארם. והיה נודד שם, עד שנעשה רועה אצל לבן, וברח עם בנותיו וצאנו לארץ כנען. ומדי עברו החרים העיר שכם. ומפני שלא היה יכול להתעכב בארץ כנען, משום מעשה שכם, נדד לארץ מצרים בארץ גשן, שהיתה ארץ מרעה. והיה שם רועה צאן, עד שברבות הימים היה לגוי גדול, ונדדו משם אל המדבר, עד שבאו לארץ ז' עממים, ולקחו בחרבם את הארץ.

ולכן להסיר הטענה הזאת, שהיא נגד מצות הבאת הבכורים, צוה ה' לפרסם ולספר כמו שהיתה באמת. וזהו " ארמי אובד אבי ", כתרגומו "לבן ארמאה, בעא לאובדא ית אבא". כי נהפוך הוא, שלבן בקש לעקור את הכל.

וירד מצרימה . לא שברח למצרים מפני מעשה שכם, רק שירד בכבוד, שנשא (אולי "שנסע") בעגלות הניתן ע"פ פרעה. דלשון "הורדה", היה במצרים לשם הכבוד, כמ"ש הורידוהו אלי (בראשית מד כא), רדה אלי אל תעמוד (שם מה יג). "ושמא תאמר, שירד ליטול כתר מלכות!" פי', להסית את בנו שימרוד בפרעה (המשך -) .

ויגר שם . כי היו שם כגרים ונכנעים, כמ"ש (שם מז ד) ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, כי אין מרעה וגו' .

במתי מעט . גם זו לעד, שלא ירד על דעת להתפשט שם, שבא במתי מעט - רק בשבעים נפש יוצאי ירכו. אף שהיו להם עבדים בארץ כנען, כמ"ש ויהי לי צאן ועבד וגו' . ועזבם שם, כי היה בדעתו לשוב. רק ע"פ ה' (=חכה לצווי ה' לעלות) שא"ל אל תירא , ו אנכי אעלך .

ויהי שם לגוי גדול עצום ורב . אחרי שבאו במתי מעט לארץ נכריה, ונעשו שם לגוי גדול, מובן שהתנהגו בצדק ובמישור. דאל"כ (=דאם לא כן) , לא היו מניחים אותם להיות לגוי גדול. וגם נראה נסים שעשה ה' לאבותינו, לקיים הבטחתו כי לגוי גדול אשימך שם (שם מו ג).

וירעו אותנו המצרים . רק אחר שנתקנאו בנו נעשו רעים לנו, ולא קודם. וזה לעד, כי צדיקים אנחנו ולא לסטים.

ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה . אף אחרי שעשו לנו כל אלה, והיינו גוי גדול עצום ורב, עכ"ז לא מרדנו באדוני הארץ.

רק ונצעק אל ה' א-להי אבותינו וישמע ה' את קולנו, וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו . ואף כששמע ה' את קולנו, וגזר להוציאנו משם, לא הוציאנו בדרך הטבע, לתת בלבנו כח וגבורה, להתיצב נגד אדוני הארץ. כאשר יקרה לכל גוי וגוי, שנחלצו מהמצר להם ונתגדלו, רק ע"י רוח הגבורה שהעיר ה' בהם,

רק ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאתות ובמופתים . פי', שכל גוי שיצא מגוי אחר, אף כשיהיה בדרך נס, יהיה משולב בדרכי הטבע. אבל יציאת מצרים, היה הכל שלא כדרך הטבע. וכן לאחר שהוציאנו ממצרים, עד ויביאנו אל המקום הזה , היה ג"כ שלא כדרך הטבע, כמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' (שמות יט ד).

ויתן לנו את הארץ הזאת . שניתן לנו במתנה, ולא ע"י מלחמה, כמ"ש לא יתיצב איש לפניך (יהושע א ה).

והעד - שהיא ארץ זבת חלב ודבש . שאף עתה היא גם ארץ זבת וגו'. שאם היתה נקחת ע"י מלחמה, לא היתה עתה זבת וגו'. כי כל מדינה שתלקח ע"י מלחמה, ישחת כל מוצא מים וכל האילנות אשר בקרבה, ותהיה למרמס ושתעלה שמיר ושית. אבל ה' נתנה לנו כמו שהיתה בידם, כמ"ש ובתים מלאים כל טוב וגו' ובורות חצובים וגו' כרמים וזתים וגו' (דברים ו יא).

ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' . שכ"ז שהיו עושים רצונו של מקום, היה גידול הפירות ובפרט הביכורים, לפי מעשה כל איש ואיש. שבגדלם וטובם, היה נראה מתנת ה' שנתן לפי מעשיו. והיה ע"ד שנאמר ביצחק, ויזרע יצחק וגו' וימצא מאה שערים (בראשית כו יב), כתרגומו "מאה בדשערוהי", פי' שהזרעים היו גדולים מאה פעמים כשעור הרגיל. ואחרי שהארץ היא מתנת ה', לכן ראוי לי ש הבאתי את ראשית פרי האדמה , שהיא אשר נתתה לי ה' , וראוי שאביא הביכורים לבית ה'.

  • ה) כי כל זמן שהיו עושים רצונו ש"מ (=של מקום) , היו עיני ה' בהארץ, והיה ניכר בהביכורים - מעלת הארץ; גם מעשה המביא, כי היו גידולם ותכונתם בהפלגה רבה; וגם הכהן היה במעלה גדולה מאד, שרצוי לאמר לו הודתי וגו' . אבל ברבות הימים שלא עשו רצונו ש"מ, והיו הבכורים רזים ודלים והיה נראה כמנחת קין; לכן סמכו חז"ל על דרשות המקראות, להדר ולעטר הבכורים, ולהביאם בכבוד ושמחה ושלמים עמהם, כדי שלא תראה כמנחת קין. וקודם שאמר הגדתי וגו' אל הכהן, היו שולחים לבשר לירושלים, כפי לשון המשנה הנ"ל.

 




<< · התורה והמצוה על דברים · כו · ה · >>



קיצור דרך: mlbim-dm-26-05