התורה והמצוה על דברים כה יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

| התורה והמצוה על דבריםפרק כ"ה • פסוק י"א |
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יג • יד • טו • טז • יז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


דברים כ"ה, י"א:

כִּֽי־יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים יַחְדָּו֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְקָֽרְבָה֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֶחָ֔ד לְהַצִּ֥יל אֶת־אִישָׁ֖הּ מִיַּ֣ד מַכֵּ֑הוּ וְשָׁלְחָ֣ה יָדָ֔הּ וְהֶחֱזִ֖יקָה בִּמְבֻשָֽׁיו׃



פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כה יא:

קס.

כי ינצו . הוא ענין מריבה, שבא לידי הכאה. כמ"ש שני עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך (שמות ב יג). וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה (שם כא כב).

אנשים יחדו . לא שבא לומר דשניהם מריבים, דא"כ (" יחדו ") מוסב על " ינצו ", והיה לכתוב "כי ינצו יחדיו אנשים"! וגם היה לומר "יחד", ולא יחדו, כאשר כתבנו לעיל. ש"יחד" מורה על התאחדותם במ"ש (=במה שכתוב) קודם, שהוא הניצה, ו" יחדו " מורה התאחדות, בדבר שלא נאמר בפירוש! אלא פי' " אנשים יחדו " - שדרים כאחת. ומבאר מי הם שידורו יחד עם נשותיהם; מפני שאם לא היה הריב במושבותם, לא ימצא שאשת האחד תפרץ כך. ומפרש " איש ואחיו ", מפני שלא היה נהוג בבני ישראל, שידורו שתי משפחות בבית א', רק אחים. ומאריכות הלשון מרבה בספרי - מ" יחדו " אפי' נשים. ומ" איש ואחיו " לדעת ר"י, בא למעט שעבדים אין להם בושת.

וקרבה אשת האחד, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו . יש שפי', שלא החזיקה בו רק (=אלא) כדי לביישו, שעי"ז ישבות מריב, ובאופן שהיתה יכולה להציל את אישה בלא הבושת; וצותה התורה לשלם דמי בושתו כפי אשר יקצבו הדיינים. ומזה נלמד שהמבייש את חברו במעשה ונגיעה בגוף, שישלם בושת. ואחרי שהוא לפי המבייש והמתבייש, וא"א לשער בכ"א דמי בושתו, לכן כל מין בושת צריכין הב"ד לעשות קצבה. ויש מחלוקת בזה, שלדעת האחד יעשו הקצבה על גדול שבישראל, ועפ"ז יעריכו על הקטן; ודעה אחרת להפך, שהקצבה על הקטן ש (ב) ישראל, וממנו יעריכו על הגדול. והדבר מובן, שלדעה ראשונה יעלה הבושת יותר, מפני שמתחיל לערוך מסך גדול. וזה שאמר הכתוב " וקצותה את כפה ", לקצוב מה שעשתה בכפה, ותשלם ממון. " לא תחוס עינך " - אף שבתשלומי ממון מדבר, הזהיר שלא לחוס עיניו, מפני שתשלם ממון שלא חסרה לו (=שלא הפסידה אותו) . וכן מצינו בעדים זוממין לא תחוס עינך , שעדים זוממין ג"כ ישלמו, אף שלא חסרו לו עדיין ממון, רק זממו.

ויש שמפ' כפשוטו, שהחזיקה אותו באופן שיש בו סכנת נפשות, וצותה התורה לקצות את כפה ממש. ואם א"א להצילו בקציצת כפה, אמר הכתוב " לא תחוס עינך " - שיהרגה. ולמדין מזה, שאם אפשר להציל את הנרדף באחת מאבריו של הרודף, יצילנו רק באיבריו; ואם לאו - בנפשו. ואף שכבר נלמד לעיל מנערה המאורסה, בא לחדש בכאן, שבאם אפשר להציל באחת מאיבריו, אין רשאי להמיתו.

ועתה נראה מה שיש להעיר על כל א' מהדעות. על הדעה שמפרש בהצלת הנרדף באחד באיבריו של אשה, למה לא הסביר בהצלת בעל האשה מיד מכהו, שאם אינה יכולה להציל בדבר אחר, מצוה עליה להצילה אף באופן כזה; ואם יכולה להציל ע"י אופן אחר, אזי תענש! ואף שיש ליישב, שלא רצה הכתוב להסביר הצלת הנרדף בדבר מגונה, אבל זה דוחק.

ולהדעה שמפ', שהכתוב בבושת מדבר, וקשה לפרש " וקצותה " מלשון קצבה, ו" כפה ", מעשה כפה. וגם לא תחוס עינך , על נתינת ממון לבד לא יתכן, ובעדים זוממים מיירי (שנאמר גם שם " לא תחוס עינך ") גם בדיני נפשות!

ולכן הנראה, שהכתוב מדבר בשניהם, וכה יתפרש -

כי ינצו אנשים יחדו . באנשים שאינם אחים.

ואיש ואחיו . פי' אחיו ממש.

ושלחה ידה . באחים שאין בהם הכאה רבה, אזי היא תשלח ידה.

והחזיקה במבושיו , באנשים יחדו . ועל שניהם אמר וקצותה את כפה . אם החזיקה - כפה ממש, ואם שלחה - ממון.

ולא תחוס עינך . אם החזיקה - קציצת כפה ממש, ואם שלחה - תשלם.

ואחרי שמדבר גם בעניני נפש, כמו בעדים זוממין אמר ולא תחוס.

ובזה תתיישב קושיא עצומה, למ"ד " וקצותה את כפה - ממש". מנין לנו, שהמבייש ישלם בושת שלא נכתב. ובפרט ששנינו בב"ק, שאף אחר שמשלם דמי בושתו, כל עוד שלא מחל לו - יש לו דין שמים עליו. ולמה ישלם הבושת, אחרי שאין לו שום כפרה בזה, וגם לא חסרו ממון!

ויתיישב דרשות הספרי, שיש שמדברים בהצלת הנרדף ויש בתשלומי בושת. ובמ"ש ש" איש ואחיו " הוא אחיו ממש, יובן מה שסמך הכתוב, ענין וקצותה את כפה לענין היבום. שהוא בא להורות שלא כמחשבות האדם מחשבות ה', ומשפטי ה' אמת צדקו, אף כשהם יחדו.

וזה, כי השני ענינים מנגדים זה לזה - שעל עלבון בעלה המת, צותה התורה שתחלוץ מנעליו ותרוק בפניו לעיני הזקנים; וגם שעל ידה יתכנה בשם רע - "בית חלוץ הנעל", וידוע העונש הגדול במכנה שם לחברו. וכאשר תרצה להציל את בעלה החי, עוד צותה לקצות את כפה. אבל כפי מה שכתבנו, ש וקצותה את כפה כשיכולה להציל בדבר אחר, וא"כ שתסכן אותו ה"ה כרודף. ואף אם רק ביישה אותו, לא היתה צריכה לביישו בפריצות כזו.

וענין החליצה לא בא ע"ד העונש, שא"כ לא צותה התורה שהאשה התובעת תעשה לו העונש, אשר לפי שכל האנושי הוא פריצות גדול - לרוק בפני איש ובפרט לאחי בעלה. ולא נמצא שהתובע בעצמו יעשה משפט. ואם ראוי לעונש, המצוה על הב"ד לעונשו. וגם מה זה שע"י עונש שעל היבם הותרה היבמה לשוק. ואף שיש להסביר, מפני שאחר החליצה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה עוד, ובית המת נהרס; ואם א"ל (=אין לו) תוך א"ל חוץ, כנ"ל. אבל אם היה החליצה בדרך עונש שבא על חטא, למה לא תועיל לו תשובה שישוב לקחתה!

ולכן בהכרח לומר כדברי הרמב"ן ורבינו בחיי וכל המקובלים, שבענין החליצה יש ענין רוחני ותקון לנפש המת, ואין זה עונש רק מצוה. ורק ע"י האשה באופן הזה, כמ"ש בכ"מ מצות חליצה. רק שיש מחלוקת, אם מצות חליצה קודמת או מצות יבום קודמת. וע"י החליצה נתקן נפש המת, ואין עוד מקום להתיר איסור אשת האח.





קיצור דרך: mlbim-dm-25-11