הלכות בכורות (רמב"ן)/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(דף ב.) הלוקח עובר חמורו של נכרי, והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, המשתתף לו, והמקבל הימנו, והנותן לו בקבלה – פטור מן הבכורה, שנאמר 'בישראל', אבל לא באחרים.

גמ'. מתניתין דלא כר' יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים נתחייבה בבכורה, (דף ב:) *דתניא המקבל בהמה מן העובד כוכבים וילדה [א ע"ב] מעלין אותו בשיוויו ונותן חצי דמיו לכהן והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו ונותן (לו) כל דמיו לכהן וחכמים אומרים כל זמן שיד עובד כוכבים באמצע פטורה מן הבכורה. (דף ג:) *ההיא גיורתא דהוו מסרין לה אחא חיותא לפטומה אתאי [ב ע"א] לקמיה דרבא אמר לה לית דחש לה להא דרבי יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייבת בבכורה. מהא שמעינן דלית הלכתא כר' אלעי, דתניא בהמת השותפות חייבת בבכורה ורבי אלעי פוטר.

(דף ג.) וכמה תהא שותפות לעובד כוכבים ותהא פטורה מן הבכורה? אמר רב הונא אפילו אזנו. מתקיף לה רב נחמן ולימא ליה שקול אזנך וזיל. אתמר רב חסדא אמר דבר שעושה אותו נבלה. רבא אמר דבר שעושה אותו טריפה. והלכתא כרב הונא, דרבי יוחנן הכי סבירא ליה, דאמר רבי יוחנן אפילו מום קל.

ועוד אמרינן (דף ג:) *רב מרי בר רחל הוויין ליה חיותא והוה מקני לאודנייהו לעובד כוכבים ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים וכלאי חיותא דרב מרי בר רחל. וכי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקנה לאודנייהו לעובד כוכבים? דילמא אתי בהו לידי תקלה. אי הכי מאי טעמא כלאי חיותא דרב מרי בר רחל? משום דקא מפקע להו מקדושתייהו. והאמר רב יהודה מותר לאדם להטיל מום (בבכור) קודם שיצא לאויר העולם? התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה מקדושת כהן לא קא מפקע ליה, הכא מקדושת כהן נמי קא מפקע ליה. ואיבעית אימא רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור וכולי עלמא לא ידעי לאקנויי קנין גמור וחזי ליה איניש אחרינא ואזיל ועביד, וסבר רב מרי מילתא בעלמא הוא דעבד ואתי בה לידי תקלה.

ומסקנא בפרק קמא דפסחים בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה, ואף על גב דמצי מסלק ליה בזוזי. ולא שנא בו לא שנא באמו כיון שיש לעובד כוכבים שותפות אפילו באזנו פטור, דמאי שנא דבעינן 'כל הבכור' וליכא? אמו נמי בעינן 'כל מקנך תזכר' וליכא וכן הלכתא.

מצינו למקצת רבוותא דדייקי מרבי יוחנן דאמר אפילו מום קל ששותפות שאינו עושה אותו בעל מום חייב וכן באמו, ואף על גב דכתיב 'כל הבכור' כיון דאינו עושה אותו בעל מום 'כל הבכור' קרינן ביה.

מתני' כהנים ולוים פטורין מקל וחומר: אם פטרו של ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו של עצמן.

(דף ד.) גמ'. אינהו פטרי אדם, אדם פטר בהמה? בהמה פטרה! דכתיב 'קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם', ואמר רבא הכי קאמר – כהנים ולוים פוטרין את עצמן מפדיון הבן מקל וחומר: אם הפקיעה קדושתן של לוים את של ישראל [ב ע"ב] דין הוא שתפקיע את של עצמן.

אשכחן אדם, בהמה טמאה – דהיינו פטר חמור – מנא לן? אמר קרא: 'אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור [ה]בהמה הטמאה תפדה' – כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה.

כהנים מנלן? כדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים.

(דף ד:) לדורות מנא לן? אמר קרא: 'והיו לי' – בהווייתן יהיו.

(דף ה:) מתני' פרה שילדה כמין חמור, וחמור שילדה כמין סוס, פטור מן הבכורה, שנאמר: 'ופטר חמור' 'ופטר חמור', ב' פעמים – עד שיהא היולד חמור והנולד חמור.

גמ'. תנן התם: רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל – פטור מן הבכורה; ואם יש בו מקצת סימנין – חייב.

(דף ו.) איבעיא להו: פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימנים מהו? רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל, דכי יש בו מקצת סימנים חייבים בבכורה – דהאי טהורה והאי טהורה האי קדושת הגוף והאי קדושת הגוף; אבל הכא דהאי טהורה והאי טמאה, האי קדושת הגוף והאי קדושת דמים – לא, או דלמא כיון דאידי ואידי בני מקדש בבכורה קדוש.

ואת"ל כיון דאידי ואידי בני מקדש בבכורה הוא קדוש, חמור שילדה כמין סוס, מהו? הכא ודאי האי בת מקדש בבכורה והאי לאו בת מיקדש בבכורה, או דלמא כיון [ג ע"א] דתרוייהו מין טמא נינהו, קדוש?

פרה שילדה כמין סוס מהו? הכא ודאי האי טהורה והאי טמאה האי בת מקדש בבכורה והאי לאו בת מקדש בבכורה, או דלמא סימנים מילתא היא?

תא שמע: בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה פטורה מן הבכורה, ואם יש בה מקצת סימנים חייבת. מאי לאו אפילו פרה שילדה כמין סוס ותפשוט כולהו? לא, פרה שילדה מין חמור ופשוט מיהא חדא. ואינך לא איפשיטן וספיקי נינהו הלכך לענין איסורא אזלינן לחומרא ואסירי בגיזה ועבודה מספק, אבל לענין ממונא קימא לן זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו אליו הראי', ולא מפיק כהן מנייהו דבעלים כלום. ומסקנא בפרק שנים אוחזין בטלית (דף ו:) בספק בכורות דאפילו תקפו כהן מוציאין אותו מידו ואפילו הגי אסירי בגיזה ועבודה דקדושה הבאה מאליה שאני, וכי אמר רחמנא בהמה טמאה תקדיש בבכורה – דווקא פטר חמור, כדכתיב: 'ופטר חמור תפדה', אבל שאר בהמה טמאה לא נהגה בהו קדושת בכורה כלל.

(דף ה:) מתני' ומה הם באכילה? בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה – מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה – אסור באכילה; שהיוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור.

(דף ו.) גמ'. מנא הני מילי? דתנו רבנן אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה – יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו, ואיזה? זה טהור שנולד מן הטמא. או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור? (דף ו:) *ת"ל 'גמל טמא הוא' הוא טמא ואין הנולד מן הטהור טמא, אלא טהור. רבי שמעון אומר גמל גמל ב' פעמים – אחד גמל הנולד מן הגמלה, ואחד גמל הנולד מן הפרה. ורבנן האי גמל גמל ב' פעמים [ג ע"ב] מאי עבדי ליה? חד לאסור את עצמו וחד לאסור חלבו.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה טעמא דרבנן מגמל גמל ור' שמעון מאת הגמל – הא לאו הכי הוה אמינא חלב דבהמה טמאה שרי. מאי שנא מהא דתניא הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן? איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא – דליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא, והאי חלב כאבר מן החי הוא ושרי, והילכך אפילו בבהמה טמאה נמי לישתרי – קא משמע לן.

וחלב בבהמה טהורה, מנלן דשרי? [ד ע"א] דכתיב: 'ארץ זבת חלב ודבש' – אי לאו דשרי, משתבח לן קרא במידי דלא חזי לנו?!

וביצת עוף טהור נמי, אף על גב דאתי מחי, רחמנא שרייה – מדגלי רחמנא גבי טמאה דאסירא, דאמר חזקיה: מנין לביצת טמאה שאסורה? שנאמר: 'ואת בת היענה' – וכי בת יש לה ליענה? אלא מכאן לביצת טמאה דאסירא.

והכי כתב בה"ג: ואפשר למידק על הדין טעמא: אי הכי גבי חלב נמי נימא הכי מדאצטריך רחמנא למימר בהמה טמאה מגמל גמל מכלל דטהורה שרי. ומסתברא לן בפירוקא דהך קושיא דהיינו טעמא דלא אמרינן הכי, משום דלא גלי רחמנא בהדיא איסורא דחלב טמאה, ואי לאו דאשכחן דשרא רחמנא של טהורה הוי אמינא אידי ואידי אסור ככל מידי דאתי מחי ואי משום גמל גמל לאו לרבויי אתא אלא יתירה הוא כדכתיב גבי שפן שפן ארנבת ארנבת חזיר חזיר וכולהו יתירי נינהו, כדאמרינן: אלא מעתה שפן שפן ארנבת ארנבת חזיר חזיר להכי הוא דאתו, אלא לכדתניא למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה. גמל גמל נמי להכי הוא דאתא! ומפרקינן: כל היכא דאיכא למידרש דרשינן. ואי לאו דשרא רחמנא בהדיא חלב טהורה הוה אמינא דאסיר וגמל גמל ליכא לרבויי (הוא) להכי איצטריך רחמנא למשרי טהורה ומדשרא רחמנא טהורה איצטריך למיסר טמאה.

ואיכא מאן דיהיב טעמא אחרינא ואמר אי ביצת טהור אסירא עוף היוצא ממנה נמי למיסר, דהא כל היוצא מן הטמא טמא, אלא מדשרי עוף היוצא ממנה היא גופה נמי שריא. והך טעמא לאו דווקא הוא דהא אמרינן במסכת כריתות: אפרוח של טריפה מותר. מאי טעמא? כמה דלא מסרח לא גביל וכי גביל עפרא בעלמא הוא והא טעמא נמי אהוה אפשר לן למימר דביצת עוף טהור אסירא ועוף היוצא ממנה שרי, אלא עיקר טעמא כדברי בעל הלכות וכדפרשינן.

והני יאלי דיחמורתא נמי שריין כרב ספרא, דאמר: האי זרעא דאילא הוא דאזיל בתר אילתא ואיידי דרחמה צר לא מזדקקה ליה ואזיל בתר יחמורתא ונתרי.

(דף ז.) אמר ר' יהושע בן לוי לעולם אין מתעברת לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא לא דקה מן הגסה ולא גסה מן הדקה ולא בהמה מן חיה ולא חיה מן בהמה חוץ מרבי אליעזר ומחלוקתו שהיה אומר חיה מתעברת מן הבהמה. וקיימא לן כר' יהושע בן לוי. הילכך כוי שדברו בו חכמים בכל מקום בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה.

'שהיוצא מן הטמא טמא' – בעו מיניה מרב ששת: מי רגלים של חמור מהו?

     ותבעי לך דסוסים וגמלים? *(דף ז:) דסוסים וגמלים לא קא מבעי להו, דלא שתו אינשי, כי קא מיבעיא להו דחמור דשתו אינשי משום דמעלי לירוקא.

מאי? אמר להו רב ששת: תניתוה 'שהיוצא מן הטמא טמא ומהטהור טהור'. מטמא לא קאמר, אלא מן הטמא והני נמי מניה דטמא קאתו.

תא שמע: מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן. הוא דאמר כר' יעקב דאמר דובשא רחמנא שרייה, דתניא: ר' יעקב אומר 'אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף' זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא. שרץ עוף טמא בהדיא כתיב ביה?! אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שששרץ עוף טמא משריץ, ואיזה? זה דבש דבורים. יכול אף דבש הגיזין וצרעין אמרת? לא. ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא דבש הגיזין וצרעין? מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש גיזין וצרעין שיש לו שם לווי. כמאן אזלא הא דתניא דבש הגיזין וצרעין טהור ומותר באכילה? כמאן?! דלא כרבי יעקב. הא מלתא מסתברא לן למיפסק לחומרא, ולא משום דאתברר לן מילתא הכין. אלא כיון דרב ששת סבר לה כרבי יעקב ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, איכא למימר דהלכתא כוותיה דהא אמורא אמר כוותיה, ועוד דהא דייק לה ממתני' וכיון דלא דחי לה בגמרא מהאי דיוקא דדייק ממתניתי' שמעינן מינה דדוקא הוא וקושטא הוא דמתניתין כרבי יעקב היא ואע"ג דלא מפרשא בהדיא הכי וכיון דתנן סתמא כרבי יעקב הלכתא כוותיה.

ודאי אשכחן נמי סתמא כרבנן דתנן במכשירין [ד ע"ב] בפרק בתרא (משנה ד') דבש צרעין טהור ומותר באכילה, אפילו הכי הך סתמא דדייק לה רב ששת אלימא משום דתנו לה גבי הלכתא דהאי דינא, ולא אלימא ההיא סתמא אחרניתא דקתני לה בר מדוכתה אגב גררא למשרי איסורא, ובגמרא לא אותבוה לרב ששת מינה ולא אייתו לה ההיא סתמא כל עיקר. ועוד, דלא יהא אלא ספק הא קיימא לן ספק איסור לחומרא והכי נמי אשכחן לחד מרבוותא דמסיק בה כרב ששת ואשכחן לאחרניתא דמסיק הלכתא כרבנן ודחי לה לרבי יעקב ולרב ששת דקאי כוותיה.

אמר רב הונא: עור הבא כנגד פניו של חמור מותר. מאי טעמא? פירשא בעלמא, ואף על גב דמגופיה ממש קא ממצי, שרי דעפרא בעלמא הוא. והלכתא כרב הונא דקא סייעיה רב חסדא ממתניתא.

(דף ה:) מתני' דג טמא שבלע דג טהור, מותר באכילה. וטהור שבלע דג טמא, אסור באכילה, לפי שאינו גדוליו.

(דף ז:) טעמא דחזיניה דבלעו, אבל לא חזיניה דבלעו אמרינן אשרוצי אשריץ. מנלן? דתניא: דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים. אי הכי, כי חזינא דבלע אמרי' האי איעכלא והאי אשרוצי אשריץ! ואסיקנא אמר רב אשי רוב דגים במינן משריצין, ואף על גב דלא חזינן דבלע נמי, והכי קאמר: כיון דרוב דגים במינן משריצין כמי שבלע לפנינו דמי וכן הלכתא.

(דף ט.) מתני' חמורה שלא בכרה, וילדה ב' זכרים, נותן טלה א' לכהן. זכר ונקבה, מפריש טלה א' והוא לעצמו. שתי חמורות שלא ביכרו, וילדו שני זכרים, נותן לכהן ב' טלאים. זכר ונקבה, או ב' זכרים ונקבה, נותן טלה אחד לכהן. שתי נקבות וזכר אחד או שני זכרים ושתי נקבות, אין כאן לכהן כלום.

(דף ט:) גמ' וכיון דלעצמו הוא למה ליה לאפרושי? לאפקועי איסורא מיניה. אלמא כמה דלא מפקי ליה לאיסוריה אסור בהנאה. מתניתין מני? רבי יהודה היא, דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר והלכה כר' יהודה דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה, ועוד דהא סתם לן תנא כוותיה אבל [ה ע"א] בכור אדם שרי דתניא 'לא תעבוד בבכור שורך' אבל אתה עובד בבכור אדם.

(דף י:) תניא 'תפדה' 'תפדה' – תפדה מיד, תפדה כל שהוא. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אין פדיה פחות משקל.
(דף יא.) אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים. וכמה? אמר רב יוסף אפילו פטרוזא בר דנקא. אמר רבא אף אנן נמי תנינא: 'גדול וקטן' פשיטא! מהו דתימא כולי האי לא, אי נמי פטרוזא לא? קא משמע לן. רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור, שדריה לקמיה דר' טרפון, אמר ליה כמה בעינא למיתב לכהן? אמר ליה הרי אמרו: 'עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא', וכמה? תלתא זוזי – רגיל הכא ורגיל הכא. פירוש: פחות מסלע ויותר משקל. קשיא הלכתא אהלכתא! לא קשיא – כאן בבא לימלך כאן בעושה מעצמו.

אמר רבי יצחק אמר ריש לקיש מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו פודהו בשויו. מאי טעמא? לא יהא פדיונו חמוּר מן ההקדש, ולא אמרה תורה [ה ע"ב] בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו. רב נחמן בריה דרב יוסף פרק ליה בשילקי בשיוויו.

אמר רב שיזבי אמר רב הונא הפודה פטר חמורו של חבירו [ו ע"א] פדיונו פדוי. אבעיא להו: פדיונו פדוי לפודה או דילמא פדיונו פדוי לבעלים? ופשטינן פדיונו פדוי לבעלים, וכן הלכתא.

[ו ע"ב] (דף ט.) מתני' אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים, נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקבה, מפריש טלה אחד והוא לעצמו, שנאמר: "ופטר חמור תפדה בשה" – מן הכבשים ומן העזים, זכר ונקבה, גדול וקטן, תמים ובעל מום. ופודה בו [ז ע"א] פעמים הרבה, ונכנס לדיר להתעשר, ואם מת נהנין בו.

(דף יא.) גמ' תנו רבנן: כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר? אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן שהרי שנינו הלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה, אלא בישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים שמפריש עליהם עשרה שיין ומעשרן והן שלו.

(דף יא:) 'ואם מת נהנה בו' – דמיית היכא? אילימא דמית ביד כהן ונהנה בו כהן, פשיטא! ממונא דידיה הוא. אלא דמית ביד בעלים ונהנה בו כהן. מהו דתימא כל כמה דלא מטא לידיה לא זכה [ז ע"ב] ביה? קא משמע לן דמעידנא דאפרשיה, ברשותיה דכהן קאי:

(דף יב.) מתני' אין פודין לא בעגל, ולא בחיה, ולא בשחוטה, ולא בטריפה, ולא בכלאים, ולא בכוי. ורבי אלעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה, ואוסר בכוי מפני שהוא ספק. נתנו לכהן, אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו.

גמ' איבעיא להו: מהו לפדות בבן פקועה? מר זוטרא אמר אין פודין, ורב אשי אמר פודין. אשכחן לרבינו חננאל ז"ל דכתב בפרק בהמה המקשה מסתבא כמר זוטרא דשמעתין כוותיה רהטא.

ופרה שילדה כמין עז אין פודין – הא רחל שילדה מין עז, דהיינו נדמה, בעיא ולא אפשיטא, הילכך אין פודין בו. ואם פדה בו, ומת פטר חמור קודם שיתנו לכהן, יהנה ישראל באותו טלה ופטר חמור יקבר. ואם אחר [ח ע"א] שנתנו ליד כהן מת פטר חמור יקבר והטלה של כהן, דלא אמרינן 'תקפו כהן – מוציאין אותו מידו', אלא כשתקפו, אבל נתנוהו לו בעלים הדר הוו להו כהן בעלים, והוו להו בעלים המוציא מחבירו עליו הראיה, כי ההיא דתנן בפרק יש בכור לנחלה (דף מט.) אם נתן לא יטול, ואם לא נתן לא יתן, והכי נמי סבירא ליה בכל ספיקא דממונא דבכהאי גוונא, וגמרינן לה מההיא דאמרינן (ב"ב קה.) כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה מאי טעמא מספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון ומשום דתפיס קני כדמפרש בגמרא בדוכתה. וגרסינן נמי במציעא בפרק האומנין (בבא מציעא עט.) השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך רבי נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן משום דספיקא הוא ולא מפקינן ממונא ממאן דתפיס הואיל ותפס ברשות אבל תקיפה לא מהניא ולא מידי בכהאי גוונא והדין הוא סברא דילן וסברא מעליא היא וכן הלכתא.

(דף יב:) נתנו לכהן וכו'. תנינא להא דת"ר ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו ואמר לו הכהן תנהו לי ואני אפדנו הרי זה לא יתנו לו אלא אם כן פדאו בפניו. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו כהנים על פטרי חמורים. פשיטא מהו דתימא ה"מ היכא דמוחזק לן דמקרי ועביד [ח ע"ב] אבל בסתמא לא קמ"ל דמורי בה התירא:

מתני' המפריש פדיון פטר חמור ומת, רבי אליעזר אומר: חייב באחריותו, כחמש סלעים של בן. וחכמים אומרים: אין חייבין באחריותו, כפדיון מעשר שני. העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת, שאין כאן לכהן כלום. מת פטר חמור, ר"א אומר: יקבר, ומותר בהנאתו של טלה. וחכמים אומרים, אינו צריך להקבר, והטלה לכהן.

גמ' תנן התם הערכין בשעתן ופדיון הבן אחר שלשים יום ופדיון [ט ע"א] פטר חמור לאלתר (דף יג.) ואי אשהי ליה אינו עובר עליו.

מתני' לא רצה לפדותו, עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו. מצות פדיה קודמת למצות עריפה, [ט ע"ב] שנאמר: "ואם לא תפדה וערפתו".

גמ' תניא (דף י:) לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו ואסור בהנאה דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר. ולא ימיתנו לא בקנה ולא במגל ולא בקרדום ולא במגירה אלא בקופיץ ולא יכניסנו לחדר וינעול דלת בפניו בשביל שימות ואסור בגיזה ועבודה דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר. וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא כרבי יהודה.