היפהפיה הנרדמת ביער

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-19.9.2005


  • הערת המתרגם: נראה שבגרסאות מאוחרות יותר של הסיפור (שם השתנה השם ל"היפהפיה הנרדמת"), הושמט החלק האחרון, ולדעתי בצדק.
  • הערת ויקיעורך: נוסף כאן (בתחתית העמוד, הערה 2) גם נוסח חלופי לסיום, לתועלת המבקשים "סוף שמח" במקום הנוסח המקורי.

פעם היו מלך ומלכה, שכל כך הצטערו שאין להם ילדים. כל כך הצטערו שלא ניתן לתאר זאת במלים. הם הלכו לכל מחוללי הנסים שבעולם. ניסו נדרים, עליה לרגל, ואת כל הדרכים האפשריות, אך ללא תוצאות.

אך לבסוף, המלכה ילדה. היתה חגיגה יפה מאוד. וסנדקיותיה של הנסיכה היו כל הפיות שהצליחו למצוא בממלכה (הם מצאו שבע), שכל אחת אחת תיתן לה מתנה, כפי שהיה מנהגן של הפיות באותם ימים. כך היו לנסיכה את כל השלמות שניתן לדמיין.

אחרי שהחגיגה הסתיימה, כל החבורה חזרה לארמונו של המלך, שם הוכן משתה גדול לכבוד הפיות. לפני כל אחת מהן הונח מכסה מרהיב, עם כיסוי זהב טהור, שבו היו כפית, סכין ומזלג, כולם מזהב טהור משובץ ביהלומים ואבני אודם. אך כשכולם ישבו לשולחן, הם ראו פיה זקנה מאוד נכנסת לאולם, שהם לא הזמינו, בגלל שחלפו מעל חמישים שנה מאז שיצאה ממגדל כלשהו, וחשבו שהיא מתה או שכושפה.

המלך הורה להביא לה מכסה, אך לא יכל לארגן לה כיסוי זהב כמו לאחרות, כי הם הכינו רק שבעה כאלה לשבע הפיות. הפיה הזקנה חשבה שמזלזלים בה, ומילמלה כמה איומים מבין שיניה. אחת הפיות הצעירות שישבה לידה שמעה את מלמוליה ושיערה שהיא עלולה להביא לנסיכה הקטנה מתנה של מזל רע, הלכה ברגע שהם קמו מהשולחן, והתחבאה מאחורי אחד הוילונות, כך שתוכל לדבר אחרונה, ולתקן כמה שתוכל את הרעה שמתכננת הפיה הזקנה.

בינתיים כל הפיות החלו להביא את מתנותיהם לנסיכה. הצעירה ביותר נתנה לה את המתנה שהיא תהיה הבן-אדם היפה בעולם. השניה העניקה לה חוכמה של מלאך. השלישית נתנה לה חן רב לכל מעשיה. הרביעית העניקה לה יכולת ריקוד מושלמת. החמישית נתנה לה יכולת שירה כמו לזמיר. והשישית העניקה לה יכולת לנגן את כל סוגי המוסיקה בצורה מושלמת.

הגיע תורה של הפיה הזקנה, ובראש רועד יותר מזעם מאשר מזיקנה, אמרה שהנסיכה תדקור את ידה בכישור ותמות מהפצע. מתנה נוראה זו גרמה לכל האנשים לרעוד, וכולם רצו לבכות.

באותו רגע יצאה הפיה הצעירה מבין הווילונות, וקראה כך:

"היו בטוחים, הו מלך ומלכה, שבתכם לא תמות מהאסון הזה. אמנם אין בי הכוח לבטל לחלוטין את מה שעשתה זקנתי. הנסיכה אכן תדקור את ידה בכישור. אבל, במקום למות, היא רק תיפול לשינה עמוקה, שתימשך מאה שנים, ובסופה בן-מלך יבוא ויעיר אותה."

המלך, כדי למנוע את האסון שחזתה הפיה הזקנה, הוציא מיד צו שלפיו אסור תחת איום של עונש מוות, להתעסק עם פלך וכישור, או בכלל להחזיק כישור בבית. בערך חמש עשרה או שש עשרה שנים לאחר מכן, המלך והמלכה הלכו לאחד מבתי הקיט שלהם, והנסיכה שיעשעה את עצמה בריצות ברחבי הארמון. וכשעלתה במדרגות מחדר אחד למשנהו, הגיעה לחדר קטן בראש המגדל, שם אישה זקנה וטובה סובבה כישור. האישה הטובה מעולם לא שמעה על הצו של המלך נגד כישורים.

"מה את עושה שם, חביבתי?" שאלה הנסיכה.

"אני מסובבת כישור, ילדתי היפה" אמרה הזקנה, שלא ידעה מי היא.

"הא!" אמרה הנסיכה "זה מאוד נחמד. איך עושים זאת? תני לי גם, שאראה אם גם אני יכולה."

והיא לקחה אותו לידיה, ואם בגלל שמיהרה, או שלא היתה מורגלת בכך, או בגלל קללתה של הפיה, נדקרה ידה והיא התעלפה.

הזקנה הטובה, שלא ידעה מה לעשות במקרה שכזה, קראה לעזרה. אנשים רבים באו מכל חלקי הארמון. הם השליכו מים על פני הנסיכה, התירו את חגורתה, היכו בכפות ידיה, ועיסו את צדעיה במי-עיסוי. אך שום דבר לא העיר אותה.

ואז המלך, שהגיע בגלל הרעש, נזכר במקרה שחזו הפיות, והבין שהגיע זמנו להתקיים, מאחר שפיות חזו אותו. והוא דאג שהנסיכה תובא לחדר הטוב ביותר בארמון, ותונח על מיטה מעוטרת כסף וזהב.

ניתן היה לחשוב שהיא מלאך קטן, כה יפה היתה; כי התעלפותה לא גרעה כלל מדמותה. לחייה היו כפרחי צפרנים, ושפתיה אלמוגים. עיניה אמנם היו סגורות, אך ניתן היה לשמוע שהיא נושמת ברכות. המלך ציוה שלא יפריעו לה, אלא שיתנו לה לישון בשקט עד שתגיע שעת ההתעוררות שלה.

הפיה הטובה שהצילה את חייה בכך שגזרה עליה לישון מאה שנים היתה בממלכת מטקין, שנים-עשר אלף קילומטרים משם, כשהודיע לה על כך גמד קטן, שהיו לו מגפיים של שבעה קילומטרים, זאת אומרת מגפיים שיכלו לגמוע שבעה קילומטרים בצעד אחד. הפיה יצאה מיד, והגיעה בערך שעה מאוחר יותר, בכרכרה אימתנית רתומה לדרקונים.

המלך עזר לה לצאת מן הכרכרה, והיא אישרה את כל מה שעשה, אך מאחר שראתה לטווח ארוך, חשבה לעצמה שכאשר הנסיכה תתעורר היא לא תדע מה לעשות עם עצמה, לבדה בארמון. וכך עשתה: היא נגעה בידה בכל דבר בארמון (מלבד המלך והמלכה) -- גבירות, נערות, משרתות, גברים, פקידים, עוזרים, טבחים, עוזרי טבחים, מלצרים, שומרים, זקיפים, שליחים, חיילים. היא גם נגעה בכל הסוסים באורוות, בכלבים הגדולים שבחצר וגם במופסי הקטן, הספנייל הקטן של הנסיכה, ששכב ליד מיטתה.

מיד כשנגעה בהם כולם נרדמו, כך שלא יתעוררו לפני גבירתם ושיהיו מוכנים לחכות לה כשתזדקק להם. להבות האש, שהיו גדולות כחוגלה או פסיון, נרדמו גם הן. כל זה נעשה ברגע. פיות זריזות במעשיהן.

ואז המלך והמלכה, לאחר שנישקו את ילדתם היקרה מבלי להעיר אותה, יצאו מהארמון והוציאו הכרזה שלאף אחד אסור להתקרב לשם.

אך זה לא היה נחוץ, כי בתוך רבע שעה גדל מסביב לאיזור מספר כה עצום של עצים, קטנים וגדולים, שיחים ושרכים קוצניים, משולבים זה בזה, שאף אדם או חיה לא יכלו לעבור דרכם. לא ניתן היה לראות דבר מלבד גגותיהם של מגדלי הארמון, וגם זה רק ממרחק. אמנם אף אחד לא פיקפק בכישוריה, אך הפיה הדגימה יפה את יכולתה למנוע מסקרנים להחריד את הנסיכה בעודה ישנה.

כשחלפו מאה שנים, בנו של מלך ששלט אז, שהיה ממשפחה אחרת מזו של הנסיכה הנמה, יצא לציד באותו איזור של הארץ, ושאל: של מי המגדלים הללו, שראה באמצע יער גדול וצפוף?

כולם ענו לפי מה ששמעו. היו שאמרו:

"זוהי חורבת טירה ישנה, רדופה על ידי רוחות".

אחרים אמרו ששם התכנסו כל הקוסמים והמכשפות בכינוסי הלילה או השבת1 שלהם.

הדיעה הנפוצה היתה: שחיה שם מפלצת שחטפה לשם את כל הילדים הקטנים שיכלה, כדי שתוכל לאכול אותם בנחת מבלי שיפריעו לה, כי רק לה היתה היכולת לעבור בין העצים.

הנסיך היה בבעיה, ולא ידע למה להאמין, כשכפרי חביב אחד אמר לו:

"הוד מלכותו, לפני כחמישים שנה שמעתי מאבי ששמע מסבי שהיתה פעם בטירה נסיכה, היפה ביותר שנראתה אי פעם. שינה נפלה עליה לפני מאה שנים, והיא תתעורר מנשיקתו של נסיך, שעבורו היא נשמרה."

הנסיך הצעיר התרגש כולו מן המילים הללו, והאמין, מבלי לשקול את הדבר, שהוא יוכל לסיים את ההרפתקה הנדירה הזו. וכשהוא מונע מאהבה וכבוד, החליט באותו רגע לברר את העניין.

כשהתקדם רק מעט לעבר היער, כל העצים הגדולים, השיחים, והשרכים הקוצניים, זזו מדרכם ונתנו לו לעבור. הוא צעד לכיוון הטירה שראה בקצה של שדרה ארוכה שבה הלך. הדבר שהפתיע אותו מעט היה שהוא ראה שאף אחד מאנשיו לא יכול היה ללכת בעקבותיו, כי העצים נסגרו כשהלך דרכם. אך הוא לא פסק מלהמשיך בדרכו. נסיך צעיר ומאוהב תמיד יהיה אמיץ.

הוא הגיע לחצר חיצונית מרווחת, ומה שראה בה היה משתק מאימה גם אדם חסר פחד. בכל מקום שררה דממה מאיימת. המוות הראה עצמו בכל מקום, ולא היה שם דבר מלבד דמויות מתוחות של אנשים ובעלי חיים, שכולן נראו מתות. אך הוא ידע היטב, מהפנים האדומות והאפים הנפוחים של הזקיפים, שהם רק ישנו. והגביעים שלהם, שבהם נשארו כמה טיפות יין, הראו שהם פשוט נרדמו במקומם.

הוא חצה את החצר המרוצפת שיש, עלה במדרגות והגיע לביתני השומרים, שם עמדו השומרים בשורה, עם רוביהם על כתפיהם, ונחרו בקולי קולות. לאחר מכן צעד דרך כמה חדרים מלאים באדונים וגבירות, כולם ישנים, כמה עומדים, כמה יושבים. לבסוף הגיע לחדר שכולו מוזהב, שם ראה על מיטה, שווילונותיה היו פתוחים, את המראה היפה ביותר שראה אי פעם — נסיכה, שנראתה כבת חמש-עשרה או שש-עשרה, שיופיה הזוהר, ואולי גם המבהיק, היה כמעט אלוהי. הוא התקרב רועד מיראה, ונפל לפניה על ברכיו.

ועתה, כשהסתיים הכישוף, הנסיכה התעוררה והביטה עליו בעיניים עדינות יותר ממה שניתן לראות במבט ראשון:

"האם זה אתה, נסיכי?" אמרה לו. "חיכית זמן רב".

הנסיך, שמילותיה הקסימו אותו, ויותר הקסימה אותו הדרך בה אמרה אותן, לא ידע כיצד יביע את שמחתו והכרת התודה שלו. הוא הבטיח לה שהוא אוהב אותה יותר מאשר את עצמו. השיחה שלהם לא היתה רציפה, הם בכו יותר משדיברו – מעט רהיטות, והרבה אהבה. הוא היה יותר חסר מלים ממנה, ואל לנו לתהות על כך. לה היה זמן לחשוב על מה שתאמר לו. כי ייתכן מאוד (למרות שאין דבר בהסטוריה שמזכיר זאת) שהפיה הטובה במהלך שנתה, נתנה לה חלומות מאוד ראויים. בקיצור, הם דיברו ארבע שעות, ועדיין לא אמרו חצי ממה שהיה להם להגיד.

  • (ראו נוסח חלופי למטה2)

בינתיים התעורר כל הארמון. כל אחד חשב על ענייניו ומאחר שהם לא היו מאוהבים, הם ממש גוועו ברעב. הגבירה הראשית, שהיתה מוכנה כמו כל האחרים, הודיעה לנסיכה בקול שארוחת הערב מוגשת. הנסיך עזר לנסיכה לקום. היא היתה לבושה לחלוטין, ובצורה מאוד יפה, אך הוד מעלתו לא אמר לה שהיא היתה לבושה כמו סבתו הגדולה, והיתה לה מטפחת שבצבצה מצווארון גבוה. אך זה לא גרם לה להיראות אפילו מעט יותר יפה ומקסימה.

הם נכנסו לחדר המראות הגדול, שם סעדו, וקיבלו שירות ממשרתי הנסיכה, הכינורות ניגנו מנגינות ישנות אך יפות, למרות שעברו מאה שנים מאז הם ניגנו בפעם האחרונה. ואחרי ארוחת הערב, מבלי לבזבז זמן, האחראי על הטירה השיא אותם באולם הגדול של הטירה, והגבירה הראשית סגרה את הוילונות. הם ישנו מעט מאוד -- לנסיכה לא היתה סיבה לישון. והנסיך עזב אותה בבוקר וחזר לעיר, שם אביו בוודאי דאג לו. הנסיך אמר לו:

"איבדתי את דרכי ביער כשצדתי, וישנתי בביקתה של שורף פחמים, שנתן לי גבינה ולחם חום."

המלך, אביו, שהיה אדם טוב, האמין לו. אך אמו לא השתכנעה שהיה אמת בדבר. וכשראתה שהוא הלך כל יום לצוד, ושתמיד היה לו תירוץ לעשות כן, למרות שנעדר לשלושה וארבעה לילות רצופים, החלה לחשוד שהוא נישא, כי הוא חי עם הנסיכה מעל שנתיים והיו להם שני ילדים, הגדולה מביניהם נקראה בוקר, והצעיר נקרא יום, כי הוא היה נאה ויפה בהרבה מאחותו.

המלכה דיברה מספר פעמים עם בנה, כדי לברר כיצד העביר את זמנו, ולחייב אותו לענות לה. אך הוא מעולם לא בטח בה עם סודו. הוא חשש ממנה, למרות שאהב אותה, כי היא היתה ממשפחה של מפלצות, והמלך לעולם לא היה נישא לה אם לא היתה כל כך עשירה. היו אפילו לחישות בחצר שהיו לה נטיות מפלצתיות, וכשראתה ילדים קטנים, התקשתה שלא להתנפל עליהם. כך שהנסיך לא אמר לה מילה.

אך כשהמלך מת, כשנתיים לאחר מכן, והוא הפך לאדון ושליט, הוא הצהיר בפומבי על נישואיו. ואירגן טקס גדול בו ילווה את מלכתו לארמון. הם נכנסו בפאר והדר לעיר הבירה, כשהיא רוכבת בין ילדיה.

מעט אחר כך הלך להלחם בקיסר קונטאלאבוט, מן הממלכה השכנה. הוא השאיר את השלטון בממלכה לאמו המלכה, וביקש ממנה בכנות לדאוג לאשתו וילדיו. הוא נאלץ להמשיך במסעו כל הקיץ, וברגע שעזב שלחה המלכה את כלתה לביקתה ביער, כדי שתוכל לספק את מאווייה יותר בקלות.

מעט אחר כך הלכה לשם בעצמה, ואמרה לאחראי על המטבח:

"בדעתי לאכול את בוקר הקטנה לארוחת ערב מחר."

"הו, גבירתי" זעק האחראי על המטבח.

"כך יהיה" ענתה המלכה (ואמרה זאת בטון של מפלצת שרצתה מאוד לאכול בשר טרי), "ואני אוכל אותה עם רוטב רוברט."

האיש המסכן, שידע שאסור לו לשטות במפלצת, לקח את הסכין הגדולה ועלה לחדרה של בוקר הקטנה. היא היתה אז בת ארבע, ובאה לקראתו קופצת וצוחקת, כדי לחבק אותו בצוואר ולבקש ממתק. זה גרם לו להתייפח, הסכין הגדולה נפלה מידו, והוא הלך לחצר האחורית, והרג טלה קטן, ושם עליו רוטב כל כך טוב שגבירתו אמרה לו שהיא מעולם לא אכלה משהו כל כך טעים. באותו זמן הוא לקח את בוקר הקטנה, ומסר אותה לאשתו, שתסתיר אותה בחדרון שהיה להם במרתף מתחת לחצר.

כשמונה ימים לאחר מכן המלכה המרשעת אמרה לאחראי על המטבח "אני אסעד את ליבי ביום הקטן".

הוא לא השיב מילה, כי החליט לרמות אותה כפי שעשה קודם. הוא יצא למצוא את יום הקטן, וראה אותו עם גליל קטן בידו, בו השתעשע עם קוף גדול, הילד היה בן שלוש. הוא לקח אותו בזרועותיו ונשא אותו אל אשתו, כדי שתסתיר אותו בחדרון ביחד עם אחותו, ובחדרו של יום הקטן בישל גדי קטן, מאוד רך, שהמפלצת חשבה שהוא פשוט נפלא.

כל זה היה טוב מאוד. אך ערב אחד אמרה המלכה לאחראי על המטבח "אני אסעד את ליבי במלכה עם אותו רוטב שהיה עם ילדיה."

האחראי המסכן על המטבח התייאש מלהוליך אותה שולל. המלכה הצעירה הגיעה לגיל עשרים, מבלי לספור את מאה השנים שבהן ישנה. והשאלה כיצד ימצא בחצר חיה בגודל כזה בילבלה אותו. הוא הגיע להחלטה, שיציל את חייו על ידי כך שישסף את גרונה של המלכה. ובעלותו לחדרה במטרה לעשות זאת, הוא הביא את עצמו לזעם גדול ככל שיכל, ונכנס לחדרה של המלכה הצעירה עם הסכין בידו. אך הוא לא הפתיע אותה אלא אמר לה בצורה מכובדת את הפקודות שקיבל מן המלכה-האם.

"עשה זאת, עשה זאת" (אמרה היא, ומתחה את צווארה). "בצע את פקודותיך, ואז אלך ואראה את ילדיי, ילדיי המסכנים, שכל כך אהבתי."

כי היא חשבה שהם מתים מאז שנחטפו.

"לא, לא, גבירתי" (זעק האחראי על המטבח, כולו דומע). "לא תמותי, ותראי שוב את ילדייך. אך עלייך לבוא איתי למרתפים שלי, שם נעלתי אותם, ושוב אוליך שולל את המלכה, בכך שאביא לה במקומך צביה צעירה."

באמרו כך הוביל אותה למשכנו, שם השאיר אותה לחבק את ילדיה ולבכות עימם, והלך והכין צביה צעירה, שהמלכה אכלה לארוחת ערב, וזללה אותה באותו תיאבון כאילו היתה המלכה הצעירה. היא שמחה מאוד באכזריותה, והמציאה סיפור כדי לספר למלך, כשיחזור, איך זאבי פרא אכלו את אשתו המלכה עם שני ילדיהם.

ערב אחד, כששוטטה במנהגה בחצרות של הארמון כדי לראות אם תוכל להריח בשר טרי, שמעה בחדר תת קרקעי את יום הקטן בוכה, כי אמו עמדה להכותו, כי היה ילד רע. ובאותו זמן שמעה את בוקר הקטנה מבקשת רחמים על אחיה.

המפלצת הכירה את קולותיהם של המלכה וילדיה, ובכעסה על כך שרימו אותה, ציוותה שלמחרת, בעלות השחר (בקול נוראי שגרם לכולם לרעוד), יביאו למרכז החצר גיגית שתמולא בצפרדעים, נחשים, וצפעונים, כדי לזרוק לתוכה את המלכה וילדיה. והיא פקדה שהם יובאו עם ידיהם קשורות מאחורי גבם.

הם הובאו כפי שצווה, והתליינים עמדו לזרוק אותם לגיגית, כשהמלך (שלא ציפו שיחזור כל כך מהר) נכנס לחצר על גב סוסו, ושאל בתדהמה מה פירוש המחזה הנורא.

אף אחד לא העז לומר לו, והמפלצת, כולה זועמת למראה הדברים, קפצה וראשה קדימה לתוך הגיגית ונטרפה מיד על ידי היצורים הנוראיים שציוותה לשים שם עבור האחרים. המלך הצטער מאוד, כי היא היתה אימו. אך במהרה הוא ניחם את עצמו באישתו היפה וילדיו הנאים.


הערה 1: הערת המתרגם: ייתכן שיש כאן שריד אנטישמי. (הערה: ראה בדף השיחה).

הערה 2: נוסח חלופי, שמח:

בינתיים התעורר כל הארמון. הנסיך והנסיכה התאהבו להם, ונישאו לאחר מספר חודשים.
מאז הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
מוגן חלקית דף זה מוגן ויכולים לערוך אותו רק משתמשים רשומים בעלי ותק של ארבעה ימים לפחות. לפרטים וסיבות עיינו ביומן ההגנות ובדף השיחה. אם אתם סבורים שיש לשנות את תוכן הדף, אנא ציינו זאת בדף השיחה.