החטא ועונשו (ברנר)/חלק רביעי/פרק II

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


היתה כבר כמעט השעה השמינית; שניהם מהרו לבית-המלון של בּקַלֵיוב, בכדי להקדים את לוזשין.
– נו, מי זה היה אצלך? – שאל רזומיחין אך יצאו החוצה.
– זה היה סוידריגַלוב, אותו הפריץ, שבביתו סבלה אחותי
עלבון בעת ששמשה שם בתור אומנת לילדים. בגלל רדפו אחריה גֹרשה משם אחותי על-ידי אשתו מרתּה פטרובנה. זו בקשה אחר-כך מחילה מדוניה, ועתה מתה פתאם. זה על-אודותיה דברו היום אצלי. לא אדע למה, אבל מפני האיש הזה אני ירא מאד. הוא בא מיד אחר קבורת אשתו. הוא משֻׁנה מאד ואיזו החלטה נסתרה בקרבו... הוא כמו יודע דבר-מה. מפניו צריך לשמור את דוניה... זה הדבר אשר חפצתי להגיד לך, שומע אתה?
– לשמור! וכי מה הוא יכול לעשות לאבדוטיה רומנובנה? נו, תודתי לך, רודיה, שאתה מדבּר אלי ככה... נדע, נדע לשמור!... היכן מִשְׁכָּנו?
– איני יודע.
– למה לא שאלת? אי, חְַבל! אמנם, יָדֹע אדע!
– אתה ראית אותו? – שאל רסקולניקוב אחרי שתיקה קצרה.
– אָהָא! כהוגן!
– כהוגן ראיתה אותו? – הדגיש והטעים רסקולניקוב.
– כן. זוכר אני אותו כראוי. בין אלף אכירהו. לי יש טביעת עין. שוב החרישו שניהם זמן-מה.
– המ... זה הדבר... – רטן רסקולניקוב – שהרי... יודע אתה... במחשבתי עלה... לי נדמה... שכל זה, אפשר, אינו אלא פרי דמיוני.
– על מה אתה מדבר? אני איני מבין אותך כהלכה.
– הנה כֻלכם אומרים, – המשיך רסקולניקוב ופיו נתעוה בבת-צחוק – שבינתי נסתתרה; לכן עלה בדעתי עכשו, שאולי אמת הדבר, ואך רוח היה בחדרי ולא איש.
– מה אתה...
– והן מי יודע! אפשר שבאמת משֻׁגע אני וכל מה שהיה בימים האלה לא היה אלא בדמיון...
– אי, רודיה! שוב באו והרגיזוך!... מה דִבּר הוא? למה בא? רסקולניקוב לא ענה, רזומיחין הרהר רגע.
– נו, הסכֵּת ושמע לדין-וחשבון שלי, – התחיל. – אני הייתי אצלך, אתה ישנתה. אחר-כך אכלנו ארוחת-הצהרים, אחר-כך הלכתי לפורפירי. זמיטוב כל העת אצלו. אני אמרתי להתחיל , אלא שלא יצא כלום. לא יכולתי לפנות אליהם בדברים ברורים. הם, אמנם, אינם מבינים ואינם יכולים להבין, אבל אינם מתבַּישים כל-עִקר. הטיתי את פורפירי אל החלון והתחלתי לדבּר, אלא ששוב לא יצא דבר משום-מה: הוא מביט לצדדין וגם אני מביט לצדדין. לאחרונה הגשתי אגרוף לפרצופו ואמרתי, שאפוצצו; קרובי הוא, "ובקרובי אֱקָדש" . הוא רק נתן בי עיניו. ירקתי והלכתי לי, זה הכֹּל. נהגתי מנהג שוטה. עם זמיטוב לא דברתי דבר. אולם רואה אתה: ברדתי מעל המעלית ובחשבי על שלא נהגתי כראוי, נצנץ הרעיון במוחי: לשם מה אנו דואגים שנינו כל-כך הדבר? אמנם, אִלו היתה בשבילך איזו סכנה בדבר, או מעין זה, כי אז – מובן, אבל כך – מה אִכפת לך! וזה לא עסקך כלל – וִירֹק בפניהם! בבוא היום נלעג להם דַּיֵנו, ואני במקומך עוד הייתי מהתל בהם ומונה אותם. הלא כמה יִכָּלמו לאחרונה! ירֹק; אחר-כך אפשר יהיה לחַלק גם קצת מהלומות, ועכשו נמַלא צחוק פינו!
– כמובן! – ענה רסקולניקוב. "אבל מה תגיד מחר?" – אמר בליבו. עד עתה לא עלה אף פעם בדעתו: "מה יאמר רזומיחין כשיִוָדע לו?" ובבוא הרעיון הזה עליו, נשא רסקולניקוב את עיניו ויבט ברעהו בשים-לב. מה שנוגע לדין-וחשבון של רזומיחין על בקורו אצל פורפירי, לא התענין בו עכשו אלא מעט מזעיר: מאז הרי באו במצבו חליפות ותמורות כאלה!...
במסדרון נפגשו בלוזשין; הוא בא בשמונה בדיוק וחִפֵּש את החדר, באֹפן ששלושתם נכנסו יחדו, אלא מבלי הביט איש על רעהו ומבלי אמור שלום. הצעירים הקדימו ונכנסו, ופטר פטרוביץ’, לשם הנִמוס, עשה איזה הכנות מכֻוָנות בביאה, בשעת התפשטות פַּרְוָתו. פולחריה אלקסנדרובנה יצאה כרגע לקדם את פניו על הסף. דוניה פנתה לאחיה.
פטר פטרוביץ' נכנס, ובחביבות רבה, אם כי בחשיבות-מִשְׁנֱה, השתחוה לגבירות. אמנם סֵבֱר פניו היה כאלו נתבלבל במקצת ועדַין לא שבו אליו עשתונותיו. פולחריה אלכסנדרובנה, אף היא כנכלמה, מִהרה מיד להושיב את אורחיה מסביב לשֻלחן העגֹל, שמֵחם רותח היה עליו. דוניה ולוזשין ישבו איש אל מול פני רעהו משני קצות השלחן. מקום רזומיחין ורסקולניקוב היה לנֹכח פני פולחריה אלקסנדרובנה – רזומיחין קרוב ללוזשין ורסקולניקוב סמוך לאחותו.
נשתחררה דִממת-רגע. פּטר פטרוביץ' הוציא לאט מצלחתו מטפחת בַּטּיסְטִית, שריח תמרוקים נדף ממנה, וגרף את חטמו בסבר פנים של אדם בעל מדות תרומיות, שאף-על-פי-כן החליט בכל תֹקף לדרוש פּשר דבר, איך מצאו לאפשר לפגוע בכבודו. עוד בהתפשטו בבִּיאָה, עלה בדעתו רעיון אחד: לבלי להסיר מעליו את פרוָתו, כי-אם להפוך עֹרף ולנסוע מכאן מיד, ובזה להעניש קשה את שתי הנשים, למען יראון וייראון ולא יזידון עוד. אך לא קם בו רוח לעשות כן. נוסף על זה שנא האיש כל סתום, וכאן נדרש בֵּרור: אם עברו על פקֻדתו באֹפן גלוי שכזה, שמע-מינה, שיש דברים בגוֹ, וטוב שיִוָדע הדבר במֻקדם. לעונשין עוד יש שהוּת בעתיד. ובידו הדבר לעשותו אימתי שירצה.
– אקוה, שהדרך עברה בשלום, – פנה לפולחריה אלכסנדרובנה בטון רשמי.
– ברוך השם, פטר פטרוביץ'.
– נעים מאד, ואבדוקיה רומנובנה גם היא אינה חשה כל עיפות?
– אני צעירה וחזקה, מה לי ולעיפות? הנה לאמא היה כבד מאד – ענתה דוניה.
– מה לעשות; דרכינו הלאֻמיות ארֻכות מאד. גדולה, כמו שאומרים, "רוסיה אמנו"... ואני, בכל רצוני הטוב, לא יכֹלתי בשום אֹפן למהר לקראתכן. אקוה, בכל-זאת, שהכל עבר בלי טרדות מיֻחדות?
– אי, לא, פטר פטרוביץ', לִבֵּנו נפל עלינו לגמרי אתמול. –
 מִהרה להודיע פולחריה אלקסנדרובנה באינטונַציה מיֻחדה – ואלמלא הקרה אלהים לפנינו את דמיטרי פרוקופיץ', כי אז, פשוט, אבדנו. הנה הוא, דמיטרי פרוקופיץ', רזומיחין – הוסיפה בהורותה עליו לפני לוזשין.
– אכן, היתה לי הנעימות... אתמול, – מלמל לוזשין, בשלחו מבט אלכסוני לרזומיחין, ואחר-זה רָעְַמו פניו וַיִדֹם. בכלל היה פטר פטרוביץ' מסוג אותם האנשים, שכפי הנראה הרי הם חביבים מאד בחברה, ולא עוד לאל שׁישׁ להם פרטנזיות מיֻחדות על חביבות; אך במה הדברים אמורים? כשהכֹּל על מכונו; ואולם די שיהיה משהו לא לפי רוחם, בכדי שיאבדו להם תכף-ומיד כל אמצעיהם ויהיו דומים יותר לשקי-קמח מאשר לקַוַּלֱרים זריזים ונותנים חיים לחברה.– כל החרישו שנית: רסקולניקוב שתק בעקשנות, אבדוטיה רומנובנה לא חפצה להפריע את הדממה, לרזומיחין לא היה מה להגיד, באּפן שפולחריה אלכסנדרובנה שוב התמלאה דאגה.
– מרתּה פּטרובנה מתה, השמע? – נסתה להשתמש בסגֻלה הבדוקה והמנֻסה.
– איזו שאלה, בודאי שמעתי. ראשון הייתי מאלה שהגיעה אליהם השמועה, ולא עוד אלא שבאתי עכשו להודיע לכן, שארקדי איבנוביץ’ סוִידרִגַילוב, מיד אחר קבורת אשתו, נסע לפטרבורג. כך, לכל-הפחות, נאמר בידיעות הכי-נכבדות שבאו אלי.
– לפטרבורג? הֵנָּה? – שאלה דוניה בדאגה והתחלפה במבטים עם אמה.
– כן, נכון, וכמובן לא בלי מטרות. בשׂים אל לב את חפזון הנסיעה ואת המצבים שקדמו לה בכלל.
– רבונו-של-עולם! האֻמנם גם פה לא יתן מנוחה לדונצ'קה? – קראה פולחריה אלכסנדרובנה.
– דומה אני, שלדאוג ביותר אין מה, לא לה ולא לאבדוטיה רומנובה, כמובן, אם רק לא תחפֹצנה בעצמן, להִכָּנס אתו בשום יחסים. מה שנוגע לי, הרי אני אורב לו, אני מתחקה לדעת, איפֹה הוא מתאכסן...
– אי, פטר פטרוביץ' , הוא לא יוכל לשער בנפשו, עד כמה פחידני בידיעה הזאת! – המשיכה פולחריה אלכסנדרובנה. – אני ראיתיו רק פעמַים; הוא איֹם, איֹם! אני בטוחה שהוא סִבּב במותה של המנוחה, של מרתּה פטרובנה.
– בנוגע לזה אין להחליט דבר. אני קיבלתי ידיעות מדֻיָקות.
 אין אני חולק, שהוא, אפשר, גרם לפתאֹמיותו של הדבר, כלומר, בהשפעה המוסרית של העלבון; אולם במה שנוגע להתנהגותו, ובכלל וכרקטריסטיקה המוסרית של הנדון, הנני תמים-דעים עמה. – אין אני יודע, אם עשיר הוא עתה ומה הורישה לו מרתּה פטרובנה; על זה יודיעו לי במהירות היותר אפשרית; אולם, מובן מאליו, שפֹּה, בפטרבורג, גם אם יש לו איזה אמצעים כספיים, ישוב לאֹרח-חייו בימים עברו ויאַבּדם. הוא מלא עבֵרות כרמון ומָשחת מכל אדם מסוג זה! לי יש יסוד גדול להאמין, שמרתּה פטרובנה, אשר קרה לה האסון לפני שבע שנים ללכת שבי אחר איש כזה ולפדותו מחובותיו, הצילתהו גם מרדת שחת בגלל דבר אחר. רק בהשתדלותה ובקרבנותיה דֻכּא בראשיתו ענין של דיני-נפשות כנגדו, ענין של רצח אכזרי ואפשר לאמר פנטסטי, שבעדו היה יכול ויכול להִשָׁלח לארץ גזרה. הנה האדם הזה מהו, אם רוצים אתם לדעת.
– אוי, רבונו-של-העולם! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה.
 רסקולניקוב הקשיב רב-קשב.
– הוא דובר אמת ויש לו על זה עדות נאמנה ומדֻיָקה? – שאלה דוניה בקול חודר ומוכיח.
– אני מדבר רק את אשר שמעתי באזנַי בסוד מפי המנוֹחה מרתּה פטרובנה. צריך להעיר, שמנקֻדת ההשקפה היוּרידית זהו ענין מכֻסה בערפל. כאן גרה לפנים, וכמדֻמה גרה עד היום, אשה אחת, רֱסליק שׁמָהּ, בת-חוץ, מלוָה ברבית פּעוטּה ועוסקת גם בעסקים אחרים. עם רֱסליק זו נמצא האדון סבידריגַילוב מאז ביחסים קרובים וסודיים ביותר. אצלה גרה קרובה אחת. בת אחותה, כמדֻמה, חֵרשה ואִלֱמת, כבת חמש-עשרה, ואולי ארבע-עשרה; רֱסליק זו שטמה אותה בלי גבול, באה עליה בטרוניה בעד כל כזית-לחם, ואפילו מכּה אותה בלי-רַחם. פעם אחת נמצאה הילדה על הגג חנוקה. הוציאו משפט, שזו היתה מיתה בידי עצמה. נעשו הפרוצֱדורות הרגילות, ובזה נגמר הענין, אך אחר-כך, על-כל-פנים, באה מסירה, שהתינוקת... יד סוידריגַילוב היתה באמצע. אומנם כל זה לא היה ודאי, המסירה באה מצד אשכנזית אחרת, אשה זונה ופסולה לעדות; וכעִקר לא הגיע הדבר גם לידי מסירה, הודות להשתדלותה ולממונה של מרתּה פּטרובנה, ולא יצא מגדר שמועה. אולם, מאידך גיסא, השמועה הזאת לא בשקר היה יסודה, היא, אבדוטיה רומנובנה, שמעה בודאי, כשהיתה בביתם, גם את המעשה במשָׁרט פיליפּ, שמת תחת השבט לפני שש שנים, עוד בימי שעבוד האכרים.
– אני שמעתי, להפך, שפיליפ זה נחנק בידי עצמו.
– כן, נכון, אולם הביאה אותו לידי-כך השיטה המתמידה של האדון סוידריגַילוב לרדוף ולהעניש.
– זאת איני יודעת – ענתה דוניה בקול יבש – אני שמעתי רק איזו מעשיה משֻׁנה, שפיליפ זה היה בעל- מרה-שחורה, איזה פילוסוף ביתי, הבריות דבּרוּ שהקריאה הנפרזה בספרים העבירתהו על דעתו, ושהוא אבּד את-עצמו לדעת לא מפני הכאותיו, אלא מפני לגלוגו של האדון סוידריגַילוב. ואדרבה, בימי היותו שם התנהג הוא בטוב ביחס למשרתים, ואלה גם אהבו אותו אף שאמנם האשימו אותו במיתתו של פיליפ.
– רואה אני, אבדוטיה רומנובנה, שהיא התחילה לנטות פתאם לזכותו, – העיר לוזשין ופיו נתעַוה בבת-צחוק, דמשתמעה לתרי אפי. אמנם הוא אדם ערום ולוקח לב נשים, מה שאנו יכולים ללמוד מהמופת החותך והמעציב של מרתּה פטרובנה, שמתה מיתה משֻׁנה שכזו. אני חפצתי קר להיות לה ולאִמָהּ לעֵזר בעצותי, בשים אל לב, שהוא ודאי יעשה נסיונות חדשים. מה שנוגע לי, הרי אני בטוח, שהאדם הזה יעָלם שוב בלי-ספק מלפנינו ויעבור לבית-הסֹהר. מרתּה פטרובנה לא רצתה מעולם להעביר איזה דבר על שמו, בדאגהּ לילדיה, ואם גם השאירה לו דבר-מה, הרי זה בלי ספק לא יותר ממה שדרוש לו למחיתו, איזה דבר קל- ערך, אוירי, מה שלא יספיק אפילו לשנה אחת לאדם בעל-נטיות שכמותו.
– פטר פטרוביץ', אבקשהו, – אמרה דוניה, – נחדל מהאדון סוידריגַילוב, זה משעמם אותי.
– הוא היה אצלי לפני שעה, – אמר רסקולניקוב פתאם.
 אִמְרתו זו היתה האִמרה הראשונה שלו בשיחה.
מצד כל המסֻבים נשמעו קולות-קריאה, הכל פנו אליו. אפילו פטר פטרוביץ’ נתרגש.
– לפני שעה וחצי, כשישנתי, נכנס, העירוני וקרא בשם עצמו – המשיך רסקולניקוב. – הוא היה מהיר ועליז והביע תקוה גמורה, שאני אתרועע לו. אגב, הוא מבקש מאד להִפָּגש אִתּך, דוניה, ואותי ביקש להיות איש-הבינים בשעת הפגישה. לו יש הצעה אחת לפניך; מה היא, אמר לי. חוץ מזה הודיע לי בודאות, שמרתּה פטרובנה, שבוע לפני מותה, הספיקה להשאיר לך, דוניה, בצַוָּאתה שלושת אלפים רֻבל ואת הכסף הזה יכולה אתּ לקבל בקרוב.
– תודה לאֵל! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה ועשתה אות-הצלב. – התפללי בעדה דוניה, התפללי!
– זה נכון – התמלט מפי לוזשין.
– נו, נו, מה הלאה? – האיצה דוניה באחיה.
– אחר-כך אמר, שהוא בעצמו אינו עשיר לכל האחֻזה נופלת בחלק בניו, הנמצאים אצל הדודה. ועוד, שהוא מתאכסן לא הרחק ממני, ואיפֹה? – איני-יודע, לא שאלתי...
– אבל מה, מה היא רוצה להציע לדונצ' קה – שאלה פולחריה אלכסנדרובנה הנפחדה. – הוא אמר לך?
– כן, אמר.
– מה אפוא?
– אחר-כך אֹמר. – רסקולניקוב נשתתק ונפנה לכוס-הַטֵּה שלו, פטר פטרוביץ הוציא את שעונו והביט בו.
– נחוץ לי ללכת לרגל עסק אחד, ובאֹפן הזה לא אפריעכם יותר, – הוסיף בהבעה של נפגע והתחיל לקום מעל כסאו.
– יִשָׁאר, פטר פטרוביץ', – אמרה דוניה, – הן הוא אמר לשבת אצלנו כל הערב. ואף הלא כתב בעצמו, שרוצה הוא לדון באיזה דבר עם אמא.
– כן, נכון, אבדוטיה רומנובנה, – קרא פטר פטרוביץ' בגלוי-דעת, וַיֵשב שנית על כסאו, אך את המגבעת אף-על-פי-כן לא הוֹציא מידו. – אני אמנם חפצתי לבוא בדברים עמה ועם אמה הנכבדה מאד, ובדברים חשובים למדי. אולם, כשם שאחיה אינו יכול למסור בפני את ההצעות של האדון סוידריגַילוב, כך אין אני רוצה ואין אני יכול לדבּר... בפני אחרים... על-דבר סעיפים אחדים החשובים מאד מאד. נוסף על זה... בַּקָּשָׁתי היסודית והעִקרית לא נתמלאה...
לוזשין עשה פנים מרירים ונשתתק בחשיבות.
– בקשתו, שאחי לא יהיה בשעת בקורו, לא נתמלאה רק על פי דרישתי, – אמרה דוניה. – הוא כתב, שהוא נעלב על-ידי אחי; אני חושבת, שזה צריך להתברר מיד ושאתם מחֻיָבים לעשות שלום, ואם רודיה העליב אותו, באמת, עליו לבקש סליחה ממנו, וגם יעשה זאת.
פטר פטרוביץ' התעורר והתנפח.
– יש עלבונות כאלה, אבדוטיה רומנובנה, שבכל רצונך הטוב אי-אפשר לשכחם. לכל דבר יש גבול, שֱׁסַכְּנה היא לעבור עליו; יען שבעברך עליו פעם, אין לך חוזרין.
– אני בעִקר, לא על זאת דברתי לו, פטר פטרוביץ', – הפסיקתהו דוניה בקצת קֹצר-רוח. – יבין נא, שכל עתידנו תלוי עכשו בזה, אם יתברר וישתֵּוה כל זה במֻקדם האפשרי, או לא. אני אומרת ישר, בדבור ראשון, שהשקפה אחרת אינה יכולה להיות לי על זה, ואם יש לי איזה ערך שהוא בעיניו, אז, גם אם קשה לו הדבר, צריך כל הענין הזה להיות מוּסר עוד היום. הנני שונָה את דברי: אם אחי אשם, אז יבקש סליחה ממנו.
– הנני מתפלא על שהיא מציגה את השאלה באֹפן זה, אבדוטיה רומנובנה, – התרגז לוזשין יותר ויותר – גם בהעריכי, כלומר, גם בהעריצי אותה, יכול אני באותה שעה מאד ומאד לבלי לאהוב איש מבני-משפחתה. בהיות לי האֹשר לקחת את ידה, אין אני יכול באותה שעה לקחת עלי התחַיבות ש...
– אי, יעזב-נא את כל הטרוניה הזאת פטר פטרוביץ', – הפסיקתהו דוניה ברגש – וישוב להיות אותו האיש הנבון והמנֻסה, שבתור כזה חשבתיו תמיד ורוצה לחשוב אותו. אני נתתי לו את דברי, אני ארוסתו; יבטח אפוא בי בענין הזה ויאמין, שאני אעצור כֹּח לדון דין-אמת. מה שאני לוקחת לעצמי תפקיד של דַּיָן, זהו בלתי-צפוי בשביל אחי, כמו בשבילו. כשהזמנתיו היום, אחרי קבלת המכתב, לבוא בלי כל השתמטות למועד הקבוע לפגישתנו, לא הודעתיו מאומה על אשר אני חושבת לעשות. יבין נא, שאם לא יֵעָשׂה שלום ביניכם, אאָלץ אני לבחור: זה או זה. כך הָעָמְדה השאלה מצד שניכם. אני איני רוצה ואיני צריכה לטעות בבחירתי. בשבילו אני צריך להִפָּרד מאחי, בשביל אחי אני צריכה לנַתֵּק את הקשר עמו. אני רוצה ויכולה לדעת עתה בבטחה: האח הוא לי? ובנוגע לו, פטר פטרוביץ’: היקרה אני לו? היש לי ערך בעיניו? היכול הוא להיות לי לאיש?
– אבדוטיה רומנובנה, – התעקש לוזשין – דבריה אומרים לי הרבה, או יותר נכון, דבריה מלבינים את פני, בשים אל לב את המצב, שבו יש לי הכבוד להִמָּצא ביחס אליה. מבלי לדבּר כבר אף מלה אחת על המעליב והמשֻׁנה שיש בזה, שהיא מעמידה אותי בשורה אחת עם... עלם גֵּא, הנה בדבריה מצלצלת כבר האפשרות להפר את הברית הכרותה בינינו. היא אומרת: "או אתה או הוא", והרי שבזה בלבד היא מראה לי, מה דל ערכי העיניה... ולזה אין אני יכול להסכים, בשים אל לב את היחסים ו... וההתחיבות אשר בין שנינו.
– היאך – התקצפה דוניה – אני מעמידה את האינטרס שלו בשורה אחת עם כל מה שהיה יקר לי בחיים עד עכשו, עם זה שהיה עד עכשו כל חיי, ופתאם הוא מוצא את עצמו נעלב על שערכו דל בעיני!
רסקולניקוב הצטחק דומם ובאֱרֱס, רזומיחין נרעש עד היסוד; אך פטר פטרוביץ’ לא קבל את המענה; להפך, הוא הלך ונעשה קנטרני ורגזני יותר ויותר, כאלו טָעַם בכל זה איזה טעם מיֻחד.
– האהבה לזה המיֻעד להיות חבֵרהּ בחיים, בעלה, צריכה לעלות על האהבה לאח, – פסק בגזרה שאין להרהר אחריה – ואני בכל אֹפן, איני יכול לעמוד בשורה אחת עם... ואף שאמרתי קֹדם, שבפני אחיה אין אני רוצה ואין אני יכול לבאר כל אשר היה בדעתי טרם בואי, הנה אף-על-פי-כן נכון אני עתה לפנות לאמה הנכבדה מאד, בכדי לברר סעיף אחד יסודי ועִקרי, שגרם לי עלבון מרֻבּה. בנה, – פנה לפולחריה אלכסנדרובנה, – אתמול, במושב האדון רַזסוּדקין (או... במדִמני כך? יסלח לי, שכחתי את שמו, – השתחוה בחביבות לרזוּמיחין), העליבני בזה, שעִקם את רעיוני, אשר הִבּעתי לה אז בשיחה פרטית, בשתית-קפה, והוא, שטוב לאדם, ביחס לחיי המשפחה, לִשא בתולה עניה, שנתנסתה בקְשִׁי החיים, מאשר לִשא כזו, שרגילה בתענוגים, מפני שכך יותר מועיל בשביל המוסר. והנה בנה עמד ועִקם בכַוָנה את פֵּרוש הדברים, הגזימם עד לידי אַבּסוּרד והאשים אותי בכַוָנות רעות, ולפי הבנתי נסמַך בזה על מכתבה היא. אחשוב את עצמי למאֻשר, אם תוכל, פולחריה אלקסנדרובנה, להוכיח לי את ההפך, ועל-ידי כך להרגיע את רוחי במדה גדולה. תגיד לי אפוא, באיזה בטויים מסרה את דברי במכתבה לרודיון רומנוביץ’?
– איני זוכרת – נתבלבלה פולחריה אלקסנדרובנה – אני מסרתי כמו שהבנתי בעצמי. איני יודעת, כיצד מסר לו רודיה... אפשר שהוא הגזים במקצת.
– בלי השפעתה לא היה הוא מגזים.
– פטר פטרוביץ', – קראה פולחריה אלכסנדרובנה בגאון, – ראיה לדבר, שאני ודוניה לא קבלנו את דבריו במובן גרוע ביותר, יוכל לשמש זה, שאנו כאן.
– טוב דברת, אמא! – עודדה אותה דוניה.
– יוצא, שגם כאן אני האשֵם! – נפגע לוזשין.
– הנה, פטר פטרוביץ’. הוא מאשים את רודיון בהגזמה, והוא בעצמו כתב על-אודותיו במכתבו לא-אמת, – הוסיפה פולחריה אלכסנדרובנה, בהתעוררה.
– אני איני חושב, שיכֹלתי לכתוב איזה לא-אמת.
– הוא כתב, – קרא רסקולניקוב בקול שנון, מבלי הפנות פניו ללוזשין – שאני נתתי אמש את הכסף לא לאלמנה, כמו שהיה באמת, אלא לבת (שעד אתמול לא ראיתיה מעולם). הוא כתב זאת, בכדי להטיל מחלֹקת ביני ובין קרובי, ולשם זה הוסיף מבטאים שפלים על נערה, אשר הוא אינו יודע אותה כלל. כל זה הוא – הוצאת שם רע ושפלוּת.
– יסלח אדוני, – ענה לוזשין, כשהוא רועד מכעס, – במכתבי לא נגעתי במדותיו ובמנהגיו אלא בכדי לקַיֵם בקשת אמו ואחותו לכתוב להן את הרֹשם שהוא עשה עלי. ומה שנוגע למה שכתוב במכתבי, אדרבה, ומצא שם אפילו שורה אחת בלתי-נכונה, זאת-אומרת, יוכיח, שהוא לא אִבֵּד את הכסף בידים ושבאותה המשפחה האֻמללה אמנם, לא נמצאו פנים בלתי-הגונים? – ולדעתי, אין הוא, ההגון, עם כל חשיבותו, ראוי להתיר שׂרוך נעליה של אותה הנערה האֻמללה, אשר הוא מַדֱּה בה אבן. והרי שהוא היה מוצא אפילו לאפשר להכניסה בחברת אמו ואחותו?
– אני כבר עשיתי זאת, אם רצונו לדעת. אני הושבתיה היום במקום אחד עם אמי ודוניה.
– רודיה! צָוחה פולחריה אלכסנדרובנה.
דוניה נתאדמה; רזומיחין הרעים את בבותיו. לוזשין הצטחק בגאוה ובלעג.
– עיניה הרואות, אבדוטיה רומנובנה, – אמר, כי אין כאן מקום לשָלוֹם. אבטח עתה, כי הענין נגמר ונתחַוֵּר כל-צרכו. ועתה אלך לי, בכדי שלא להפריע יותר את הנעימות של קִרבת קרובים ושל מסירת סודות (הוא קם מכסאו ונטל את מגבעתו). ואולם, בטרם אלך, ארהיב בנפשי עֹז להעיר, שבימים הבאים לקראתנו אקוה להיות פטור מפגישות כאלה ו... כלומר, מקומפרומיסים כאלה. ביחוד אְַחַלה בזה את פניה, פולחריה אלכסנדרובנה הנכבדה, ובפרט שמכתבי היה שלוח אליה, ולא לאחר.
פולחריה אלכסנדרובנה הרגישה את עצמה נעלבה קצת.
– הוא פורשׂ עלינו את כנפי ממשלתו יותר מדי, פטר פטרוביץ' – דוניה הן אמרה לו, למה לא נמלאה שאלתו: היא נתכַּונה לטוב. – ואף, בכלל, כותב הוא לי כמפקד. האֻמנם עלינו לחשוב כל מה שיעלה ברצונו לפקֻדה מגבוה? ואני הנה אגיד לו, להפך, שהוא צריך להתיחס עתה אלינו בעדינות וברכות מיֻחדה, מפני שאנחנו עזבנו הכֹּל ומאמונתנו בו באנו הֵנה, והרי שגם בלאו-הכי אנו נמצאות כמעט ברשותו ותחת שלטונו.
– זה לא לגמרי נכון, פולחריה אלכסנדרובנה, וביחוד לעת הזאת, כשנודע לכן דבר הירֻשה של מרתּה פטרובנה, – דבר בעתו, כמדֻמני, אם לשפוט על-פי הטוֹן החדש, שהתחלתן להשתמש בו בנוגע אלי,– הוסיף בארס.
– אם לשפוט על-פי ההערה הזאת, אפשר באמת לחשוב, שהוא קוה להשתמש במצבנו הרעוע, – העירה דוניה בהתרגשות. – אבל עתה, למצער, אין לי לקוות, וביחוד איני רוצה להפריע בעד מסירת ההצעות הסודיות של אַרקַדי איבנוביץ’ סוִידרִיגַילוב שעליהן נתן כֹּח והרשאה לאחיה ושיש להן, כפי שאני רואה, ערך עִקרי, ואולי גם נעים בשבילה.
– הוי, אלי! – צעקה פולחריה אלכסנדרובנה.
רוזמיחין התנודד על כסאו.
– וכלִמה לא תכסה פניך, אחותי? – שאל רסקולניקוב.
– כלִימה, רודיה, כלִימה, – אמרה דוניה. פטר פטרוביץ', יֵצא מפה! – פנתה אליו חִוֱרת מחָרון.
פטר פטרוביץ' , כפי הנראה, לא צפה כלל לסוף שכזה. הוא היה בטוח ביותר בעצמו, בשלטונו ובחֻלשת קרבונותיו. הוא לא האמין גם למשמע אזניו. הוא חָוַר ושפתיו רעדו.
– אבדוטיה רומנובנה, אם אני אצא עתה בדלת הזאת, עם ברכת-הדרך הנוכחית, אז-תחשוב בדֹבר – לא אשוב עוד לעולם. תתישב בדעתה! כל היוצא מפי – קֹדש.
– איזו חֻצפה! – צָוחה דוניה ותקפוץ ממקומה – אני איני רוצה, שישוב!
– האיך! כך, כך! – צעק לוזשין, שעד הרגע האחרון לא האמין בשום-אֹפן באפשרות זו ושלפיכך כאלו נשמט הקרקע מתחת רגליו – כך! אבל האם יודעת היא, אבדוטיה רומנובנה, שיש לי הרשות גם למחות?
– איזו רשות יש לו לדַבּר אִתה ככה! נתערבה פולחריה אלכסנדרובנה בחֹם – נגד מה למחות? ואיזה זכֻיות?! נו, היתכן שאתן לכזה את דוניה שלי? ילך לו, יתן לנו מנוחה! אנחנו האשמים, כי הסכמנו לעשות את הבלתי-ישר, ויותר מכל אני...
– על-כל-פנים, פולחריה אלכסנדרובנה – הסתגר לוזשין, משֻׁגע למראה-עיניו – אתן קשרתן אותי בדבורכן, שעכשו אינכן עומדות בו... ו... ו... לבסוף, זה, כלומר, עלה לי בהוצאות.
תביעה זו התאימה כל-כך לתכונתו של פטר פטרוביץ' , עד שרסקולניקוב, שנתחַוֵר מקצף ומהתאמצות לעצור בו, לא הבליג על עצמו ויצחק בקול. אבל פולחריה אלכסנדרובנה יצאה מכֵליה:
– בהוצאות? איזה הוצאות? אולי להובלת ארגז חפצינו? אבל הלא הקונדוקטור עשה זה לו בחנם. רבונו-של-עולם, אנו קשרנו אותו! ישוב לעצמו, פטר פטרוביץ' , הוא הוא אשר קשר אותנו בידינו וברגלינו, ולא אנו אותו.
– די, אמא, בבקשה, די! התחננה אבדוטיה רומנובנה – פטר פטרוביץ', יעשה לנו את החסד, ילך!
– אלך, אולם אדבר רק את דברי האחרון! – קרא מתוך אי-יכֹלת למשול ברוחו – אמה שכחה, כמדֻמה, לגמרי, שאני החלטתי לקחת אותה לאשה, כלומר, אחרי דִבּת רבים, שנתפשטה בכל הסביבה בנוגע לשֵם כבודה, לרֱפוטציה שלה. בשבילה לא שמתי לב לדעת-הקהל, החזרתי לה את שמה הטוב, וכמובן, שהיתה לי הרשות לקוות מאד-מאד לתשלומים מצדה, בעד זה ולדרוש גם הכרת-טובה שלה... ורק עתה נפקחו עיני לראות! עיני הרואות, שאפשר ואפשר מאד, שנחפזתי במעשי, ששגיתי, באי שימי לב לדעת רבים...
– איזה מין בריה משֻׁנה! – קרא רזומיחין, קפץ ממקומו והיה נכון להשתער עליו.
– אדם שפל ורע! – אמרה דוניה.
– אַל מלה! אל תנועה! – קרא רסקולניקוב בעצרו ברזומיחין; אחר-כך נגש ללוזשין:
– החוצה! – אמר בלחש ובהטעמה – אַל הגה! ואם לא...
פטר פטרוביץ’ הביט עליו דקים אחדים, פניו היו חִורים ומעֻוָּתים מקצף, ואחר-כך נפנה ויצא, ומובן, שלא לעתים קרובות ישא ילוד-אשה בלבו טינה כזו כלַפּי אחר, כאיבה הנוראה אשר הושתה בלב האיש הזה כלַפּי רסקולניקוב בלכתו מעליו. אותו ורק אותו האשים בכל אשר קרהו. ומעַנין הוא, שברדתו מעל המעלות חשב והאמין, שהענין עדַין אינו אבוד לגמרי, ובמה שנֻוגע לַנשים בלבדן, "מאד מאד" עוד עלול לתִקון.