החטא ועונשו (ברנר)/חלק רביעי/פרק III

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


קֹטב הדבר היה בזה, שעד הרגע האחרון לא פִלל פטר פטרוביץ' בשום-אֹפן לסוף כזה. הוא התעמר בקרבנותיו עד הקצה האחרון, מבלי שַׁעֵר אפילו את האפשרות, ששתי הנשים העניות והמשוללות כל עזר יכולות לצאת מתחת יד שלטונו. לבטחונו זה גרמה הרבה המדה הנפרזה של הערצת-עצמו, שהיתה בפטר פטרוביץ. הוא שמאשפתות עלה לעֹשר ולגדֻלה, התרגל, עד לידי מדרגה חולנית, להתענג על עצמו, להעריך ביותר את שכלו וכשרונותיו, ולפעמים ביחידות, אפילו להתענג על קלסתר פניו בראי. אולם יותר מכֹּל בעולם אהב והוקיר את כספו, את חילו, אשר עשו ידיו בכל מיני האמצעים: כספו הִשְוָה אותו עם כל מה שהיה למעלה ממנו. בהזכירו עכשו לדוניה במרירות על זה, שהחליט לקחת אותה למרות שמָּה הרע, דבּר פטר פטרוביץ’ את דבריו בתם לבו, ואף הרגיש רגש של כעס עמֹק כלפי "כְּפִיַת-טובה" שכזו. ובין כה, בהשתדכו אז לדוניה, ידע כבר בבֵרור את כל הזרות והסכלות אשר בשמועות האלה, שמרתּה פטרובנה בעצמה הכחישה אותן בפני כל עם ועדה וכל בני העיר כבר חדלו מהן, בהצדיקם את דוניה בהתלהבות. ואמנם, הוא גם לא היה מכחיש עכשו, שאָכֵן ידע אז הכֹּל. ואף-על-פי-כן נתן ערך גדול להחלטתו אז להעלות את דוניה עד מדרגתו הוא וחשב את זה למעשה רב מצדו. ובדבּרו על זה עתה, הביע את רעיונו הכמוס אתו, החביב עליו, אשר לא פעם כבר התענג לזִכרו, ונבצרה ממנו להבין, איך יכלו אחרים שלא להתפעל ממנו אף הם. בבואו אתמול לבקר את רסקולניקוב, היה לו בשעת כניסתו רגש של בעל-טובה, המתכונן לקצור את אשר זרע בטובתו ולהאזין לכבוד עצמו תהלות מתוקות מאד. ומובן, שעכשו, ברדתו מעל המדרגות, חשב את עצמו לנעלב במדה היותר גדושה ולאיש אשר שלמו לו רעה תחת טובה. דוניה בכלל, היתה לו, פשוט נחוצה; לוַתֵּר עליה היה בשבילו דבר בלתי-אפשרי. זה רבות בשנים אשר הוא חולם בעֹנג על נשואין, ואולם הוא הִרְבָּה והִרבּה את כספו – וצִפּה. הוא התמכּר למחשבה אחת, שמורה עמֹק עמֹק בחֻבּו, על נערה ישרת-דרך ועניה (דוקא עניה), שתהא צעירה מאד, יפה מאד, טובת-חן ומשכלת, רכה ומנֻסה ביסורים, שתהא בטֵלה בפניו, שתחשוב אותו כל ימי חייה לגואלה ואיש-חסדה, שתִּכָּנע לפניו, ותעריצהו, אותו ורק אותו. כמה מחזות, כמה אְפּיזודות נעימות צִיֵר לו בדמיונו בנדון זה, המושך את הלב, בשעות המנוחה שאחרי עסקיו! והנה חלומו, חלום של שנים הרבה, כמעט שנפתר: הנוי וההשכלה של אבדוטיה רומנובנה עשו עליו רֹשם כביר; מצבהּ חַשׂוך-התקוה גֵרה אותו עד לקצוניות. כאן היה גם מעט יותר מאשר קוה! נתגלתה נערה גאיונה, בעלת תכונה אמיצה, מוסרית, העולה עליו בחִנוכה ובהתפתחותה (הוא הרגיש זאת), וזו הנפש תהיה אסירת-תודה לו כל ימי חייה בעד מפעלו הרב, בעד מעשה גבורתו, ותתבטל מפניו ביראת-הרוממות, והוא ימשול בה כֻּלה, עד לבלי-חֹק!... הנה לפני זה, אחרי שקלא-וטריא ממֻּשׂכה, גמר אֹמר להחליף את מעמדו להכִָּנס לתוך סביבת-פעֻלה יותר רחבה, ויחד עם זה, לאט-לאט, לעבור גם לחברה יותר יותר עליונה, דבר שחָזָה עליו בכלות-הנפש זה מאז... בקִצור, הוא החליט לנסות את מזלו בפטרבורג. והוא ידע, שעל-ידי נשים אפשר "מאד מאד" לרכוש הרבה. קסמי אשה יפה, מוסרית ומשכלת, יכלו מאד ליַפּוֹת את דרכו, למשוך אליו את האנשים, לפאר את שמו בכבוד... ופתאֹם – אבד הכֹּל! זה הפֵּרוד הנוכחי, הפתאֹמי והמשֻׁנה, היה לו כרַעַם. זו היתה איזו הלצה נוראה, תפֵלה! הוא רק משהו התיַהר, הוא לא הספיק אפילו לדַבר ככל אשר עם לבבו, הוא, פשוט, רק צחוק עשה לו, התרגש במקצת, והנה תוצאות רציניות שכאלו! לאחרונה, הן הוא גם אהב כבר את דוניה על-פי דרכו, הוא כבר שלט בה בדמיונו – ופתאם! ... לא! מחר, מחר צריך לתקן כל זה, להשיב הכֹּל על מכונו, לרפא, ובעִקר – לאבּד ולהשמיד את הפּרחח המחֻצף, שהוא הֵסֵב בַּכֹּל. שלא-ברצונו, מתוך הרגשה חולנית, נזכר לו גם רזומיחין... אבל מצד זה נרגע מיד. "יפה מאד, אִלו היו גם את זה מעמידים אתי בשורה אחת." אולם מפני מי ירא הוא באמת? מפני סוִידרִיגַילוב... הקִּצור, בדאגות לא היה מחסור... – – – לא, אני, אני, אשֵמה מכֻּלכם! – דבּרה דונצ'קה, בחבקה ובנשקה לאמה – כספו עִוֵר את עיני, אך נשבעה אני לך, אחי, שלא שערתי, כי הוא אדם מגֻנה שכזה. אלו ראיתי את צורתו האמתית מקֹדם, לא הייתי עושה מעשה בשום אֹפן! אל-נא תאשימני, אחי! אלהים הצילנו! אלהים הצילנו! – מלמלה פולחריה אלכסנדרובנה, אבל כאלו מתוך העדר-הכרה, כאלו עוד לא נתחַוֵר לה כל אשר קרה אתה. כֻּלם שמחו, וכעבור חמשה רגעים גם צחקו. רק לעתים יש שדונצ'קה היתה מחוירה ומרעימה בָבותיה הזכרה את המאורע. פולחריה אלכסנדרובנה לא יכלה גם לשער, שגם היא תשמח: עוד בּבֹּקר נראה לה נִתּוּק-הקשר עם לוזשין כאסון נורא. ברם, רזומיחין היה ברקיע השביעי. הוא לא הרהיב בנפשו עֹז להביע את כל משושו, אך כֻּלו רעד כמו בקדחת, ויהי כאלו אבן בת חמשת-פּודים נָגֹלה מעל לבו. עכשו יש לו הזכות להקדיש להן כל חַיָיו, לשרת לפניהן... אך בכלל עכשו – מי יודע, מה עכשו! אמנם הוא פחד עוד יותר וגרש עוד יותר את המשך-המחשבות; הוא חרד עוד יותר מפני דמיונו. רק רסקולניקוב היה האחד, שישב על מקומו כמעט עצוב ופזור-נפש. הוא, שדרש בכל תֹקף פִּטורי לוזשין, כאלו התעַנין פחות מכֹּל במה שקרה. דוניה אמרה בלבה, שעדַין הוא קוצף עליה, ופולחריה אלכסנדרובנה שלחה אליו מבטי-פחד. – מה אפוא אמר לך סוִידרִיגַילוב? – נגשה דוניה אליו. – אַח, כן! כן! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה. רסקולניקוב הרים את ראשו. – הוא רוצה בלי כל תרוצים לתת לך עשרת אלפים רֻבל, ועם זה הוא מביע רצונו לראותך פעם במעמדי. – לראות! בשום אֹפן שבעולם לא! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה – ואיך הוא מֵעֵז להציע לה כסף! אחר-כך מסר רסקולניקוב (בהרצאה יבֵשה לגמרי) את שיחתו עם סוִידרִיגַילוב, בהחסירו רק את הרוחות, בכדי שלא להִכָּנס בדברים מיֻתּרים: הוא הרגיש רגש של בחילה להִכָּנס באיזו שיחה שהיא, מלבד ההכרחית ביותר. – מה אפוא עניתה לו? – שאלה דוניה. – לראשונה אמרתי, שלא אמסור לך כלום. אז הודיע, שישתמש בכל האמצעים, בכדי להִפָּגש בך, הוא הבטיח, שתשוקתו אליך לא היה בה ממש ושעתה אינו מרגיש אליך כלום... הוא אינו רוצה, שֱתִּנָּשאי ללוזשין... בכלל היו דבריו מחֻסרי-קשר. – איך אתה בעצמך מבאר אותו, רודיה? איזה רֹשם עשה עליך? – אודה, שכּל באורים טובים אין לי. מציע עשרת אלפים – ואומר בעצמו, שאינו עשיר. מודיע, שרוצה לנסוע לאיזה מקום, וכעבור עשרה רגעים הוא שוכח, שאמר את זאת. פתאם הוא מגַלה, שרוצה לשאת אשה ושגם משדכים לו כַלָּה... מובן, שיש לו איזו מטרות, וקרוב לודאי, – רָעות. ואולם שוב קשה לשער, שהוא יגש אל הענין באֹפן טפשי כזה. אלו היו לו כַוָנות רעות בנוגע אליך... אני, כמובן, השׁבתי את פניו בשמֵך בדבר הכסף – לעולם. בכלל, עשה עלי רֹשם משֻנה מאד... אפילו... יש איזה סִמנים של מעֵין שגעון. אולם אפשר שטעיתי; אפשר, שכאן, פשוט, ערמומית מיֻחדה במינה. מותה של מרתּה פּטרובנה עשה עליו רֹשם כמדֻמה... – תהא נשמתה צרורה בצרור החיים! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה – עד נצח אתפלל בעדה לה'! כי מה היינו עושות עכשו, דוניה, אלמלא שלשת האלפים הללו! רבונו של העולם, כמו מן השמים נפלו עלינו! אַח, רודיה, הן הבֹקר לא נשארו לנו אלא שלשה רֻבּלים, ואני ודונצ'קה חשבנו רק, איפֹה למשכן את השעון, ובלבד שלא לקחת מפלוני, עד שיתעורר להבין מעצמו. על דוניה עשתה הצעת סוִידרִגַילוב רֹשם מיֻחד, היא עדין עמדה שקועה במחשבות. – לו יש איזו תכנית איֻמה! – אמרה כמעט בלחש, וכמו לעצמה, וכֻלה חרֵדה. רסקולניקוב הכיר בזו החרָדה היתֵרה. – כמדֻמה, שעוד לא פעם יהיה עלי להִפָּגש אתו – אמר לדוניה. – אנחנו נשמור את צעדיו! – אני אשמור את צעדיו! – קרא רזומיחין באֹמץ – עין לא אגרע ממנו! רודיה הִרְשָׁה לי, הוא אמר לי בעצמו לפני שעה: "שמור את אחותי" . והיא תרשה לי, אבדוטיה רומנובנה? דוניה הצטחקה בידידות והושיטה לו את ידה, אבל הדאגה לא סרה מעל פניה. פולחריה אלכסנדרובנה הביטה עליה בפּקפּוק; אמנם שלשת האלפים, כנראה, הרגיעו אותה. לא עבר רבע שעה והם כבר נכנסו כֻלם בשיחה הכי-חיה. אפילו רסקולניקוב, אף שלא דִבּר, שמע שעה קלה בשׂים-לב. נאם רזומיחין. – ולמה, למה לכן לנסוע מפּה! – השתפך בנאום נלהב – ומה תעשינה בעיָרה? והעִקר, שאתם כֻלכם יחד ואיש לרעהו דרושים, דרושים מאד – הבינו לרֵעִי! נו, לכל-הפחות איזה זמן... ואותי קחו לכן לידיד, לשֻתּף, ומבטיח אני אתכם, שנעשה מפעל רב. שמעו, אני אבאר לכם את הכֹּל בפרטיות, את כל הפּרוֹיֵקט! עוד היום בּבֹּקר, כשעוד לא אֵרע כלום, כבר רפרף הדבר במוחי... וזה הדבר: יש לי דוֹד (אני אציגו לפניכם: ישיש נבון ונכבד מאד!), ולדוד הזה קַפִּטַל של אלף רֻבּלים, ובעצמו הוא מתפרנס מִפֱּנְסִיה ולסכום הזה אינו זקוק. זה השנה השׁנית, שהוא אינו נותן לי מנוחה, שאקח ממנו את האלף בששה אחוזים. אני מבין: הוא, פשוט, רוצה לעזור לי; אולם בשנה שעברה לא נצרכתי, ובשנה הזאת חכיתי רק לבואו והחלטתי לקחת. אתם תתנו אלף מהשלשה שלכם, ויהיה די לעת הראשונה, ונעשה את השֻתפות. מה נעשה? כאן התחיל רזומיחין להרצות את דבר הפּרוֹיֱקט שלו והסביר בארֻכּה, איך שכמעט כל המו"סים והמו"לים שלנו אינם יודעים כלום בטיב סחורתם, ולכן עסקיהם גרועים, בעוד שהוצאת –ספרים מתֻקנה היתה יכולה להביא תועלת ורֱוח. על עבודה זו חשב רזומיחין מאז, בהיותו עובד זה שנתים בשביל אחרים ויודע לא-רע שלש שפות אִרופיות, למרות זה שלפני ששה ימים אמר רסקולניקוב, שידיעתו בגרמנית היא "שוואַך ", בכדי להשׁיאהו לקבל חצי-התרגום ושלושה רֻבלים דמי-קדימה; הוא שִׁקר אז, ורסקולניקוב ידע, שהוא משקר. – למה, למה אפוא לנו לוַתֵּר על שלנו, אם בידינו נמצא אחד המכשירים היותר עִקריים, כסף משלנו? – התלהב רזומיחין. – כמובן, צריך יהיה לעמול הרבה, אבל אנו נעמול, היא, אבדוטיה רומנובנה, אני, רודיון... יש הוצאות-ספרים, שמכניסות עתה רֱוח הגון! ועִקר יסוד מפעלנו יהיה בזה, שאנו נדע מה צריך לתרגם. אנחנו גם נתרגם, גם נוציא, גם נתלמד – הכֹּל יחד. עכשו אני יכול להביא תועלת, מפני שיש לי הנסיון. הני זה כשנתים שאני מחַזֵּר אחרי כל המו"לים ויודע את כל נסתרותיהם: אינם כהנים-גדולים במקדש הספרות, האמינו לי! ולמה, למה לוַתֵּר על שלנו! הנה אני בעצמי יודע ושומר בסוד שנים-שלושה חִבּורים כאלה, שרק בעד הרעיון גרידא לתרגמם ולהוציאם אפשר לקבל מאה, מאה רֻבּל בעד כל אחד, ובנוגע לאחד מהם לא אקבל גם חמש מאות בעד הרעיון. ומה אתם סוברים, אִלו הייתי בא ומסַפר זה לאחד ממו"לינו, היה עוד מטיל ספק בדבר, בולי-עץ שכאלה! ומה ששַׁיָך לכל עסקי הדפוס, הניָר, המכירה – את כל זה מִסרו לי! כל החורים והסדקים לא נסתרו ממני. נתחיל מקטנות, נבוא לגדולות, לכל הפחות, את הדרוש להוצאותינו נשׂתַּכּר, ובכל אֹפן את הקרן לא נפסיד. עיני דוניה נוצצו. – מה שהוא אומר עתה, ישר מאד בעיני, דימיטרי פּרוקוֹפיץ' – אמרה דוניה. – אני, כמובן, איני מבינה כלום בענינים כאלה, – אמרה פולחריה אלכסנדרובנה – אפשר שזה טוב, ואפשר – השם יודע. איזה דבר חדש, לא נודע. מובן, שעלינו להִשָׁאר פה, דרוש, לכל-הפחות, לאיזה זמן... – היא נתנה את עיניה ברודיה. – מה דעתך בזה, אחי? – שאלה דוניה. – אני חושב, שהרעיון טוב הוא מאד – ענה. – על הוצאת-ספרים גדולה, מובן, שאין לחלום בטרם מועד, אבל חמשה-ששה ספרים אפשר להוציא ובהצלחה בלתי מוטלת בספק. אני בעצמי יודע ספר אחד, שיצלח בלי ספק. ומה שנוגע לשאלה, אם יֵדע הוא לנהל את העסק, הרי גם זה למעלה מכל ספק: הוא מבין דבר... אגב, עוד תהא לנו שהות לדון ולהתישב בדבר... – הידד! הריע רזומיחין, – עכשו חַכּו, כאן יש טעון אחד, בבית הזה, טעון מיֻחד, אינו שַׁיָך לאכסניה, עם רהיטים, במקח השוה, שלושה חדרים. שִׂכרו את הדירה הזאת לעת ראשונה. את השעון אמַשכּן לכן מחר ואביא את הכסף, ואחר-כך יסתדר הכּל. והעִקר, שתוכלו לגור שלושתכם יחד, ורודיה אִתּכם. לאן אתה, רודיה? – איך, רודיה, אתה הולך כבר? – שאלה פולחריה אלכסנדרובנה באיזה רטט. – ברגע שכזה! צעק רזומיחין. דוניה הביטה על אחיה בתמהון חשדני. בידיו היה כוֹבעו; הוא התכונן ללכת. – מה זה, שאתם כמו קוברים אותי, או נפרדים ממני לנצח – אמר באיזה קול משֻׁנה. הוא כמו הצטחק, אלא שעל שפתיו לא היתה בת-צחוק. – והלא מי יודע, אפשר שבאמת אנו מתראים בפעם האחרונה, – הוסיף כמו שלא במתכַּוֵן. הוא אמר זאת בליבו, אבל האמירה התמלטה החוצה. – אבל מה לך! – קראה האם. – לאן אתה הולך, רודיה? שאלה דוניה בקּול משֻנה. – כך, – לי נחוץ מאד – ענה נבוך, כאלו פקפק במה שהוא אומר. אולם בפניו החִורים היתה איזו החלטה קשה. – אני רציתי לאמר... בלכתי הֵנה... אני חפצתי לאמר לך, אמי... וגם לך, דוניה, שטוב לנו להִפָּרד לאיזה זמן. אני מרגיש עצמי לא בטוב, אני איני יודע מנוחה... אני אבוא לאחר זמן, אבוא בעצמי, כְּ... כשתהא האפשרות. אני זוכר אתכן ואוהב... עזובנה אותי! עזובנה אותי לבדי! אני כך החלטתי, עוד קֹדם... אני החלטתי ולא אשַׁנה... יהיה אתי מה שיהיה, אם אֹבַד ואם לא, אני רוצה להיות לבדי. שכַחנה אותי לגמרי. כך יותר טוב... אל תדרשׁו לי... כשיהיה צֹרך, אבוא בעצמי, או... אקרא לכן. אפשר, עוד הכּל ישוב לתחיה... ועתה, אם אוהבות אתן אותי, שְעֱינָה ממני... ואם לא, אשטום אתכן, אני מרגיש... שלום! – אֵלי! – שִׁוְעָה פולחריה אלכסנדרובנה. גם על האם וגם על האחות נפלה אימה רבה; על רזומיחין גם-כן. – רודיה! רודיה! עְַשֵׂה שלום אתנו, נהיה כמקודם! – קראה האם האֻמללה. הוא נפנה לאט אל הדלת ולאט התחיל לצאת מן החדר. דוניה הדביקה אותו. – אחא! מה אתה עושה לאמנו! – לחשה ומבטה בָּער בחֵמה עזה. הוא הביט עליה בעינים כבדות. – אין דבר, אני אבוא, אני אשתדל לבוא! – דובבו שפתיו, כאלו לא תפס בהכרתו מה ש הוא רוצה לאמר, וַיֵצא מן החדר. – אֱגואִיסט רע ומחֻסר כל רגש! – קראה דוניה. – הוא מטֹרָף בדעתו, ולא מחֹסר רגש! הוא משֻׁגע! האמנם אין היא רואה זאת? לה אין כל רגש, אם כך! – לחש רזומיחין על אזנה בכל חֻמו ולחץ את כפה בכל כֹּחו. – אני אבוא מיד! – קרא, בפנותו לפולחריה אלכסנדרובנה הֹמֵתה למחצה, וַיָרץ מן החדר. רסקולניקוב חִכּה לו בקצה המסדרון: – אני ידעתי, שתצא, – אמר – שוב אליהן וֱהֱיֵה עִמן... הֱיה גם מחר אצלן ... ותמיד, אני... אפשר, אבוא... אם אוכל, שלום! ומבלי תת לו את ידו, הלך מאתו. – אבל לאן אתה? מה אתה? מה לך? האם אפשר כך?...– מלמל רזומיחין אבוד-עשתונות.

רסקולניקוב נעצר שנית. 

– אחת אמרתי; לעולם על תשאלני דבר, אין לי מה להשיב לך... אֵלַי אל תבוא הֵנה... אותי עְֵזוב... ואותן אַל תעזוב. אתה מבין אותי? במסדרון היה חֹשך; הם עמדו אצל העששית. רגע אחת הביטו דומם איש בפני רעהו. רזומיחין זכר את הרגע הזה כל ימי חייו. מבטו הבוער והחודר של רסקולניקוב כמו הלך והתגבר, חדר לתוך נפשו, לתוך הכרתו. פתאם נרעד רזומיחין. כמו דבר-מה משֻׁנה עבר ביניהם... איזה רעיון חלף, איזה רמז; דבר-מה איֹם, חסַר-צורה ומובן פתאם לשניהם... רזומיחין חָוַר כמת. – עכשו מבין אתה?! – אמר פתאם רסקולניקוב ופניו נתעַותו. – שובה אליהן, – הוסיף פתאם, הִפנה ערפו וילך. יֵלא עטי לתאר מה שהיה באותו הערב אצל פולחריה אלכסנדרובנה, איך שחזר אליהן רזומיחין, איך שהרגיע אותן, איך שנשבע, שצריך לתת לרודיה מרגעה במחלתו, נשבע, שרודיה יבוא בודאי, יבוא מדי יום ביומו, שהוא מרֻגז מאד-מאד, שלא צריך להרגיזהו יותר; שהוא, רזומיחין, ישמור אותו, ישיג לו רופא טוב, טוב ביותר, מועצה של רופאים... במלה אחת, מאותו הערב ואילך היה להן רזומיחין לבן ולאח.