החטא ועונשו (ברנר)/חלק רביעי/פרק I

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


"האמנם המשך החלום הוא?" – שאל רסקולניקוב את עצמו שנית בזהירות ובחשדנות הסתכל באורח הבלתי-צפוי.
– סוִידריגַילוב? איזו שטות! אי-אפשר! – קרא לאחרונה בקול, מתוך תמהון.
נדמה, שהאורח לא התפלא כלל על הקריאה הזאת.
– ביאתי אליו יש לה שתי סבּות. ראשית, חפצתי להתוַדע אליו פנים-אל-פנים, מפני שזה מכבר שמעתי על-אודותיו הרבה דברים מעַנינים, שמושכים אליו את הלב; והשנית, יש לי התקוה, שהוא, יוכל היות, לא ישתמט מעזור לי בדבר אחד, הנוגע ישר לאינטרסים של אחותו אבדוטיה רומנובנה. אותי לבדי, הַיְנו: בלי המלצה, אולי לא תניח לדרוך גם על סף ביתה, מתוך משפט קדום כנגדי, ואילו בעזרתו הוא, להפך, חושב אני...
– בטעות גמורה! – הפסיקו רסקולניקוב.
– הן הרי באו רק אתמול, יַרשני לשאול?
רסקולניקוב לא ענה.
– אתמול, אני יודע. אני בעצמי הרי באתי רק שִׁלשֹׁם. והנה מה שאֹמַר לו בנוגע לזה, רודיון רומנוביץ'; להצדיק את עצמי אחשוב למותר, אולם ירשני-נא רק להודיע: מה, באמת, פשעי וחטאתי בכל זה, זאת אומרת, בלי משפטים קדומים, אלא לאור השׂכל הישר?
רסקולניקוב הוסיף להתבונן אליו דומם.
– שֶׁרָדפתי בביתי אחרי עלמה מחֻסרת-הגנה ו"העלבתי אותה בהצעות המגֻנות" – הלא כן? (בעצמי אני מקדים וקורא את כתב-האשמה!) – אבל הן די לו לשער, שגם אני איני אלא בשר-ודם, et nihil humanum.[1] במלה אחת, שגם אני מסֻגל לחמוד ולאהוב (מה שנעשה לא ברצון עצמנו), די לחשוב רק רגע, בכדי שהכֹּל יתברר באֹפן הכי-טבעי. כאן השאלה היא: רשע מרֻשע אני, או קרבן? ומה, אם באמת קרבן? הן בהציעי לָאֹבּיֶקט שלי לברוח אתי לאמריקה או לשׁוֵיציה, אפשר שהרגשתי בשעת מעשה הרגשות הכי-נכבדות וגם פללתי לבנות בנין-אֹשר לשנינו!... עבד הוא השׂכל לחֵשק; ואני, אולי, גרמתי לעצמי רעה עוד יותר גדולה, יאמין לי!...
– אבל כלל לא בזה היא נקֻדת-השאֵלה, – הפסיקהו רסקולניקוב בגֹעל-נפש – פשוט, הוא מאוס ונמאס, בין אם הצדק אתו ובין אם לא, ולכן אין רוצים לדעת אותו, ולכן מגרשים אותו, ויֵלך לו!...
סוִידריגֵילוב נתן פתאם את קולו בצחוק רם.
– על-כל-פנים, הוא... על-כל-פנים, אותו קשה לרמות! – אמר בצחוק הכי-גלוי – אמרתי לבוא במרמה, והנה לא, והנה הוא עמד מיד על הנקֻדה הכי-נכונה!
– אבל הן גם ברגע הזה הוא מוסיף להתהלך במרמה.
– ובכן מה בכך? – חזר סוִידריגֵילוב, כשהוא מתנודד מצחוק – הן זהו מה שקוראים bonne guerre,[2] הערמה הכי-כשרה!... אבל, איך שיהיה, הוא הפסיקני: אם כך ואם כך, ואני שונה את דברי: כל אי-נעימות לא היתה מתרחשת ובאה, אלמלא המקרה בגן. מרתּה פטרובנה...
– גם את זו, אומרים, שלח לעולם האמת? – הפסיק רקסקולניקוב בגסות.
– והוא שמע כבר גם על זה? אמנם, איך אפשר לבלי לשמוע... נו, בנוגע לשאלתו זו לא אדע, באמת, מה להגיד לו, אף שכליותי אני לא ייסרוני כלל וכלל בנִדון זה. זאת אומרת, אל-נא יחשוב, שאני אומר כך מתוך איזה חשש שהוא; לחשוש אין לי מה; בכל המעשה הובאו סדרים הכי-נכונים ומדֻיקים; החקירה והדרישה המדיצינית מצאה סִבֹת המיתה הפתאֹמית בשבץ, שאחז אותה לרגלי רחיצתה סמוך לאכילת סעֻדה שלֵמה ושתית בקבוק-יין כמעט שלם, ואף לא יכלה אותה דרישה וחקירה למצֹא אחרת... לא, אני הנה מה שחשבתי בלבי זמן-מה, ביחוד בדרך, בשבתי ברכּבת: האם לא גרמתי במקצת לזה... האסון; נו, אולי, במובן הרוחני, בזה שהרגזתיה, או בכיוצא בזה? אבל סוף-סוף באתי לידי מסקנה, שגם זה לא היה לחלוטין.
רסקולניקוב נתן קולו בצחוק.
– "בעלנות" מצדו לדאוג כל כך!
– מה הוא צוחק? יחשוב נא: אני לא חלקתי לה אלא שתי הכאות קטנות בשוט, אפילו סִמנים לא נשארו אחריהן... בבקשה, אל יחשוב אותי לציניקן; אני הן יודע כהלכה, כמה מכֹער זה מצדי וכו' וכו'; אבל אני הן גם יודע בבטחה, שמרתּה פטרובנה היתה כמעט שמֵחה על – נקרא לזה – התלהבות כעין זו. המעשיה בדבר אחותו נתרוקנה סוף-סוף מתָּכנה. מרתּה פטרובנה נאלצה זה שלשה ימים לשבת בית: אין במה לבוא העירה, ואף כבר היתה שם לזרא לַכֹּל עם זה המכתב שלה (אזנו לקחה מענין קריאת אותו המכתב?). ופתאֹם נפלו עליה אותן שתי הכאות-השוט כמו מן השמים! ראשית כֹּל, פקדה לאסור את המרכבה!... אני כבר איני מדַבּר על זה, שיש אצל הנשים מקרים כאלה, שהעלבון נעים ונעים להן מאד, למרות כל הקצף האמתי לכאורה. הם יֶשְׁנָם גם אצל גברים, אותם המקרים; האדם בכלל אוהב מאד מאד להעָלב (הוא הכיר בזה?); אולם הנשים ביחוד. רשאים אפילו לאמר, שזהו המזון שלהן היחידי.
שעה אחת אמר רסקולניקוב לקום וללכת, ובזה לעשות קץ למשא-ומתן. ואלם איזו סקרנות, וגם מעין איזה חשבון, עצרו בו לרגע.
– הוא אוהב להכות? – שאל מפֻזר.
– לא, לא ביחוד, – ענה סוידריגַילוב שאנן – ועם מרתּה פטרובנה כמעט שלא התקוטטתי. אנחנו חיים בשלום גמור, והיא היתה תמיד שבעת-רצון ממני. בשוט השתמשתי רק פעמים בכל שבע שנות שִׁבתֵּנו יחד (אם לא לחשוב עוד מקרה אחד שלישי, שאמנם הרבה פנים היו לו). בפעם הראשונה – שני חדשים אחר חתֻנתנו, מיד לבואנו אל הכפר; וזו הפעם השניה, האחרונה. – והוא כבר חשב, שאני איזה רשע, רֶטרוגרַד, עריץ? חֶה-חֶה... ואגב: האם לא יזכור, רודיון רומנוביץ', איך שלפני שנים אחדות, עוד בימי חֹפש הדבור, הוציאו קול לפני כל עם ועֵדה, בכל הספרות, על אציל אחד – שכחתי את שמו! – שהלקה אשכנזית אחת בתוך רכבת-הקיטור, זוכר הוא? אז, באותה השנה, כמדמני, שקרה גם "המאורע המכֹער של התקופה" (נו, והקריאה הפמבית של "לֵילֵי-מצרים" זוכר הוא? העינים, העינים השחורות! הוי, אַיֵּכם, איכם, ימי-הזהב, ימי נעורינו!). נו, ובכן, הרי דעתי לפניו: לאדון המלקה את האשכנזית איני מסכים כלל, שהרי באמת... מה יש כאן להסכים! ברם, יחד עם זה, לא אוכל לבלי להביע, שלפעמים אמנם נפגשות "אשכנזיות" מסיתות ומַדיחות כאלו, שכמדֻמה לי, אין פרוגרסיסט אחד בעולם, שיוכל לערוב לו. – מנקֻדת-השקפה זו לא השקיף אז איש על הענין, בעוד שנקֻדה זו היא הכי-הומַנית באמת, בנאמנות!
באָמרו זאת, נתן סוידריגַילוב שוב את קולו בצחוק. לרסקולניקוב נתחַוֵּר, שזהו אדם, שהחליט איזה דבר בלבו בהחלטה גמורה ואיזו מטרה נסתָּרה לו.
– הוא, כפי הנראה, לא דבּר עם איש ימים אחדים רצופים? – שאל.
– כמעט. וכי מה? תמוה לו בודאי, מה שאני אדם ידידותי ומסֻדר שכזה?
– לא; על שהוא יותר מדי ידידותי ומסֻדר.
– ולא מצאתי את עצמי נעלב מגסוּת שאלותיו? – מזה הוא למֵד? אבל... מה יש כאן להעלב? כשם ששאל, כך עניתי, – הוסיף בסֵבֶר נפלא של תמימות. – הן אני, חי אלהים, איני מתעַנין עכשו ביחוד כמעט בשום דבר – המשיך כמו מתוך מחשבות – ביחוד עכשו אני הולך בטל לגמרי... אמנם לא יִפָּלא, אם יחשוב, שאני מראה ידידות לשם איזו מטרה, בפרט שדבר לי אל אחותו, כמו שהודיתי בעצמי. אולם אני אגיד לו גלוי: גדול השעמום! ביחוד באלה שלשת הימים, עד כי גם עליו שמחתי... אל-נא באפו, רודיון רומנוביץ', אבל הוא בעצמו נראה לי משום-מה משֻׁנה מאד. יֹאמר מה שיֹאמר, ודבר-מה יש בו עכשו, זאת אומרת, לאו דוקא ברגע זה, אלא בכלל עכשו... נו, נו, לא אוסיף, לא אוסיף, אַל ירעמו פניו! אני הן אינני דֹב מסֻרבּל שכזה, כמו שהוא משער.
רסקולניקוב הביט עליו בפנים נזעמים.
– הוא, אפשר, אינו דֹב כל-עִקר – אמר. – לי נדמה, שהוא אחד מבני החברה המשֻׁבּחה ביותר, או, לכל-הפחות, לכשירצה, יכול הוא להיות גם בן-אדם מהֻגן.
– אבל הן אני אינני תלוי כלל בדעת אחרים ואיני מתעַנין בזה ביחוד, – ענה סוִידרִיגַילוב בקול יבש, ואף בעין צל של גֵּאות – ולמה אפוא אֶמָּנע מהיות קצת מנֻוָּל, בעת שהמלבוש הזה נעים מאד באקלים שלנו... וביחוד בעת שיש לזה גם נטיה טבעית – הוסיף שוב בצחוק.
– אני, בכל זאת, שמעתי, שיש לו כאן הרבה מכּרים. הלא הוא מה שקוראים "אדם עם יחסים". למה לו אפוא אני,אם לא לשם מטרות מיֻחדות?
– זה נכון, שיש לי מכּרים כאן, – מִהר סוִידרִיגַילוב, מבלי ענות על עִקר השאלה – אני כבר נפגשתי בהם; הלא זה היום השלישי שאני מתנודד; יש שאני בעצמי מכיר, וגם אותי, כמדֻמה, מכירים אחרים. והדבר מובן: לבוש כהוגן ונחשב ללא-עני; הן גם שחרור האכרים לא נגע בי: היערות והשדות שלי נמצאים במצב שההכנסה שלהם לא פחתה; אבל... לא אלך אליהם; לזרא היו לי מאז; זה היום השלישי שאני מתהלך ומסתיר פני... וכאן – עיר זו! יגיד נא לי, כיצד נתחבּרה עיר שכזו! עיר של קַנצרטריסטים וכל מיני סֶמִינַריסטים! באמת, הרבה לא ראיתי פה מקֹדם, לפני שנים שמונה, כשהתרוצצתי במקום הזה... עכשו רק אל האַנַּטומיה עיני נשׂואות, חי אלהים!
– איזו אַנַּטומיה?
– ומה שנוגע לקלֻבים והחברות שלכם, לרבות כל הפרוֹגרֶס הנמצא אתכם, יהא כל זה בלעדַי! – המשיך, ושוב בלי ענות על השאלה – הטוב טוב לי להיות עוד הפעם נוכל?
– והוא גם נוכל כבר היה?
– היתכן בלי זה? חבורה שלֵמה, הַיְנו, בני מרום-עם-הארץ, לפני שנים שמונה; בִּלינו את יָמֵינו; והכל, יודע הוא, היו אנשים יודעי-נִמוסים, היו בתוכם פַּיטנים, קַפִּיטַליסטים. בכלל, אצלנו, בחברתנו הרוסית, הנִמוסים היותר נאים הנם קנין הנופלים והיורדים – ההכיר בזה? הלא רק בכפר נתמעטו סִמני-אצילות. ואף-על-פי-כן הושיבוני אז במאסר בעד חוֹבוֹת, יוָני אחד מניֵזשין. כאן באה לידי מרתּה פטרובנה, עמדה על המקח ופדתה אותי בעד שלשים אלף שקלי-כסף (כל החוב שלי היה שבעים אלף). באתי עמה בברית-הנשואין, והיא לקחה אותי תכף-ומיד והביאה אותי אל כפרה כמטמון כל יקר. הן היא זקנה ממני בחמש שנים. אָהֲבה אותי מאד. שבע שנים לא יצאתי מן הכפר. וישים נא לב, כל ימי חייה שמרה את הדוֹקוּמֶנט נגדי על שֵׁם זר, הַיְנוּ שטר החוב על אותם שלשים האלף, באֹפן שאִלו היה עולה בדעתי למרוד בדבר-מה – מיד השלשלת על צוארי! והיא היתה עושה כך! האהבה והשנאה אצל הנשים הרי עולות הן בקנה אחד!
– ואלמלא הדוֹקוּמֶנט, היה הוא עושה פליטה?
– לא אדע מה להגיד לו. הדוֹקוּמֶנט כמעט שלא אֲסָרַני כלל. לא נמשכתי לשום מקום, ולנסוע לחוץ-לארץ – הציעה לפָנַי שתי פעמים מרתּה פטרובנה בעצמה, בראותה שאני משתעמם. אבל למה! בחוץ-לארץ הייתי קֹדם, והכל שָׁם עורר בי אי-נעימות. לא שום דבר ביחוד, אבל הנה השחר עולה, מפרץ-נֵיאַפּוֹל, הים, מביט אתה – והיגון שוֹרה עליך. ומה שמתֹעב ביותר, שדבר-מה מעורר בך יגון באמת! לא, בארץ-המולדת יותר טוב: כאן, לכל-הפחות, אתה מאשים בַּכֹל את האחרים ומזכּה את עצמך. אני, אפשר, הייתי נכון עכשו גם להתארח לאֶכספדיציה אל הקֹטב הצפוני, מפני j'ai le vin mauvais,[3] ואף השתיה מעוררת בי גֹעל-נפש, ומלבדה לא נשאר לי דבר. נסיתי. ומה, אומרים, בֶּרג יתעופף ביום הראשון בגן יוּסוּף על כדור גדול ומבקש בני-לוָיה בעד שכר ידוע, אמת היא?
– וכי מה, הוא היה מתארח לו?
– אני? לא... כך... – מלמל סוִידרִיגַילוב, כשקוע במחשבות באמת.
"מה אתו? הבאמת?" חשב רסקולניקוב.
– לא הדוֹקוּמנט אֲסָרַני, – המשיך סוִידרִיגַילוב מתוך מחשבות – ברצון עצמי לא עזבתי את הכפר, והנה גם כשנה עברה כבר מעת שמרתּה פטרובנה, ביום הולדתי, החזירה לי את השטר הלזה, ולא עוד אלא שהוסיפה לי סכום הגון במזֻמן. לה הן היה רכוש גדול. "רואה אתה, כמה אני מאמינה בך, אַרקַדי איבנוביץ'" – חי נפשי, שכּך אמרה. הוא אינו מאמין, שכך אמרה? והיודע הוא: הן אני נעשיתי לבעל-בית הגון באחֻזתי; גם בסביבה יודעים אותי לבעל-בית מצֻין. קניתי גם ספרים במשק הכפר. מרתּה פטרובנה הסכימה לזה לראשונה, ואחר-כך לא פסקה מחשוש, שמא אשתקע בספרים יותר מדי.
– כמדֻמני, שהוא מתגעגע למרתּה פטרובנה לא-מעט?
– אני? אפשר. באמת, אפשר מאד. ואגב, הוא מאמין ברוחות?
– באיזה רוחות?
– במצויות! ב"איזה"!
– והוא מאמין?
– אם תמצא לאמר לא, pour vous plaire...[4] זאת אומרת, לא לגמרי לא...
– מתגלות אליו?
סוידריגַילוב נתן בו איזה מבט משֻׁנה.
– מרתּה פטרובנה באה לפעמים, – אמר, בעקמו את פיו לכעין בת-צחוק.
– מה פֵּרוש: באה לפעמים?
– זה פעמים שלש. בפעם הראשונה ראיתיה ביום הקבורה, שעה אחרי הקבורה. זה היה בערב נסעי הלום. בפעם השניה שִׁלשֹׁם, בדרך, בעלות הבֹּקר, בַּתַּחנה וִיֶּשרָה הקטנה; ובפעם השלישית לפְני שעתים, במעון שאני מתאכסן בו, בחדר. הייתי לבדי.
– בהקיץ?
– בהחלט. כל שלש הפעמים בהקיץ. באה, מדברת כרגע ויוצאת בדלת; תמיד בדלת. כמעט נשמע קול פסיעותיה.
– משום-מה אמנם חשבתי, שלו מתרחשים ודאי דברים כעין אלה! – קרא רסקולניקוב פתאם, ומיד תמה על שאמר כך, הוא היה נסער מאד.
– כ–כך? הוא חשב כך? – התפלא סוידריגַילוב – האֻמנם? נו כלום לא אמרתי, שבינינו יש איזו נקֻדה משֻׁתפת, אַה?
– הוא לא אמר זה מעולם! – קרא רסקולניקוב בקול קשה ובהתרגשות.
– לא אמרתי?
– לא!
– לי נדמה, שאמרתי. לפני שעה, כשנכנסתי וראיתי, שהוא שוכב בעינים סגורות ומתחפש, מיד אמרתי לעצמי: "זהו!"
– מה פֵּרוש "זהו"? מה כַּוָּנתו? – צָוח רסקולניקוב.
– מה? חי נפשי, שאיני יודע מה... – מלמל סוידריגַילוב בלב תמים, כמי שנסתּבּך בדברי-עצמו.
שתקו רגע. שניהם הביטו איש בפני רעהו במלֹא-עיניהם.
– כל זה הבל! – קרא רסקולניקוב בכעס. – מה אפוא היא מדברת לו בבואהּ?
– היא? ישַׁוה בנפשו, על הקטנות הכי-פחותות; וטיבו של האדם מהו: הן זהו מה שמרגיזני ביותר. בפעם הראשונה באה (אני, מבין הוא, עיפתי: סדר תפלת ההשכבה, נסך המים, סעֻדת ההבראה – וסוף-סוף נשארתי יחידי בחדר, העליתי אש בסיגַרה, שקעתי במחשבות), נכנסה בדלת: "ואתה, אַרקַדי איבנוביץ', אומרת היא, שכחת מרֹב טִרדה למתוח היום את השעון בחדר-האֹכל". ואת השעון הזה, בכל שבע השנים, אמנם הייתי אני מותח בעצמי מדי שבוע בשבוע, ובמקרה של שכחה היתה תמיד מזכירה לי. ביום השני הריני נוסע כבר הלום. כעלות הבֹקר נכנסתי אל בית-הנתיבות – בלילה נרדמתי מעט, כֻּלי שבור, עיני אחוזות שֵׁנה – נטלתי כוס-קפה; הנני נושא עיני – מרתּה פטרובנה באה ויושבת אצלי, ובידה מערכת-קלפים: "האנַחש לך לדרכך אשר אתה הולך בה, ארקדי איבנוביץ'?" והיא אֳמָנית גדולה היתה לנַחֵש. נו, לעולם לא אסלח לי, שלא אמרתי לה הן; ברחתי, נפחדתי, ואמנם גם הפעמון צלצל. היום אני יושב אחרי ארוחה גרועה שבגרועות, שהביאו לי מבית-המזון, קֵבָתי כבדה, – יושב, מעַשן – ופתאם שוב מרתּה פטרוֹבנה נכנסת, כֻּלה עדויה עדיים, בשמלת-משי ירֻקה חדשה, עם סרח-העודף ארֹך מאד: "שלום, ארקדי איבנוביץ'! מה, שמלתי לפי טעמך? אניסקה לא תדע לתפור כזוּ" (אניסקה – תופרת בכפרנו, בת מי שהיה אכּר-משֻׁעבּד, למדה תפירה במוֹסקבה – נערה יפה). עומדת, מסתובבת לפני. אני התבוננתי לשמלה, ואחר-כך הבטתי בפניה בתשומת-לב רבה: "בעלנוּת היא מצדך, מַרתָּה פטרובנה, לבוא אלי עם דברי-הבל שכאלה, להטריד עצמך!" – "אַח, אֵלִי, אבי, גם להטרידך קצת אסור כבר!" אז אני אומר לה, בכדי להתגרות בה מעט: "אני, מַרתָּה פטרובנה, הולך לִשׂא אשה" – "בידך הדבר לעשׂותו, אַרקַדי איבנוביץ'; אלא שאין זה לפי כבודך ביותר, שעוד טרם נסתם הגולל על אשתך הראשונה עמדת ונסעת לִשׂא אשה שניה. ואִלו היית, לכל-הפחות, בוחר לך אשה הגונה, אבל הן יודעת אני, גם לך גם לה לא יהיה – רק שחוק לבריות". עמדה ויצאה, וכמו סואנת בסרח-העודף. שטוּת, אַה?
– אך, אפשר, שהוא אינו אלא מפיח כזבים? – העיר רסקולניקוב.
– אני מכזב לעתים רחוקות מאד – ענה סוִידרִיגַילוב מתוך מחשבות וכאלו לא הרגיש כלל בגסוּת השאלה.
– ומקֹדם, עד עכשו לא נתגלו לו כל רוחות מעולם?
– לא, פעם אחת, רק פעם אחת, לפני שש שנים. פילקה, משרת אחד היה אצלי; אך קברוהו, ואני קראתי מתוך שכחה: "פילקה, סיגרה!" – הוא נכנס ונגש ישר לארון הסיגרות. אני יושב וחושב לי: "הוא יִנָּקם בי", מפני שסמוך מאד לפני מיתתו רַבְנוּ בחָזקה. – "איך אתה מֵעֵז – אני אומר לו – להִכָּנס אלי בשרווּל קרוע – צא, נבל!" נפנה לאחור, יצא – ולא שב עוד. אני לא ספּרתי אז למרתּה פטרובנה דבר. חפצתי לסדר תפלת-הזכרה לנשמתו, אלא שנתבַּישתי.
– יִכָּנס לרופא.
– זה אני יודע גם בלעדיו, שחולה אני, אף שבאמת אין אני יודע במה: לדידי, ודאי שאני בריא מחמשתּכם. אני כלום שאלתיו, אם מאמין הוא, שהרוחות באות ומתגלות? אני שאלתיו: אם מאמין הוא במציאותן של הרוחות בכלל?
– לא, בשום אֹפן לא אאמין! – צָוח רסקולניקוב באיזה מין כעס מיֻחד.
– הן כיצד מדברים בנִדון זה כרגיל? – מלמל סוידריגַילוב, כמו לפני עצמו, בהביטו לצד ובהטותו קצת את ראשו. – הם אומרים: "אתה חולה, שמע-מינה, שֶׁמַּה שנראה לך אינו אלא הזיה". אבל הלא אין כאן הגיון נכון. אני מסכים, שהרוחות אינן באות אלא לחולים; אבל מזה יוצא רק, שדרכן של הרוחות היא לבוא דוקא לחולים, אבל לא שאינן, שאין רוחות במציאות.
– כמובן, אין! – התעקש רסקולניקוב ברֻגזה.
– אין? כסבור הוא? – המשיך סוידריגַילוב, בהביטו בו לאט – נו, ומה, אם נחשוב כך (יְסַיַּע לי!): הרוחות – הרי הן, כלומר, קטעים ושברים מעולמות אחרים, ראשיתם של אותם העולמות. אדם בריא, כמובן, אינו יכול לראותן, מפני שהאדם הבריא הוא בן-העולם-הזה ביותר, והרי שצריך הוא לחיות רק חיי העולם-הזה, למלאות את הארץ ולהביא סדרים בה. אולם אך קִננה בו איזו מחלה, אך נפגם הסדר העולמי הנורמלי בגופו, מיד מתגלית אצלו האפשרות לחזות בעולמות אחרים, וככל אשר תגדל מחלתו, כן תגדל אפשרות-נגיעתו עם עולמות אחרים, באֹפן שעם מותו עובר האדם ישר לעולם אחר. אני חשבתי על כל זה מאז, מכבר. אם הוא מאמין בעולם-הבא, יכול הוא לקבל גם את האידיאה הזאת.
– אני איני מאמין בעולם-הבא, – אמר רסקולניקוב. סוידריגַילוב היה שקוע במחשבותיו.
– ומה, אם שם רק שממיות וכיוצא בזה? – קרא פתאם.
"הַלָּה מטֹרף בדעתו" – חשב רסקולניקוב.
– הנה את הנצחיות אנו משַׁוים לנגדנו תמיד כרעיון שלמעלה מהשגתנו, כאיזה גֹדֶל, גֹדֶל! אבל מִנַּין לנו הגֹדֶל? שמא תחת כל זה, שַׁוו בנפשכם, יהיה שם רק חדר אחד קטן, מעין בית-מרחץ כפרי, כֻּלו פיח ועשן, ושממיות בכל הפנות שאתה פונה, והנה לך כל הנצח. יודע הוא, יש שמֵעין זה נראה לי בֶּחָזון.
– והאֻמנם, האמנם אין הוא מתאר לעצמו דבר-מה פחות מר ויותר ישר מזה! – קרא רסקולניקוב בהרגשׁה חולנית.
– יותר ישר? מי יודע, אפשר שבאֹפן זה יהיה היֹשר הכי-גדול; ויודע הוא, אני הייתי עושה דוקא כך, – ענה סוידריגַילוב בבת-צחוק, שלא נודע פרושה
איזה קר עז נשב על רסקולניקוב מזו התשובה המשנה. סוידריגילוב הרים את ראשו, נתן בו מבט חודר ויצחק פתאם בקול רם.
– לא, יתן-נא אל לבו, – צעק הוא – לפני חצי-שעה עוד לא ראינו איש את רעהו, נחשבים אנו לאויבים, בינינו יש ענין המחכה לפתרון; והנה אנו מניחים לענין שׁלנו ועוברים לאיזו הלכתא למשיחא! נו, האם לא צדקתי באמרי, שמחֹמר אחד קרצנו שנינו?
– אבקשהו אפוא! – התרגז רסקולניקוב – ירשנו לבקשהו לבאר מיד, לשם-מה כִבּדני בבקורו זה ו... ו... אני ממהר, לי אין פנאי, אני רוצה ללכת...
– בבקשה, בבקשה. אחותו, אבדוטיה רומנובנה, נִשאת לאדון לוזשין, לפטר פטרוביץ'?
– אולי אפשר באיזה אֹפן שהוא להִמָּנע מכל שאלה על אחותי ולבלי להזכיר את שמה כלל? אני איני מבין אפילו, איך הוא מֵעֵז לקרֹא בשמה בפני, אם באמת סוידריגַילוב הוא!
– אבל הלא אני על-אודותיה באתי לדבּר, ואיך אפשר לעבור על שמה בשתיקה?
 טוב, ידבר, אבל בקִצור!
 – אני בטוח, שֶׁמַּה טיבו של עִבר זה, האדון לוזשין, קרובי מצד אשתי, כבר הספיק הוא לדעת, אם רק ראה אותו כחצי-שעה או שמע על-אודותיו משהו דבר-אמת. הוא אינו בן-זוג מתאים לאבדוטיה רומנובנה. לדעתי, מקריבה אבדוטיה רומנובנה את עצמנ בדבר הזה, בגֹדל נפשה הרב ובחֹסר כל חשבון, בעד... בעד משפחתה. ולי נדמה מתוך כל זה ששמעתי על-אודותיו, שהוא מצדו היה מרֻצה מאד, אִלו היה השדוך הזה מתבטל, מבלי שיצא כל נֵזק מזה. עכשו, כשהתוַדעתי אליו פנים אל פנים, אני גם בטוח בזה.
– מצדו יש בכל זה הרבה תמימות, יסלח לי, חפצתי לאמר: חֻצפּה – קרא רסקולניקוב.
– זאת אומרת, הוא מתכַּוֵּן לאמר בזה, שאני טורח בשבילי. אַל ידאג, רודיון רומנובִיץ', אִלו הייתי דואג לטובתי, כי אז לא הייתי מדבר באֹפן גלוי כל-כך, הן לא טפש גמור אני. בנוגע לזה אגלה לו פלא פסיכולוגי אחד. לפני שעה, כשהמלצתי על אהבתי לאבדוטיה רומנובנה, אמרתי, שהייתי בעצמי הקרבן. נו, יֵדע אפוא, ששום אהבה אין אני מרגיש עכשו אליה, שְׁ-שום, עד שהדבר נראה לי גם משֻׁנה, משום שלפנים הן הרגש הרגשתי דבר-מה...
– מתוך בטלה וקלקול – הפסיקו רסקולניקוב.
– נכון מאד, אני איש הולך-בטל ומקֻלקל. ואגב, לאחותו יש כל-כך הרבה מעלות טובות, עד שגם אני לא יכֹלתי סוף סוף לעמוד בפני רֹשם ידוע. אולם כל זה הבל, כמו שאני רואה עכשו בעצמי.
– מאימתי התחיל לראות?
– להשיג את זה התחלתי עוד מכבר, אבל נוכח נוכחתי שלשֹׁם, ברגע בואי לפטרבורג. אגב, עוד במוסקבה תארתי לי בדמיוני, שנוסע אני לרכוש לי את ידה של אבדוטיה רומנובנה ולעמוד כצר לאדון לוזשין.
– יסלח לי על שאני מפסיקהו. יגדיל את חסדו אתי: אולי אפשר לקצר ולעבור ישר למטרת בקורו. אני נחפז, לי נחוץ ללכת...
– בעֹנג הכי-גדול. באתי הלום, ובדעתי לעשות איזו... נסיעה, ולכן חפץ אני לסַדר מקֹדם ענינים אחדים נחוצים. בנַי נשארו אצל הדודה; הם עשירים; ואני אינני דרוש להם. ואף – איזה אב אנכי?! לעצמי לקחתי רק זה שנתנה לי מרתּה פטרובנה במתנה אשתקד. דַּיִּי. יסלח, אני עובר מיד לעצם הענין. לפני הנסיעה, שאולי תצא אל הפֹּעל, אני רוצה לגמור את חשבונותי עם האדון לוזשין. זה אינו אומר, שיש בלבי טינה יתרה עליו, אבל הרי בגללו התגלע הריב ביני ובין מרתּה פטרובנה, כשנודע לי, שיָּדה באמצע השדוך הזה. אני רוצה עכשו להתראות עם אבדוטיה רומנובנה, באמצעותו הוא, ואולי במעמדו, ולהודיע לה, ראשית, שמהאדון לוזשין לא רק שלא תקבל שום טובת-הנאה, אלא גם, בלי-ספק, תשׂבע ממנו כעס וממרורים. ואחר-כך, אחר בקשת סליחה על העבר, על כל אלה אי-הנעימות, הייתי מבקש הרמנא ורשות להציע לה עשרת אלפים רֻבּל, ובאֹפן הזה להקל את הפרת-הקנין עם האדון לוזשין. הֲפָרָה, שהיא בעצמה, בטוח אני, היתה רוצה בה, אלו היתה האפשרות לכך.
– אבל הוא באמת, באמת משֻׁגע! – צָוַח רסקולניקוב, ותמהונו גדל מקצפו – איך הוא מֵעֵז לדַבּר כך!
– אני אכן ידעתי, שהוא יצעק; אולם, ראשית, אף-על-פי שאיני עשיר, הנה עשרת האלפים האלה הנם לי לגמרי, לגמרי למותר. לא תקבלם אבדוטיה רומנובנה, אוציאם אני, אולי, באֹפן עוד יותר טפשי. זה ראשית. שנית: רגש-היֹשר שלי אינו סובל כאן אף במשהו; אני מציע זאת בלי כל חשבונות. האמינו או אל תאמינו, אבל סוף-סוף תדעו את האמת, גם הוא, גם אבדוטיה רומנובנה. קֹטב הדבר הוא בזה, שהרי באמת גרמתי איזה צער ואי-נעימות לאחותו הנכבדה, ומתוך רגש חרטה גמורה הנני רוצה בכל לבי – לא לכפר את פניה, לא לשלם בעד אי-הנעימות, אלא, פשוט, לעשות לה איזו טובה קטנה, שהרי סוף-סוף לא נדרתי נדר לעשות אך רעות, אך רעות. אִלו היתה בהצעתי אף חלק מליוני של בקשת תועלת, הן לא הייתי בא להציע באֹפן ישר שכזה; ואף לא הייתי בא עם עשרת אלפים, בעוד שלפני חמשה שבועות הצעתי לה הרבה יותר. חוץ מזה, אני, אפשר ואפשר מאד, אשא בקרוב נערה בתולה אחת, והרי שכּל החשדים באיזה נסיונות מצדי כלפי אבדוטיה רומנובנה בטלים מאליהם. ובסוף דברי אגיד, שבהִנָּשׂאָהּ לאדון לוזשון לוקחת אבדוטיה רומנובנה אותו הכסף, ורק מצד אחר... אבל אל נא יקצוף, רודיון רומנוביץ'; יחשוב במנוחה ובמתינות.
בדברו את הדברים האלה, היה סוידריגילוב בעצמו מתון ושלו עד-מאד,
אבקשהו לגמור, – אמר רסקולניקוב. – בכל אפן, זוהי העזה גדולה.
– אף לא קטנה, שאם לא תאמר כן, יוצא, שהאדם רשאי לעשות לחברו בעולם-הזה רק רע, ואינו רשאי, להפך, לעשות אף קורטוב של טוב מפני הרשמיות המקֻבלה והריקה. זהו דבר, אשר אין לו שחר. הן אלו הייתי מת, למשל, ומשאיר לאחותו את הסכום הזה בצַוָּאתי – האמנם גם אז לא היתה רוצה לקבל?
– אפשר מאד.
– לא, לא נכון. ואגב, לא – לא צריך, ואולם עשרת אלפים רֻבּל בשעת הצֹרך – יש בהם חפץ. בכל אפן אבקש למסור את כל האמור לאבדוטיה רומנובנה.
– לא, לא אמסור.
– אז, רודיון רומנוביץ', אֵאָלץ לבקש להִפָּגש אתּהּ פנים, זאת אומרת: להטריד.
– ואם אמסור, אז לא יבקש?
– לא אדע, באמת, מה להגיד. להתראות אִתּהּ פעם אחת הייתי רוצה מאד.
– אַל יקוה.
– חבל. אמנם הוא אינו יודע אותי. הנה, אפשר נתקרב יותר.
– הוא חושב, שאנו נתקרב יותר?
– ומדוע לא? – אמר סוִידרִיגַילוב בבת-צחוק, קם ולקח את מגבעתו – הן אני לא נתכַּוַּנתי לשלול את מנוחתו כל-כך הרבה, ובלכתי הֵנה לא פללתי לזה ביותר, אף שצורתו, אגב-אורחא, עשתה עלי רֹשם גדול בבקר...
– היכן ראה אותי היום בּבֹּקר? – שאל רסקולניקוב בדאגה.
– במקרה... לי יש הרגש, שיש בו דבר-מה, המתאים לי... אבל אל ידאג, אני איני טרחני; גם לנוכלים התרועעתי, גם הנסיך סוִירבֵּי, קרוב-רחוק לי ופריץ גדול, לא קצה נפשו בי, גם על הַמַדּוֹנה של רפאל ידעתי לרשום דבר-מה באלבומה של הגברת פרילוּקובה, גם עם מרתּה פטרובנה חייתי שבע שנים בלי הפסק, גם בבית ויַזֶמסקי במגרש-סֶניה לַנתי לפנים, גם על הכדור עם בֶּרג, אפשר, אתעופף.
– נו, טוב. ירשני לשאלו: הוא מהרה ישים לדרך פעמיו?
– לאיזו דרך?
– נו, לאותה "נסיעה"... הן הוא אמר בעצמו.
– לנסיעה? אַה, כן!... באמת, אני דברתי לו על הנסיעה...
– נו, זוּהי שאלה רחבה... ועל-כל-פנים, אלמלי ידע, על מה הוא שואל! – הוסיף ויצחק פתאם רמות וקצרות – אני, אפשר, במקום הנסיעה אשא אשה; נכבדות מדֻבר בי.
– כאן?
– כן.
– איך הספיק?
– ואולם עם אבדוטיה רומנובנה להתראות פעם אני רוצה ורוצה. אני מבקש ברצינות. נו, להתראות... אַה... כן! מה ששכחתי! ימסור, רודיון רומנוביץ", לאחותו, שבצַוָאתה של מרתּה פטרובנה נפקדה היא בשלושת אלפים. זה ודאי.מרתּה פטרובנה כתבה צַוָאה שבוע לפני מותה. בעוד שנים-שלושה שבועות תוכל אבדוטיה רומנובנה לקבל את הכסף.
– הוא דובר אמת?
– אמת, ימסור, נו, עבדו המשתחוה. אני הן מתאכסן לא הרחק ממנו.
בצאתו נתקל סוידריגַלוב בפתח ברזומיחין.

  1. ^ שום דבר אנושי (אינו זר לי), (לטינית, הערת ויקיטקסט).
  2. ^ מלחמה טובה (צרפתית, הערת ויקיטקסט).
  3. ^ היין מדכא אותי (צרפתית, הערת ויקיטקסט).
  4. ^ כדי להשביע את רצונך (צרפתית, הערת ויקיטקסט).