החטא ועונשו (ברנר)/חלק שלישי/פרק VI

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש




–... איני מאמין! איני יכול להאמין! – קרא וחזר וקרא רזומיחין הֶהָלוּם, בהשתדלו בכל מאמצי כֹחותיו לבטל את ראיותיו של רסקולניקוב. הם הלכו וקרבו אל בית-המלון של בַּקַּלֵּיוב, במקום שפולחריה אלכּסנדרובנה ודוניה חכו להם מכבר. רזומיחין הפסיק לרגעים את הלוכו מתוך התלהבות הוִּכּוּח, נכלם ונרעש מאותה עובדה גופא, שהם גוללו שיחה ברורה על הענין בפעם הראשונה.
– אל תאמין! – ענה רסקולניקוב בלגלוג קר – אתה אינך רואה כלום, כדרגך, ואני שקלתי כל מלה ומלה...
– אתה חַשְׁדָני, ולכן שקלת... המ... באמת, אני מסכים, שהטון של פורפירי היה משֻׁנה למדי, וביחוד זה הנבל זמיטוב!... הצדק אתך, בו היה דבר-מה, – אבל למה? למה?
– במשך הלילה חזר בו.
– אפכא מסתּבּרא! אפכא מסתברא! אלו היה אצלם רעיון מטֹרף זה, כי אז הלא היו משתדלים בכל מה דאפשר להסתירו, בכדי להשתער פתאם וללכוד... וכאן – קלפים גלוים – עזות ואי-זהירות!
– אִלו היו להם עובדות מוכיחות, עובדות ממש, או, לכל-הפחות, חשּׁדים, שיש להם על מה לסמוך, כי אז היו באמת משתדלים להסתיר את משחקם, בתקוה להרויח יותר (אגב, היו עושים בדיקה במעוני מכבר!). אבל זה הדבר, ששום עובדה אין להם, אף לא אחת – הכל תעתועים, הכל אבק פורח – ולכן הם משתדלים לבלבלני בחֻצפתם. יוכל היות, שבעצמו הוא כועס על שאין ראיות, ומתוך כעס הִתְגַּלֵּעַ. ואפשר, שיש לו איזו כַוַּנה... כאן, אחא, פסיכולוגיה מיֻחדת... אבל – מכֹער הוא לטַפּל בזה, הַנַּח!
– זה מעליב! מעליב! אני מבין אותך! אבל... מכיון שאנו מדברים על זה בגלוי (וזה טוב, שאנו מדברים על זה, סוף-סוף, בגלוי, אני שמח!) – אודה לך ישר, שאת החשד הזה מצאתי אצלם מכבר, בכל העת הזאת. מובן, במדה דקה מן הדקה, בתמונה זחלנית, אבל גם באֹפן שכזה – למה? איך? איך הם מְעִזִים? מהיכן, מהיכן המקור לזה? לוּ ידעתָ כמה הקציף אותי דבר זה! עד לידי טֵרוף-הדעת! היאך! סטודנט עני, מֻכּה דלות ומרה שחורה, עֶרֶב-מחלה אכזריה, שאולי כבר קִננה בו (שים-לב!); סטודנט חַשְׁדָּני, אוהב-עצמו, היודע את ערכו, שששה חדשים היה חבוי בפִנתו ולא ראה איש; קרוע-בלוי, בנעלים בלי תחתיות, הָעמד פתאם לפני איזה פקידים נבזים וסובל את חרופם וגדופם; נוסף על זה: חוב בלתי-צפוי, שצריך לסלק מיד, שטר שעבר זמנו, מֻגש מאת יועץ-החצי צֶ'בַּרוֹב, ריח הצבע, שלשים מעלות חֹם, אויר מחניק, המון צפוף, סִפּוּר על רציחת נפש. שהיית אצלה שִׁלשום – וכל זה על בטן ריקה – איך אפשר שלא להתעלף?! ועל יסוד זה, על יסוד רעוע כזה להקים את כל הבנין! שדין ורוחין! אני מבין, שזה מצַער, אבל אִלו אני במקומך, רודקה, הייתי צוחק בפני כֻלם, או טוב מזה: הייתי רוקק בפני כֻלם, אבל רקיקה גדולה, והייתי מפזר לכל עֵבֶר שתי עשרות מכות-לחי, בחכמה, כמו שתמיד צריך להתנהג בנוגע למכות-לחי, ובזה הייתי גומר. יְרוק! התאושש! בושה וגם חרפה!
"אכן הוא הרצה את הדבר כהוגן" – חשב רסקולניקוב.
– ירוק? ומחר שוב חקירה-ודרישה! – קרא בצער – האמנם עלי לבוא אליהם בפֵרושים ובאורים? לי צר גם על אשר השפלתי את עצמי אמש עד זמיטוב...
– יקח אֹפל! אני בעצמי אלך לפורפירין! אלחץ אותו אל הקיר כדבעי, בתור קרוב: יגַלה לי הכֹל עד השרש! ובנוגע לזמיטוב...
"סוף-סוף מצא את המאשים!" חשב רסקולניקוב.
– חַכֵּה! – צעק פתאֹם רזומיחין ויאחז בכתפו, – חכה! תהפוכות דִּבַּרת! שבתי וראיתי: תהפוכות דברת! נו, איזה מוקש היה זה? אתה אמרת, שבשאלה על הפועלים היה טמון מוקש לרגליך! הגע בעצמך: אם אתה עשית זאת, האם אפשר היה שתאמר, כי ראית איך שצבעו את המעון... ואת הצובעים? אדרבה, אתה היית אומר, שלא ראית דבר, גם אם ראית! וכי מי מעיד כנגד עצמו?
– אִלו אני הייתי עושה המעשה, כי אז הייתי אומר דוקא, שראיתי גם את הצובעים גם את המעון, – הוסיף רסקולניקוב לענות באי-רצון ובגֹעל-נפש גלוי.
– וכי למה להעיד לרעת-עצמו?
– מפני שרק בני-כפר או טירונים גמורים מחֻסרי כל נסיון נוהגים בשעת החקירה והדרישה לכפור בַּכֹּל ולענות על הכֹּל ב"לא" שוה, לא כן אדם מפֻתּח קצת ובעל-נסיון; הוא משתדל דוקא, כפי האפשר, להודות על כל העובדות החיצוניות והבלתי-נדחות, אלא שהוא ממציא בשבילן סִבּות אחרות, מכניס לתוכן איזה שׂרטוט מִשֶׁלו, שׂרטוט מיֻחד ובלתי-צפוי, שנותן להם צביון מיֻחד ומאיר אותן באור אחר. פורפירי יכול היה לחשוב, שאני אענה דוקא כך, בחיוב, בכדי שלא להאפיל על הקרוב לאמת, אלא שאכניס דבר-מה לשם פֵּרוש...
– אבל הוא הן היה יכול לאמר לך תכף, שלפני שני ימים לא היה שם מקום לשום פועלים, והרי, שמע מינה, שהיית שם ביום הרצח. בדבר ריק שכזה היה מבלבל אותך.
– ולזה נתכַּוֵן, שאני לא אספיק לרדת לסוף דעתו ואמהר לענות מענה קרוב לאמת, ואשכח, שלפני שני ימים לא היה שם מקום לשום פועלים.
– אבל איך אפשר לשכוח כזאת?
– אין נקל מזה! בפרטים פחותי-ערך שכאלה נכשלים על-נקלה האנשים הערומים; במדה שהאדם הוא ערום יותר, באותה מדה הוא נזהר פחות, שלא יכשילוהו בדברים ריקים. את האיש הכי-ערום צריך להכשיל דוקא בהכי-פשוט. פורפירי אינו כלל נבער, כאשר תחשוב...
– אם כך, הרי הוא נבל!
רסקולניקוב לא יכֹל לבלי לצחוק. אולם באותו רגע נעשו תמוהות לו גם ההתעוררות שלו, גם ההנאה, שבה הסביר את ענין הַהַכְשָׁלה, בעוד שבכל השיחה הקודמת השתתף בבחילה נזעמה, מתוך הכרה.
בי מתחיל ללכת אחרי אלה דברים!" אמר לעצמו.
ואולם כמעט באותו הרגע היתה אתו רוח אחרת, כאלו מחשבת-דאגה בלתי-צפויה הכתה את לבו פתאם. הדאגה הלכה הלוך וגָבור. הם כבר נגשו עד מבוא האכסניה של בקליוב.
– לֵך אתה – אמר פתאם רסקולניקוב – ואני אבוא אחריך מיד. לאן אתה? והרי אנו באנו כבר!
– נחוץ לי, נחוץ; ענין... אבוא בעוד חצי-שעה... אמור שם.
– עשה כחפצך, אבל אני ממך לא אסור!
– מה, גם אתה רוצה לדכאני! קרא רסקולניקוב ומטבו היה סָפוג רגזנות כל-כך מרה, יאוש כל-כך תהומי, עד שידי רזומיחין רפו. זמן-מה עמד זה במבוא והביט בעצב על רֵעו, שמו—
צעדים מהירים אל הסמטה שלו, לאחרונה הִדֵּק את שִׁניו, קפץ את אגרופיו ונשבע בלבו, שעוד היום יקרע את פורפירי כדג, ויעל למעלה להרגיע את פולחריה אלכסנדרובנה, שכבר היתה מלאה דאגה על אחורו של בנה.
כשבא רסקולניקוב עד ביתו, היו רקותיו רטֻבּות מִזֵעּה ונשימתו כבדה. בחפזון עלה על המעלות, נכנס לחדרו הבלתי-נעול ושָׂם על דלתו את הבריח מבפנים. אחר-כך התנפל בפחד שגעוני אל הזוית, אל אותו החור בניָר-הכֹּתל, שבו שׂם אז את החפצים, תחב את ידו לתוכו ורגעים אחדים פִּשפש שם בכל כֹּח התאמצותו, בודק בכל סדק וקמט. לאחר שלא מצא כלום, קם ושאף רוח בכל עֹמק חזֵהו. לפי שעה, כשקרב למבוא האכסניה של בקליוב, עלה פתאם בדעתו, שאיזה חֵפץ, איזו שרשרת, כפתור, או פסת-ניָר, ששמשה תכריך לאיזה חפץ ורשימת הזקנה עליה – מעין כל זה אפשר שנשמט ונעלם שם באיזה סדר, ואחר-כך יקום פתאם ויוכיח את אשמתו בעליל!
הוא עמד כמו שקוע במחשבות ובת-צחוק משֻׁנה, עלובה, מטֹרפת-למחצה רחפה על שפתיו. לבסוף לקח את כובעו ויצא בלאט מחדרו. שרעפיו נתבלבלו. בשער שמע קול רם:
– הנה הוא בעצמו!
רסקולניקוב הרים את ראשו. השוער עמד בדלת והורה עליו לאיזה בן-אדם לא רם בקומתו ודומה במראהו לעירוני, שהיה נתון במין חַלַּט, במקטֹרן, ומרחוק היה לו צביון של אשה המונית. ראשו החבוש במצנפת מגֹאָלה היה מוּרָד לארץ, וכֻלו היה כמו כפוף. צורתו הכמושה והמקֻמטה היתה של איש למעלה מחמשים. עיניו הקטנות והטרוטות הביטו ברֻגזה, בקפדנות קשה ובאי-רצון.
– מה יש? – שאל רסקולניקוב בגשתו אל השוער.
העירוני הביט עליו באלכסנון מתחת למצחו והסתכל בו הסתכלות אִטית, בוחנת וחודרת; אחר-כך נפנה לאט לאחוריו, ומבלי הוציא הגה יצא מן השער החוצה.
– אבל מה יש! – קרא רסקולניקוב.
– הנה איזה בן-אדם היה פה, שאל אם פה גר הסטודנט, קרא בשם אדוני, שאל, במעונו של מי הוא גר, אדוני ירד, אני הראיתי לו, והוא הלך לו. הראיתם כזה!
גם בעיני השוער היה הדבר קצת לפלא, אבל רק קצת; הרהר בזה רגע קל, ואחר פנה וחזר למדורו.
רסקולניקוב נחפז להשיג את העירוני, ומיד ראה אותו הולך לאטו בצד השני של הרחוב, כשעיניו נעוצות בארץ וכֻלו כמו שוקל ומורה בלבו על איזה דבר. הוא הדביקו מהר, אבל זמן-מה הלך מאחוריו; לבסוף השתַּוָּה עמו על המדרכה והביט לו בפניו מן הצד. הלה הכיר בו מיד, העיף עליו מבט חודר ונחפז, ושוב הוריד את עיניו; ובמצב זה הלכו במשך של רגע, איש בצד רעהו ומבלי דַבּר דָבר.
– הוא שאל עלי... את השוער? – קרא רסקולניקוב לאחרונה, אבל בקול לא רם כל-עִקר.
העירוני לא ענה דבר ואף לא הביט בו. היתה שוב שתיקה.
– אבל מה זה... הוא בא ושואל... ושותק... מה זאת! – קולו של רסקולניקוב היה מרֻסק, והמלים מאנו לצאת מפיו ברור.
העירוני העיף הפעם את עינו ונתן ברסקולניקוב מבט רע ואפל.
– רוצח! – אמר פתאם בלחש, אבל בקול ברור ומדֻיָק.
רסקולניקוב הלך אצלו. רגליו נחלשו פתאם עד לאֹפן נורא, על גבו עבר קֹר, ולבו כאלו מת לרגע, ומיד התחיל פתאם לדפוק, כאלו נִתַּק וַיִמָּלט. כך עברו כמאה צעד, זה אצל זה, ושוב בשתיקה גמורה.
העירוני לא הביט בו.
– אבל מה הוא... מה... מי רוצח?... – דובבו שפתי רסקולניקוב וקולו כמעט שלא נשמע.
– אתה הרוצח! – קרא הלה ביתר הטעמה, וכמו בבת-צחוק של איזו משׂטֵצץ-נצחון, ושוב הביט ישר בפני רסקולניקוב החִורים ובעיניו המתות. אז הגיעו שניהם לפרשת דרכים. העירוני הִשׂמאיל וַיֵלך מבלי הביט לאחוריו. רסקולניקוב נשאר עומד במקומו והביט זמן מרֻבֶּה אחרי ההולך. הוא ראה, איך שפלוני, לאחר שעבר כחמישים צעד, הסב עיניו לאחוריו וראה אותו עומד בלי-נוע על מקומו. לראות ברור אי-אפשר היה, אבל לרסקולניקוב נדמה, שפלוני הצטחק שני ת בצחוקו הקר של משטמה ונצחון.
בצעד אִטי, נרפה, בברכַּים כושלות וכמו נרעד מקֹר, שב רסקולניקוב על עקביו ועלה למדורו. הוא הסיר והניח את כובעו על השלחן, ויתיצב לבלי נוע כעשרה רגעים. אחר-כך צנח באין-אונים על הספה ויתפשט עליה באנחה רפויה, חולנית; עיניו היו סגורות. במצב כזה עבר עליו כחצי-שעה.
הוא לא חשב דבר. היו איזה רעיונות או שברי רעיונות, איזה ציורי-דמיון, בלי סדר וקשר: פני אנשים, שראה עוד בילדותו, או שנפגשו לו באיזה מקום פעם אחת ושלעולם לא היה נזכר בהם; כִּפּת-הפעמונים של בית-הכנסיה בעיר מולדתו; בילַרד באיזה בית-מרזח ואיזה אופיצר אצל הבילרד. ריח סיגרות באיזו חנות-טבק קטנה במרתף, ושוב בית-מזיגה, סֻלם-מדרגות אָפֵל, אפל מאד, לח כֻּלו משופכין ומלא קלִפות של ביצים. ומאיזה מקום עלה צלצול פעמונים חגיגי... הדברים נשתנו, נתחלפו והסתובבו. יש מהם שגם יָשרו בעיניו, והוא נתאחז בהם, אלא שהם נעלמו, ובכלל היה דבר-מה מעיק בתוכו, אבל לא יותר מדי. יש שהיה גם טוב ונעים... הרעד הקל לא חלף, ואף זה היה כמעט נעים להרגיש...
באזניו עלה קול צעדיו וקול דבריו הנמהרים של רזומיחין; הוא סגר את עיניו והתחפש ליָשֵׁן. רזומיחין פתח את הדלת ועמד זמן-מה על המפתן, כנמלך בדעתו. אחר-כך צעד חֶרש לתוך החדר ונגש בזהירות אל הספה. נשמה לחשה של סטסיה:
– אל תגע בו; יִישן די-שֹבעו; יֹאכל אחר-כך.
– ואמנם – ענה רזומיחין.
שניהם יצאו בזהירות וסגרו את הדלת אחריהם. עבר עוד חצי שעה. רסקולניקוב פתח את עיניו, ויצנח שוב אפרקדן, בשימו את ידו על ראשו...
"מי הוא?" מי הוא אותו האיש, ומה ראה? הוא ראה הכֹּל, זה למעלה מכל ספק, אם כן, איפה עמד אז, ומאיפה ראה? ומדוע רק עתה יצא מתחת האדמה? ואיך יכול היה לראות, – היתכן?... המ... – המשיך רסקולניקוב בחרדו מקֹר – והנרתיק אשר מצא ניקולי אצל הדלת: האם גם זה יתכן? ראיות מוכיחות? אם באחת מאלף מחֻדו של מחט שגית – תצא לך מזה ראיה מוכיחה בקורת בית-הבד! זבוב התעופף, הוא ראה! העצכו?!"
ומתוך בחילה מרֻבּה הרגיש פתאם, כמה נחלש, כמה נחלש בגופו.
"אני צריך הייתי לדעת זאת, – חשב בלגלוג מר – ואיך העזתי, בּדעתי את עצמי, בחושי את הכֹּל מראש, לִטול את הקרדֹּם ולהִטָּנף בדם. אני מחֻיב הייתי לדעת קֹדם... חֶה! והרי אמנם ידעתי!"... לחש לעצמו ביאוש.
עתים יש שהיה נקפא לקראת איזו מחשבה חדשה.
"לא, אותם האנשים לא מחֹמר זה קֹרָצו. השליט האמתי, זה שהכֹּל מֻתּר לו, מחריב את טוּלוֹן, עושה הריגה גדולה בפריז, שוכח את חילו במצרַים, מאבּד חצי-מליון אנשים במלחמת מוֹסקבה ומתפטר מכל זה באיזו הלצה בוִילנה. ולוֹ, אחרי מותו, מחלקים כבוד-אֵלים, – הרי שבאמת הכּל הֻרשה לו. לא, אנשים כמו אלה לא בשר הם, כנראה, אלא ברוֹנזה!"
מחשבה צדדית ובלתי-צפויה אחת כמעט שהצחיקה אותו פתאם:
"נַפּוֹליוֹן, הפִּירַמידות, וַטֶּרְלוֹ, – ואיזו זקנה בלה, צנומה, מאוסה, מַלוָה-ברִבּית, עם תֵּיבה אדֻמה תחת מטתה – נו, כיצד יְעַכֵּל זה אפילו פורפירי פטרוביץ'!... איך יוכלו לעַכֵּל זה, איך יוכלו להבין!... הרי האסתֵּטיקה תפריע: "וכי מסֻגל היה נַפּוֹליון, הגיעוּ בעצמכם, לזחֹל אל תחת מטתה של זקנה!... אי, הבלים!"
לרגעים הרגיש, שהוא כמו מדבר מתוך חֹם; מצב-רוחו נעשה נלהב-קדחתני.
"הזקֵנה – שטות! – חשב בהתלהבות ובהפסקות – מעשה הזקנה אולי באמת היה טעות, אבל לא זה העִקר! מעשה הזקנה אמנם היה מחלה... חפצתי לפרוץ גדר במֻקדם... לא נפש רצחתי, את הפרינציפ הרגתי! את הפרינציפ אמנם הרגתי, אבל את הגדר לא פרצתי, נשארתי מעֵבר מזה... כל יכלתי היתה רק להרוג! וגם זה לא יָכֹלתי, כפי שמתברר... פרינציפ... למה חרף וגדף רזומיחין הטפש את הסוציאליסטים? עַם עָמל וסחרני: סוחר ב"אֹשר הכלל". לא, אין אני חי בעולם אלא פעם אחת, ואין חיים מבלעדי החיים האלה: אין אני רוצה לחכות ל"אֹשר הכללי". אני רוצה בחיים גם בשביל עצמי, ואם לא – מוטב לבלי לחיות. מה? אני רק לא רציתי לעבור על-פני אמי הרעבה בידים ריקות ובצפיה ל"אֹשר הכללי". "נושא אני, מבינה אַתּ, לבֵנה קטנה לבנין האֹשר הכללי, ומתוך-כך מנוחה ושקט באהלי". חַא-חַא! למה הנחתם לי? אני הן רק אחת חי בעולם, והן גם אני רוצה... אי, כִּנָּה אֶסתּטית אני ותו לא – הוסיף פתאם בצחוק שגעוני – כן, כִּנָּה – המשיך, בהאחזו ברעיון זה במין רגש-נקם, כשהוא ממשמש בו, משחק בו ומשתעשע בו – ולוּ מפני זה בלבד, שראשית, הרי אני חושב עתה בזה, שכִּנָּה אני; שנית, שחֹדש ימים הרי אני מטריד את ההשגחה הקדושה ומעיד אותה עלי, שלא, כביכול, לשם בשרי ותאותי אני הולך לעשות את מעשי, אלא לשם מטרה נפלאה ונעימה. – חַא-חַא! ובשלישית; מפני שבלכתי לעשות מעשה גמרתי אֹמר לשמור על הישׁר כפי האפשר, להתנהג בקצב ובמדה, על-פי חכמת החשבון; מכל הכִּנִים בחרתי את הכי-אפסית, ולא עוד אלא שהחלטתי לקחת ממנה רק כמה שנחוץ לי בשביל הצעד הראשון, לא פחות ולא יותר (והשאר, באֹפן הזה, היה באמת קֹדש למנזר, על-פי צַוָּאת שכיב-מרע, חַא-חַא!... – ומפני זה אני כִנָה לחלוטין, – הוסיף בחריקת שן, – מפני שאני בעצמי אולי עוד יותר גרוע ונתעב מהַכּנה ההרוגה, ומראש הרגשתי, מקֹדם למעשה, שאגיד את זה לעצמי לאחר המעשה! מה ידמה ומה ישוה לאימה הזאת! הוי, כִּעור! הוי... נבָלה!... הוי, כמה אני מבין את "הנביא" על הסוס וחרבו על ירכו: כה אמר אַלַּהּ והכָּנע, "הרמש הרומש"! צָדק, צדק "הנביא" כשהוא מעמיד באמצע הרחוב תותח נפלא ויורה מתוכו בצדיק וברשע, מבלי להִכָּנס עם איש בדברי-התנצלות! הִכָּנע, רמש, ואל תחפוץ, כי לא לך לחפוץ!... אָה, בשום אֹפן, בשום אֹפן לא אסלח לזקנה!"
שערותיו היו רטֻבּות מִזֵּעה, שפתיו הרועדות היו יבשות, מבטו קפוא ונעוץ בתקרה.
"אמי, אחותי – כמה אהבתין! מפני מה אני עוֹיֵן אותן עכשו? כן, אני עוֹיֵן אותן, שונא, לא אוכל שׂאֵת קרבתן... היום נגשתי ונשקתי לאמי, אני זוכר... לחבק ולחשוב, שאלמלא ידעה, כי אז... המ! היא צריכה להיות כמוני... – הוסיף, בהתאמצו לחשוב הלאה, כאִלו היה מתאבּק על-ידי-זה עם הטֵּרוף התוקף אותו – הוי, כמה מתעב אני את הזקנה ההרוגה! כמדֻמני, שהייתי הורגהּ שנית, אלו היתה שָׁבה לתחיה! אלישבע המסכֵּנה! למה באה היא לידי?... משֻׁנה הוא, על-כל-פנים, למה איני חושב כמעט עליה, כאִלו לא הרגתיה כלל!... אלישבע! סוניה! עלובות, נוחות, עם עיניכן הנוחות... חביבות!... למה אינן בוכות? למה אינן נאנחות? הן נותנות כל אשר להן... ומבטן עָנָיו ושקט... סוניה! סוניה! סוניה השוקטה!..."
עשתונותיו אבדו; היה משֻׁנה בעיניו, מה שאינו זוכר, איך יכול היה להמצא פתאם בחוץ. היתה כבר השעה מאֻחרה. אפלת בין-השמשות הלכה וגדלה; הלבָנה במלואה הבהיקה יותר ויותר; אולם באויר היה איזה מחנק מיֻחד. המונים נהרו בחוצות; בעלי-המלאכה וסתם אנשים עסוקים נפרדו לבתיהם, ויתרם טִיְּלו; נדף ריח סיד, אבק, מים עכורים. רסקולניקוב הלך עצוב ומלא דאגה: הוא זכר היטב, שיצא מביתו לשֵׁם איזו מטרה, שנחוץ לו מאד למהר ולעשות דבר-מה, אבל מה – שכח. פתאם עמד וראה, שבצד השני של הרחוב, על המדרכה, נצב איזה איש ומולל לו באצבעותיו. הוא כוונן אליו את צעדיו לרֹחב הרחוב, והנה נפנה פתאֹם אותו האיש וילך לו, כשראשו מוּרד לארץ, מבלי להביט כלל לאחוריו, כאִלו לא קרא לו כלל. "ומי אומר שקרא?" חשב רסקולניקוב, ואף-על-פי-כן הלך להדביקו. הוא לא הספיק לעשות כעשרה צעדים, ויכירהו, וירתת: זה היה אותו העירוני, באותו החַלַּט וכפוף כמתחִלה. רסקולניקוב הלך מרחוק; לבו דפק; נפנו שניהם לסִמטא, ופלוני עדַין לא הביט לאחור. "היודע הוא, שאני הולך אחרָיו?" חשב רסקולניקוב. העירוני נכנס לתוך שער אחד של חצר גדולה. רסקולניקוב מִהר ונגש אל השער והתחיל להביט: האם לא יסב אליו את פניו? האם לא יקרא לו? ואמנם, לאחר שעבר פלוני עד עֹמק החצר, נפנה אליו פתאם ושוב כאִלו נפנף לו בידו. רסקולניקוב היה גם הוא כרגע בחצר. אבל העירוני כבר לא היה שם. הרי שהוא עלה בודאי על סֻלם-המדרגות הראשון. רסקולניקוב התחיל לרוץ אחריו. ואמנם, כשעבר שתי מערכות-שלַבּים, נשמעו עדַין איזה צעדים מדודים, אטיים. ומשֻׁנה היה: המעלות כמו היו ידועות לו מתמול-שִׁלשֹּׁם! הנה החלון בדיוטה הראשונה; בעצב ובסוד חָדר מבעד השמָשות נֹגה היָּרֵח; הנה גם הדיוטה השניה, אַה! הרי זה אותו מעון, שהצובעים עבדו שם... כיצד לא הכיר מיד? קול צעדי האיש ההולך לפניו נאלם: הרי שהוא נעצר בהִלוכו או שהתחבא באיזה מקום. הנה גם הדיוטה השלישית; ללכת הלאה? ומה גדולה שם הדממה... ונוראה! אולם הוא הלך. שאון צעדיו הוא הפחידוֹ והחרידוֹ. אֵלי, איזה חֹשך! העירוני ודאי שהסתתר כאן באיזו פנה. אַה! המעון פתוח כֻּלו לרוָחה; הוא פקפק רגע ונכנס. בביאה היה אֹפל וריק, אין איש, כאִלו הוציאו משם הכל; בחשאי, על בהֹנות רגליו, נכנס אל החדר השני. על כל החדר היה שפוך אור הירח הבהיר; הכל היה פה כמקֹדם: הכסאות, הראי, הספה הצהֻבּה והתמונות במסגרות. לבָנה גדולה, עגֻלה, אדֻמה כנחֹשת, השקיפה ישר בחלון. "הדממה באה מהלבנה – חשב רסקולניקוב – היא תחוד לי חידות". הוא עמד והמתין, שעה ארֻכה המתין, וככל אשר רבתה דממת הלבנה, כן גדלה דפיקת לבו, עד כי כָאַב לו. והדממה נמשכה. פתאם נשמע בכהרף-עין צליל יבש, כצליל הקִּסם הנשבר, ושוב דממת-מות. זבוב, שהקיץ מתנומתו, התעופף, הטיח עצמו בשִׁמשה ויזַמזֵם תמרורים. ובאותו רגע ראה בפנה, בין הארון הקטן והחלון, כעין מעיל-נשים תלוי על הכֹּתל. – "מעיל זה כיצד בא הֵנה? – חשב – הלא קֹדם לא היה פה"... הוא נגש בחשאי והבין, שמתחת למעיל כמו יתחבא מאן-דהו. בזהירות הרים את שולי המעיל וראה, שכסא עומד פה, ועל הכסא יושבת הזקנה, כֻּלה כפופה ומכֻוָּצה וראשה מוּרד, באפן שהוא לא יכֹל בשום-אֹפן לראות את פניה, אבל זו היתה היא. הוא עמד זמן-מה סמוך לה: "ירֵאה היא!" חשב, הוציא בחשאי מן העניבה את הקרדֹּם ויך על קדקדה, אחת ושתים. אבל משֻׁנה הדבר: היא גם לא נעה ולא זעה מהכסא, כאלו היתה מעֵץ. הוא נפחד, כפף עצמו אליה והתחיל להסתכל בה; אולם גם היא השפילה עוד יותר את ראשה. אז נתכּפף עד הרצפה והביט לה בפניה ממטה למעלה, הביט וַיִּלָּפֵת: הזקנה ישבה וצחקה – השתפכה בצחוק נמוך, בלתי-נשמע, בהתאמצה בכל כֹחותיה, שקולה לא ישָּׁמע לו. פתאם נדמה לו, שדלת חדר-הַשֵׁנה נפתחה משהו ושגם שם כמו צוחקים ומתלחשים. חמת-שגעון תקפה אותו: בכל כֹחותיו התחיל להכות את הזקנה על ראשה, אבל עם כל מכה ומכה רבו וגדלו הצחוק וההתלחשות מחדר-הַשֵׁנה, והזקנה התגוללה כֻּלה מצחוק. הוא נפנה לברוח, אולם כל הביאה כבר היתה מלאה אנשים, הדלתות אל המדרגות פתוחות לרוָחה, ועל הסף, על השלבים ולמטה – אנשים, אנשים, ראשים צפופים, הכל מביטים, – אלא שכֻּלם נתחבאו וממתינים, ושותקים!... בחזהו מועקה, רגליו הושמו בסַד... הוא רצה לצעוק – וייקץ.
הוא נשם בכבדות, – ומשֻׁנה הדבר: החלום כאלו נמשך עדַין. דלת חדרו היתה פתוחה לרוָחה, ועל המפתן עמד אדם בלתי-ידוע לו כלל והתבונן אליו בשים-לב.
רסקולניקוב בטרם הספיק לפקוח את עיניו לגמרי, סגרן שנית. הוא שכב, ופניו למטה, ולא נע. "ההמשך החלום הוא זה אם לא?" – חשב, ומשהו-משהו, בגנבה, הרים את שמֻרות עיניו לראות: האלמוני עמד על מקומו והוסיף להסתכל בו. פתאם עבר האלמוני בזהירות את המפתן, סגר בזהירות את הדלת בעדו, נגש עד השלחן, חִכּה רגע – ובכל העת הזאת לא גרע עין מהשוכב – ובחשאי, בלי שאון, ישב על הכסא אצל הספה; את המגבעת שלו העמיד בצדו על הרצפה, בשתי ידיו נשען על מַטֵּהו ואת סנטרו הוריד על ידיו. נראה היה, שהוא מתכונן לחכות הרבה. עד כמה שאפשר היה לראות דרך האשמורות, היה זה איש לא-צעיר לימים, שָׁמֵן, בעל זָקָן עָבֶה, בהיר, כמעט לבן...
עברו כעשרה רגעים. היה עוד אור, אבל היום כבר פנה לערוב. בחדר שררה דממה גמורה. אפילו מהמדרגות לא עלה כל קול. רק איזה זבוב גדול תופף וזמזם בחלון. לאחרונה נעשה הדבר כבד מנשוא: רסקולניקוב התרומם פתאם וישב על הספה.
– נו, יגיד, מה דרוש לו?
– והרי אני ידעתי, שהוא אינו ישן כל-עִקר, ואינו אלא מתחפשׂ, – ענה האלמוני משֻׁנות ויתן קולו בצחוק שָׁלֵו – ירשני להִתְוַדע אליו: ארקַדי איבַנוביץ' סוידרִיגַילוֹב.