דרכי התלמוד/פרק ו

<< · דרכי התלמוד · פרק ו

א.

דרכי לשונות הנוהגים בגמרא ההבדל שיש בין ה"נ מסתברא ובין דיקא נמי דקתני כי ה"נ מסתברא הוא כשמביא (ההבדל) ראיה לדבריו ממ"א ומכריח סברתו באותו מאמר או משנה או ברייתא, ושטת דיקא נמי היא כשהראיה שמביא אינה חיצונית רק מן הענין בעצמן מן הלשון או הענין אמנם לא יבוא הכי נמי מסתברא, כשהראיה היא מן הדרוש בעצמו שהן חולקים שאם כן יהיה מערכה על הדרוש וביאור הדבר בעצמו והיינו דאמרינן הכי נמי מסתברא מדקתני וכו'.

ב.

ההבדל שיש בין חסורי מחסרא והכי קתני ובין ה"ק הנהוגות לבא בגמרא כי חסורי מחסרא הוא כאשר חסר מן המאמר אותו ענין לגמרי שאינו לא בכח ולא בפועל הכי קאמר הוא שחסר משם אותו ענין שאינו בפועל אבל הוא בכח אותו הלשון ואם הוא בדוחק.

ג.

הלשונות הנוהגים לבא לרבות או לכלול הם זה כגון הכל שוחטים, (חולין ב.) זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה (חולין מב.) וכיוצא באלו ועל זה אמרו לאיתויי מאי והנוהגים לבא למעט כגון זה אלו דברים, או מנין, כמו שאמרו מנינא למעוטי מאי והנוהגים לבא לתוספת ביאור הם כגון כיצד, או למה הדבר דומה, וש לך לעיין אם המשל או הדמיון, שמביא אם הוא יותר מבואר ונגלה לו אז יתכן לומר למה"ד או כיצד ואם לאו לא. לשון לפיכך או הילכך הם ביאור הנמשך והמתחייב מאותם הדברים או מאותו ענין הנזכר והא הנפקותא והתכלית רוצה לומר הדין והפרי ויש לך לעיין כיצד מתחייב משום לשון. במה דברים אמורים, אבל, מיהו, הם מיעוט והמעיט הדבר שלא כדין אותו הדין האמור למעלה וקרוב להם לשון אף על פי או אף על גב ולשון אפילו לעולם בא עמו ולא מבעיא רוצה לומר לא מבעיא זה אלא אפילו זה יהיה בזה הדין כמו שאמר בפ' קמא דנדה (ט':) על ואפ' פחתה או הותירה וכו'. לשון אף על פי ואף על גב הם באו לרבות ולכלול דבר ההוא באותו דין או ענין כלומר ואם נראה שיש לספק מה בענין זה או בדבר זה מ"מ כך דינו כמו שאמרו אע"ג דמגלת תענית בטלה בחנוכה ופורים לא בטלה מה קא משמע לן פשיטא מה שכתב.

הלשונות היותר נהוגים בגמרא בין הנושאים והנותנים ורמינהו, מתקיף לה, בשלמא לדידי ניחא אלא לדידך. ולדידך מי ניחא, לעולם אימא לך, כי תימא, האי מאי, א"א בשלמא, אי הכי, אלא מאי, ולטעמיך, מה נפשך, אלא ודאי, אלא מאי אית לך למימר, ואי בעית אימא, מאי ואומר, דאי לא תמא הכי, הא גופא קשיא, מנה ובה, ממקום שבאת, היא הנותנת, אדרבה.

ועתה אפרשם בע"ה, בשלמא לדידי הוא כשמקשה הקשה כנגד חבירו וירא שיקשה כנגדו גם כן אותה קושיא וישיב לו המוקשה ולדידך מי ניחא הנה הוא מזדרז בתחלת דבריו ומראה שאין לו קושיא ממנו, והוא דומיא דוכי תימא או אי הכי.

ולדידך מי ניחא: הוא כאשר מקשה לחבירו ואותה הקושיא הוא נגדו גם כן אז יענה לו המוקשה ולדידך מי ניחא. וישיב לו המקשה בשלמא לדידי וכו'.

ולטעמיך: הוא קרוב לענין זה אלא שההפרש ביניהם כי לדידך מי ניחא כאשר אותה הקושיא עצמה היא ממקום אחר.

ולעולם אימא לך: הוא כאשר המוקשה יחזור לקיים סברתו הראשונה אשר הקשו לו כנגדה מצד המאמר או הסברא, ומתרץ המאמר ההוא שלא יקשה אצלו.

האי מאי: הוא דרך תימה שתוהה מהשואה שמשוה לשני עניינים והנם מחולפים וכל שכן אם הוא עושה מהקל חמור כי אז יאמר לו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא (עירובין ט' א').

אי אמרת בשלמא: הוא כשיש קושיא בדבריו כנגד הצד הראשון וכנגד הצד השני אין קושיא.

ומה נפשך: הוא כשיש קושיא לכל צד.

אי הכי: כבר הוא מפורש למעלה, אלא: הוא כשחוזר מסברתו הראשונה מכח קושיא שיש כנגדו והוא כעין הדרי בי. אלא ודאי: הוא כשמחזק סברתו בהכרח גמור או בטענה נצחית או בהכרח הדקות.

אלא מאי אית לך למימר התם באותו מאמר הוא כאשר המנגד בא להכריח דעתו מצד שמקשה לחבירו ממאמר אחר ובהכרח יש לפרש המאמר ההוא ומביא ראיה ממנו ואמר לו אלא מאי אית לך למימר התם באותו מאמר או ענין בהכרח יש לך לומר מה שאני אומר ואחר כך אמור אותו גם בזה המקום ולא תקשי מידי.

אלא מאי: קרוב לענין זה או הנה יבא כאשר הקשה המקשה כנגד הפי' שפי' חבירו במאמר או משנה או כנגד הענין שאמר חבירו והנה הוא שולל אותו מן המאמר ההוא אז יאמר לו המוקשה ואלא מהו פירושו והוא כאמור כי בהכרח הדקות יש לומר כן.

דאי לא תימא הכי הוא כאשר הדבר אינו מוכרח מצד עצמו ובא להכרח אותו מצד הפכו או מצד סותרו. וזה על דרך שאמר אין האמת ניכר אלא מצד הפכו וזה דומה להקיש החלוף.

ואי בעית אימא הוא כאשר כשיש חולשא בתירוץ ראשון וחוזר לתירוץ אי בעית אימא, וככה הוא לשון ואומר ואין לומר אם כן מה לו לרטוח עצמו לשתוק מקרא קמא או מתירוץ קמא ויאמר השני כי איפשר שהוא מצד היותר טוב וככה כשאומר ואומר הוא כשיש חולשא בטעם הראשון והטעם כי ודאי לא בא השני אל מצד שאינו מספיק הראשון, ואי איפשר כי טובים השנים מן האחד.

הא גופא קשיא: הוא כשיש קושיא במאמר עצמו מראשו לסופו או איפכא.

אכתי קשה: היא כאשר התירוץ שמתרץ אינו מספיק יאמר לו עדיין הקושיא במקומה עומדת. מנה ובה: היא כאשר המאמר שמביא לעזר לו עומד כנגדו. ממקום שבאת, ואדרבא איפכא מסתבר, או היא הנותנת כל אלו הלשונות ותכונתם אחת ואם יש הבדל מה ביניהם, כל שכן שהוספת הוא כשבא לתרץ ומאותו דבר שאמר לתירוצו נוסף קושיא או ספק על מה שאמר שהיה בתחלה, בלאו הכי נמי: הוא כאשר המדבר מתנה אי זה תנאי בדבריו או בענין ההוא והוא בלתי מוכרח רוצה לומר שאין צודק אליו ישיב לו חבירו בלאו הכי נמי ויש לעיין אם אותו תנאי הוא על צד היותר טוב או מתנה בהכרח הדקות. היכי משכחת לה: הוא כאשר הדבר קשה לצייר או שמצא אותו זר עד שכמעט חשב שהוא נמנע מן המציאות יאמר לו היכי משכחת לה.

היכי דמי כאשר המאמר ההוא או המשנה סתומה שאינו מבואר באי זה דבר או באי זה ענין מדבר ויש לו לשואל קושיא כנגדו באי זה תואר יהיה אז אומר היכי דמי וכו'. אם תמצא לומר הוא כאשר המדבר מציע דבריו על תנאי או הקדמה בלתי מבוארת אז אומר לו אם תמצא לומר שזאת ההקדמה כן מה תאמר בזה שהוא ענף מסתעף ממנה, וקרוב לזה הוא הגע עצמך, אלא: הונח אף אם נניח ונודה רוצה לומר אעפ"י שנודה לך הקדמתך לא יתילד ממנה רצונך, הכי נמי מסתברא או דיקא נמי: הוא כאשר המדבר מכריח דבריו ממקום אחר או מצד עצמו אולם אעפ"י שיקשו כנגד אותה הכרחה או שהראיה כ"כ על כן הדבר עצמו לא נשאר אלא שצריך ראיה ממקום אחר, מכל מקום קשיא:הוא כי שכבא להרוס לו חלק דבריו מהקדמותיו שתרץ וחוזר לתרץ דבריו אז אומר לו בין כך ובין שיהיה כך קשיא כלומר בין שתודה לו זה או אל תודהו עדיין נשאר קושיא. פשיטא זה הלשון יאמר כאשר הדבר הוא מבואר ואין עליו שום חולק וכמעט שהוא מושכל ראשון ר"ל שאין בו שום חידוש אבל אם יש בו שום מחלוקת בין תנא לתנא או לאמורא אין להקשות פשיטא, סלקא דעתך אמינא או מהו דתימא: הוא העולה על הדעת בתחלת המחשבה ועיון ונקרא סברא מבחוץ, וקא משמע לן: הוא סברא אמיתית ועומקה של הלכה בין בדברי תורה או משנה או גמרא.

ד.

כאשר התנא נותן המשפט בשני נושאים אחד לחיוב והשני לפטור שיהיו ב' הנושאים בתואר ובאופן אחד שאם לא כן ליתני ולפלוג בדידיה כדאיתא בבא קמא (ט':) גבי כל [שחבתי] בשמירתו וכו' אי לימא בשור קשור ובור מכוסה דכותה גבי אש גחלת וכו'.

ה.

כשיש חולק על ההקדמה אין להקשות פשיטא אפילו אם יראה שהוא בתכלית הפשיטות כי יאמר לך שלא אמרו אלא לאפוקי מההוא תנא או אמוראה החולק בו כדאמר בבא קמא (ט'.) גבי כספים הרי הן כקרקע דאקשי פשיטא הא אמר שמואל דקאמר ויתר וכו' דוק ותשכח.

ו.

אין להביא ראיה ולעשות כ"כ עיקר מסברת המקשה ומהקדמותיו רוצה לומר ממה שמפרש המקשה או סובר במאמר ולא מהקדמות שמציע ומניח להקשות כי על הרוב אין ההלכה והמסקנא כמותו, ולכן כאשר תרצה להביא ראיה יש לך להביא מהמסקנא ומהנשאר בין הנושאים והנותנים בסוף דבריהם כי פעמים הרבה בסוף המשא והמתן יתחלפו בסברותיהם ויודו זה לזה, הקדמות הרבה בלתי צודקות ולסוף לא ישארו כן כי לא הודו זה לזה רק לצורך השעה וזהו שאמר מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר וכו'.

ז.

התפישה והסתירה היא בארבעה פנים או שהם שקר וכזב וזה בשני פנים או מצד עצמו שדבריו סותרים זה לזה וזה שאמר הא גופא קשיא, קשיא רישא אסיפא או ממקום אחר ר"ל לזה המאמר ההוא ממאמר אחר וזה שאמרו והתניא או והאמר פלוני וכו'.

אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעין ולכן ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה ספרים כי ד"מ מי שאין לו ספרי הגמרא א"א להיות בקי וכן כך מי שאין לו ספרי הרפואה לא יוכל להיות לו בקי בה וכ"כ מי שאין לו ספרי ההגיון או החכמה לא יהיה חכם בה. ולזה אמרו ז"ל (?) מרבה ספרים מרבה חכמה ופרש"י ז"ל על וקנה לך חבר, חבר ממש. ויש אומרים ספרים, כי הספר הוא חבר טוב והקורא בספרים שאולים הוא בכלל והיו חייך תלואים לך מנגד:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.