נידה ט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כל שקורין לה אמא אמא ואינה בושה ר' זירא ור' שמואל בר רב יצחק חד אמר כל שאינה מקפדת וחד אמר כל שאינה בושה מאי בינייהו איכא בינייהו בושה ואינה מקפדת וכמה עונה אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה עונה בינונית שלשים יום ורבא אמר רב חסדא עשרים יום ולא פליגי מר קחשיב ימי טומאה וימי טהרה ומר לא חשיב ימי טומאה ת"ר זקנה שעברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה ולא (מיבעיא) שכוונה אלא אפי' פיחתה (ואפילו) והותירה אפי' פיחתה ולא מבעיא כוונה אדרבה כי כוונה קבעה לה וסתה ודיה שעתה וכי תימא רבנן היא דפליגי עליה דרבי דוסא דאמרי אשה שיש לה וסת מטמאה מעת לעת איפכא מבעי ליה ולימא ולא שפיחתה והותירה אלא אפי' כוונה תני לא שפיחתה והותירה אלא אפי' כוונה ואיבעית אימא ה"ק ולא שכוונה אלא שפיחתה והותירה אבל כוונה קבעה לה וסת ודיה שעתה ומני רבי דוסא היא:
ר"א אומר כל אשה שעברו עליה וכו':
תניא אמר להם רבי אליעזר לחכמים מעשה בריבה אחת בהיתלו שהפסיקה שלש עונות ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דיה שעתה אמרו לו אין שעת הדחק ראיה מאי שעת הדחק איכא דאמרי שני בצורת הוו איכא דאמרי טהרות אפיש לעבידא וחשו רבנן להפסד דטהרות ת"ר מעשה ועשה רבי כר' אליעזר לאחר שנזכר אמר כדי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר' אליעזר אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כוותיה אלא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ומאי לאחר שנזכר לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה אמר כדי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק ת"ר תנוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דיה שעתה שניה דיה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה וכשהגיע זמנה לראות פעם ראשונה דיה שעתה שניה מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה אמר מר עברו עליה שלש עונות דיה שעתה
רש"י
[עריכה]ימי טומאה וימי טהרה - מראייה ועד ראייה שלשים יום. ימי טומאה עשרה שבעה לנדה ושלשה לזיבה ועשרים ימי טהרה:
הרי היא ככל הנשים - דכיון דעשתה כך שלש פעמים אין זה סילוק דמים אלא שינוי וסת וכי תימא תיגלי מלתא למפרע שאף בראשונה מתוך שדמים מצויין בה ראתה ונטמא טהרות למפרע לא אחמור רבנן כולי האי במעת לעת:
בשכוונה - שראתה שלש ראיות הללו בתשעים יום או ביום תשעים ואחד:
אלא אפילו פיחתה - כגון ראשונה לתשעים ושלשה ושניה לסוף תשעים ושנים ושלישית לתשעים ואחד או הותירה כגון ראשונה לצ"א יום ושניה לצ"ב ושלישית לצ"ג אפילו הכי מטמאה מעת לעת ולקמן פריך מאי אפילו הא ודאי הכי הוא דמטמאה מעת לעת דכיון שפיחתה או הותירה במה נטהר וסת אין כאן סילוק דמים אין כאן אבל אם כוונה יש כאן וסת ודיה שעתה:
איפכא מיבעי ליה - ולא כשפיחתה או הותירה בלבד אמרו חכמים שתטמא מעת לעת:
אלא אפילו כוונה - דאיכא למימר יש כאן קביעות וסת ודיה שעתה אפילו הכי מטמאה מעת לעת כרבנן דפליגי עליה דרבי דוסא:
ואיבעית אימא - סמי מכאן אפילו ורבי דוסא היא והכי קאמר ולא כשכוונה דאי כוונה קבעה וסת ודיה שעתה אלא שפיחתה והותירה:
בהיתלו - שם מקום:
שני בצורת הוו - ואיכא הפסד מרובה חששו:
לאחר שנזכר - שלא יפה הורה:
שניה דיה שעתה - שבראייה ראשונה לא הוחזקה בדמים הואיל ולא הגיע זמנה לראות עד שתתחזק כשאר חזקות:
שלישית מטמאה מעת לעת - וכדאמר לקמן דהא מתניתין רבי היא דאמר בתרי זימני הוה חזקה הלכך בשני ראיות הוחזקה להיות דמים מצויין בה ומשהוחזקה ואילך גזור בה רבנן מעת לעת:
עברו עליה שלש עונות וראתה - סילוק דמים הוא זה ואפילו בהגיע זמנה לראות אית ליה להאי תנא דעברו עליה שלש עונות דיה שעתה כדקתני סיפא ור' אליעזר היא דאמר במתניתין כל אשה שעברו עליה ג' עונות דיה שעתה כדלקמן:
בס"א אינו - ה"ג ת"ר תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דיה שעתה שניה דיה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ואע"ג דלגבי בתולת דמים במתני' תנן במה אמרו דיין שעתן בראייה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת הני מילי בהגיע זמנה לראות דמים דדמים מצויין בה ובחדא זימנא איתחזקה אבל זו שאינה ראויה לראות צריכה שתתחזק בחזקה גמורה ובתרי זימני הויא חזקה דהא מתניתין רבי היא וכדמוקמינן ליה לקמן הילכך בשתי ראיות הויא חזקה ובשלישית מטמאה מעת לעת ובההיא ראייה דאיתחזק בה לא גזרו רבנן טומאה למפרע כי היכי דבתולה דמתני' דהגיע זמנה לראות דמיחזקה בחדא ראייה ואמרו רבנן דיה שעתה באותה ראייה אף זאת המוחזקת בראייה שניה דיה שעתה עד שתראה את השלישית:
עברו עליה שלש עונות - לאחר שהוחזקה וראתה:
דיה שעתה - כרבי אליעזר אוקמינן לה לקמן דאמר כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה כדקתני סיפא אף בהגיע זמנה וראתה עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה אלמא ר"א היא:
ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה - לקמן בעי גמרא דאי לא עברו עליה שלשה עונות שניות אלא לסוף עונה חזאי כשאר נשים מאי לפי שיש לנטות הדבר לשני צדדים כדבעי לפרושי בסיפא:
ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה - מטמאה מעת לעת דאיגלאי מילתא דהנך הפסקות לאו סילוק דמים הם אלא שינוי וסת ולא שכוונה אלא שפיחתה והותירה כדאמרינן לעיל ואף על גב דלרבי הוי חזקה בתרי זימני והוכחה דשינוי וסת לדילוגו לאו סילוק דמים הן אפילו הכי לא מטמאינן לה בשניה מעת לעת דכיון דלא הגיע זמנה לראות הויא הפסקה ראשונה מחזקינן לה בחוזרת לקדמותה שלא יהו עוד דמים מצויין בה וצריכה שתתחזק כבתחלה ופעם ראשונה ושניה דיה שעתה ושלישית מטמאה מעת לעת הלכך ראייה הסמוכה לה לשלש עונות קמאי היא ראשונה והסמוכה לשניה היא השניה ובשלישית תטמא מעת לעת ואף על גב דבהפסקה חזיתה שינוי וסת הוא ולא סילוק דמים. ע"כ:
וכשהגיע זמנה לראות פעם ראשונה דיה שעתה שניה מטמאה מעת לעת - דהיינו בתולה דמתניתין דתנן בה במה אמרו דיה שעתה בראייה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת:
עברו עליה כו' - רבי אליעזר היא דאמר אפילו ילדה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה:
אמר מר - גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה שלש פעמים ואחר כך עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה:
תוספות
[עריכה]כל שקורין לה אמא אמא ואינה בושה. ובירושלמי פריך וכי בדעתה תלויה הדבר ומשני כל שראויה לקרותה אמא:
ימי טומאה וימי טהרה. פרש"י שבעה ימי נדות ושלשה ימי זיבה אך קצת דוחק דקרי לאחד עשר יום ימי טומאה ולקמן תנן בפרק בנות כותים (דף לח:) כל י"א יום בחזקת טהרה וקרא נמי קרי להו בלא עת נדתה ור"ח גריס אמר רבא אמר רב חסדא כ"ג:
זקנה שעברו עליה שלש עונות. פירוש סמוך לזקנתה ועוד עברו עליה שלש עונות דיה שעתה והא דתנן (לעיל דף ז:) במה אמרו דיה שעתה בראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת היינו כי ראתה בשניה בסוף שלשים:
פיחתה והותירה. פרש"י כגון לצ"א לצ"ב ולצ"ג לאו דוקא בענין זה דהא לקמן בפרק האשה (דף סד.) פליגי בה רב ושמואל בראתה בט"ו לחדש זה וט"ז לחודש זה וי"ז לחדש זה אי קבעה וסת לדילוג ומיהו למאי דפריש התם דדוקא ברואה לדילוג לחדש אבל ראתה היום ואחר ט"ז יום ואחר י"ז ימים לא קבעה וסת לדילוג אתי שפיר:
ראשונים נוספים
גרסת ר"ח ז"ל רבא אמר רב חסדא שלשה ועשרים יום ולא פליגי מר וכו'. ופשוטה היא. והספרים גורסין כגרסת רש"י ז"ל כ' יום ופירש דלא פליגי מר חשיב ימי טומאה ז' ימי נידה וג' ימי זיבה ומכאן ואילך כיון דבעינן נקיים ימי טהרה הם ולפיכך לא מנה אלא עשרים שדבר בסתם נשים שהן טמאות לנדה ולזיבה.
ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה. י"מ דהא מני רבי היא דאמר בתרי זימנא הויא חזקה והא דבעינן הכא עד תלתא משום שכל שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה הוחזקה בזקנה שדמיה מסולקין ואין ראיה זו מוציאה מכלל זקנו' שכן דרך סלוק דמיהן של זקנות מפסקת ורואה ופוסקת ושוב אינה רואה וכשהיא רואה פעם לסוף ג' עונות עכשיו הוא שמתחלת להחזיק עצמה ברוא' ואפילו בזקנתה לפיכך דיה שעתה בראיה זו שהיא תחלת למניין ובשנייה שהיא שלישית הוחזקה ומטמאה מעת לעת ומתני' דקתני במה שאמרו דיה שעתה בראיה ראשונה אבל בראיה שניה מטמאה מעל"ע התם כשקרבה ראיתה בשנייה דאיגלא מילתא דג' עונות קמייתא לאו משום סלוק דמים הוו ולא הגיעה זו לכלל זקנה. אבל רחקה אף ראיה שניה זקנה היא אלא שרואה וצריכה חזקה, וזה לשון נכון.
ול"נ דזקנה צריכה להחזיק עצמה בראיות והא דקתני מתני' אבל בראיה שנייה מטמאה מעת לעת אבתולה קאי והוא דאיתמר בגמרא עלה רב אמר אכולהו לומר שכולן ישנן בדין הזה שאם החזיקו עצמן בדמים מטמאות מעת לעת, ושמואל אמר ל"ש אלא בתולה וזקנה שישנן בדין הזה שמחזקות עצמן בראיות ומטמאות אח"כ מעת לעת, אבל מעוברת ומניקה דיין שעתן כל ימי מניקותיהן ועוברן ואפילו הן שופעות פעמים הרבה. ומיהו מתני' דקתני דבראיה אחת הוחזקה לדמים ודאי הכל מודים דלאו אזקנה קאי דזקנה הא קתני לה בבתרייתא בתרי זימני אלא בדין הזה להחזיק עצמה כשאר הנשים מעת לעת וזה פירש מדוקדק.
וי"מ אותה לרשב"ג דבתלתא זימני הוי חזקה ומטמאה מעת לעת כשור המועד מה שור המועד בשלשה זימני אתחזק, ואידך כי נגח משלם אף זו בג' פעמים הוחזקה הילכך מטמאה בשלישי עצמה מעת לעת ולהאי פי' אמרינן דמתני' דקתני אבל בראיה שני' מטמאה מעת לעת סתמא כרבי דהא זקנה בכללה לדברי הכל ואינו מחוור. ועוד דשטתא דוסתו' לא מוקמינן להו כרבי דלקמן תנן סתמא כרשב"ג וביבמות אמרינן וסתות ושור המועד כרשב"ג.
ולכל הלשונות נמי קשיא כיון שהוחזקה זו ולבסוף דלאו סלוק דמים הוה בה כלל נטמא למפרע מעת לעת שבכל ראיותיה והשיב רש"י מעת לעת דרבנן הוא וכל שבשעת ראיתה בחזקת טהרה אין מחמירין לטמא אותה למפרע. ואם תשאל הרי הקשו למעלה גבי היתה בחזקת מעוברת וראתה אמאי [אין] מטמאין אותה למפרע לכשהפילה רוח וזו אינה קושיא דהאיכא רב פפא דתריץ הכי הנח מעת לעת לרבנן ולרב פפא שאני התם דאיגלאי מילתא דלאו עובר הוא אבל הכא אכתי איכא למיתלי מעיקרא לא שכיחי בה דמים והשתא הוא דאכחיש' ואיתרעי א"נ התם בסמוך לראיה הפילה דאפשר לטמויה אבל לאחר עונות ליכא למימר הכי.
הא דתניא תנוקות שלא הגיע זמנה לראות וכו'. יפה פי' רש"י ז"ל דהיינו טעמא דלא מטמיא מעת לעת אלא בשלישית לרבי וברביעית לרשב"ג מפני שכל אשה שלא הוחזקה כבר ברואה אינה מטמאה מעת לעת דטעמא דמעת לעת כעין קנסא דרבנן הוא כדאמרו חכמים תקנו להן לבנות ישראל שיהיו בודקות עצמן שחרית וערבית וזו הואיל ולא בדקה הפסידה עונה יתירה הילכך כל שאינה צריכה לבדוק עצמה כלל אינה בכלל מעת לעת שבנדה ותנוקות שלא הגיעה זמנה לראות הרי הן בחזקת טהרה כדתניא לקמן ואין הנשים בודקות אותן הילכך פעם ראשונה ושניה שעדיין לא הוחזקה לראות ולא היתה בכלל תקנה לבדוק שחרית וערבית דיה שעתה. וכיון שראתה בשניה הוחזק ברואה לדברי רבי הילכך בג' מטמאה מעת לעת שהרי היתה צריכה לבדוק שחרית וערבית, ואע"פ שעדיין לא הגיע לכלל שנותיה, וכיון שלא בדקה הפסידה עונה יתירה ושהגיע זמנה לראות כיון שצריכה בדין היה לגזור עליה אפילו בראשונה אלא שהיא קולא לדבריהם. עברו עליה ג' עונות חזרה לכלל תנוקות שלא הגיע זמנה עד שתראה שתים ותהא מוחזקת לראות לדברי רבי דשוב צריכה בדיקה ומטמאה מעת לעת.
והא דאמרינן לקמן (דף י' ע"א) בין שניה לשלישית כיון דלא אתחזק בדם כתמה נמי לא מטמינן לאו אליבא דהך ברייתא דרבי אלא אליבא דהילכתא כרשב"ג. וכן פסק הר"ם ז"ל דקטנה כתמה טהור עד שתראה דם ג' וסתות.
וחזקיה סבר כיון (דחזיא) [דאלו חזיא] הרי היא כשאר כל הנשים אח"כ כתמה מחזיקה וטמא דבכל (מראיה שניה) [מראות משניה] ואילך הוחזקה.
אבל רש"י ז"ל פי' אליבא דברייתא [דרבי] ומאי כיון דלא איתחזק בדם שעדיין לא הוחזק' בה לטמא מעת לעת ולפי דבריו ז"ל ולדידן דקי"ל כרשב"ג אין כתמה טמא עד שיעברו עליה ד' וסתות.
מדאמרינן הכא מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה: כתב הרמב"ן נ"ר, דנראה דאשה קובעת בימי הנקה, דלא ממעטים הכא אלא ימי טוהר דידה. והראב"ד ז"ל כתב דאינה קובעת לא בימי עיבורה ולא בימי מניקתה.
ונ"ל לומר לפי דבריו, דהא דאמרינן הכא דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה, דמשמע הא בשאר ימי מניקתה קבעה, היינו דוקא ללישנא דיושבת ממש על דם טוהר, ומשום דלא אשכחן לה למתני' צריכותא לההוא לישנא אלא זו בלבד אבל ללישנא מבקשת לישב דמבקששתו לא איצטריך לאוקומה בהכין, אלא נדה לאשמעינן דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה למר כדאיתא ליה ולמר כדאית ליה, ויושבת על דם טוהר, לאשמועין דמבקשת לישב אינה צריכה בדיקה כדרב, דמעין אחר הוא, אבל יושבת על דם טוהר לא צריכא ליה דפשיטא, דאי לאשמועינן דאינה קובעת בהן וסת הא לא איצטריכא, דאפילו בימי מניקתה לא קבעה, וכן בדין דכיון דמסולקת דמים היא עד שאינה צריכה בדיקה אפילו בשעת וסת כדאיתא לעיל (ט, א) ואינה מטמאה למפרע כדא"ר יוחנן לעיל (י, ב) א"כ אינה אלא במקרה ואינו ראוי לקבוע.
ותדע לך, דהא מאן דמוקי לה במבקשת לישב קא פריך למאן דמוקי לה ביושבת, אי יושבת מאי למימרא, ואם איתא דימי טהרה לימי טומאה בלחוד לא קבעה קמ"ל, מאי קא פריך, אלא משמע דעד דאוקי' לה ביושבת לא ידעינן האי חילוק, אלא בין ימי טוהר בין שאר ימי מניקתה לא קבעה לה וסת בהן, כנ"ל לדעת הראב"ד ז"ל. עוד י"ל לומר, דהכא מילתא פסיקתא קתני, משום דסתם מתניתין ר"מ ור"מ ס"ל דנתנה בנה למניקה גמלתו או מת הרי היא ככל הנשים, וא"כ לדבריו משגמלתו או מת חזרו דמים למקומן, וראוייה היא לקבוע בהן את הוסת, והילכך אי קתני מניקה הוה אמינא דוקא בשמניקה ממש, משום דאז היא מסולקת דמים ואינה ראויה לקבוע בהן וסת, אבל בשנתנתו למניקה או מת ריכה בדיקה ואפילו ביושבת על דם טוהר, דימי טהרה לימי טומאה קובעים, קמ"ל יושבת על דם טוהר דאפילו בשנתנתו למניקה או שמת, בימי טוהר מיהא אינה צריכה בדיקה, דימי טהרה לימי טומאה לא קבעה הא לאחר ימי טוהר צריכה היא שתבדוק דדילמא קבעה. וזה נראה לי עיקר.
מתני' פעמים צריכה להיות בודקת וכו' ובשעה שהיא עוברת לשמש את הבית: כלומר קודם תשמיש, מדקתני בשעה שהיא עוברת. וי"מ דאותו עד שלפני תשמיש אינה צריכה להיות בודקתו אחר בדיקה מיד קודם תשמיש, דהא לבעלה אינה צריכה בדיקה אלא משום מעלת טהרות היא, והילכך בודקת קודם תשמיש ומצנעת העד עד למחר שהיא רוצה להתעסק בטהרות, וכן אמרו משמו של רש"י ז"ל ואינו מחוור בעיני דהא אמרינן טעמא בגמרא משום מגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה נמי לבעלה, ואם איתא מאי מגו איכא, דהא אינה צריכה בדיקה אלא לטהרות בלבד ולא לבעלה כלל, אלא נראה כשאר המפרשים שפירשו דבודקת בו לאור הנר קודם תשמיש קאמר, דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי לבעלה.
גמרא חדא מכלל דחברתה איתמר: פירש"י ז"ל או הא דרב יהודה מכלל הא דר' זירא או הא דר' זירא מכלל הא דרב יהודה. ואינו מחוור, דהא דר' זירא דייקינן מינה לקמן (יב, א) יש לה וסת עירה בעיא בדיקה ישנה לא בעיא בדיקה, אין לה וסת בין עירה בין ישנה בעיא בדיקה, והא לא נפקא היא מכלל הא דרב יהודה, אלא ודאי משמע דהא דרב יהודה נפקא מכלל הא דר' זירא ויש מפרשים, דהא דרב יהודה ואיך דר' זירא תרוייהו אמרן שמואל, והכא הכי קאמר הא דאוקמינא לה לההיא דר' זירא בעסוקה בטהרות ועירה וישנה אתא לאשמועינן ואי לאו הא דרב יהודה לא הוה ידעינן דעסוקה בטהרות היא, אלא הוה מוקמינן לה אף לבעלה ממש ובשאינה עסוקה בטהרות.
וק"ל קצת להאי פירושא, דא"כ רבא היכי מצי אמר למימר יש לה וסת לטהרות בעיא בדיקה אין לה וסת אפילו לבעלה בעיא בדיקה, דהא אמר רב יהודה משמיה דשמואל בהדיא דמתניתין בעסוקה בטהרות אבל לבעלה אינה צריכה בדיקה, ומתניתין בין בשיש לה וסת בין בשאין לה וסת דאי לא, אהוי הא דשמואל צריכה, דבשיש לה וסת מתניתין דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן היא, כדאמרינן לעיל. ועוד למה ליה לרבא למידק מהא דר' זירא דכל לבעלה אינה צריכה בדיקה, הא אמרה שמואל בהדיא. והראשון עיקר.
תניא נמי הכי במה דברים אמורים לטהרות: כלומר דעלה דמתניתין פירושו בברייתא דהני מילי לטהרות, אבל לבעלה מותרת, ומתניתין בין באשה שיש לה וסת בין שאין לה וסת מיירי, אלמא אף בשאין לה וסת כל לבעלה לא בעיא בדיקה.
רבא אמר רב חסדא עשרים יום: ופריש' דלא חשיב ימי טומאה אבל מ"ד שלשים יהיב עשרה יומי לימי טומאה כלו' לנדה וג' שבועיין לזיבה גדולה ואעפ"י שפעמים שאינה רואה זיבה ואינה זבה כיון דאפשר בהכי מני להו.
ת"ר זקנה שעברו עליה וכו' ועוד עברו עליה ג' עונות וכו': לפום פשטא הא כרשב"ג ריהטא דאמר דבתלתא זימני הויא חזקה דאלו לר' דאמר בתרי זמני הויא חזקה בראיה שניה היכי דייה שעתה דליכא למימר דאותה ראיה שבה הוחזקה אינה טמאה למפרע כי בזו הוחזקה מכאן ואילך וכן לרשב"ג עד הרביעית וכמו שנראה מפרש"י ז"ל דהא ליתא לענין קביעות וסתות היא ולחוש לוסתה אבל לחוש לה למפרע כיון שכבר הוחזקה אף בזו יש לה לחוש ולא דמי לשור המועד דעד דנגח נגיחה ד' לא מחייב דהתם כבר פרישו טעמא בפ' ח"ה דכי לא נגח מאי משלם אבל הכא בראי' שניה לר' וראיה ג' לרשב"ג הוחזקה בדמים דאי לא מתני' דקתני בד"א בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה למפרע מני לא ר' ולא רשב"ג אלא ודאי כדאמ' וזה ברור וכמו שכתבו התוס' מיהו קשה להעמידה כרשב"ג דהא לק' בבריתא בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דקתני כי הכא ואוקי' למציעתא דתינוקת שהגיע זמנה כר' ולסיפא כר"א ואקשינן ממציעתא לסיפא ולא פרכינן כלל מרישא למציעתא דנימא רישא רשב"ג וסיפא ר' יהודה קשי טפי ולית ליה פתר.
לכך פי' בתוס' דהא רישא דלקמן דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ר' היא ולא מטעם דר"שי ז"ל אלא משום דכיון שאלו מסולקות דמים ראיה היא א' שראתה אינה מן המנין אלא במקרה בעלמא והוקשה להם דהא קי"ל בוסתות כרש"ג כדאיתא ביבמות והיכי הויא הא וההיא דלקמן דשקלו וטרו כמה אמוראי דלא כהלכתא ותירץ דכי איפסקא הלכתא כרשב"ג היינו בקביעות וסתות דמעיקרא אבל בחזרת וסתות בתר דסילוק דמים אין הלכה כמותו דהא סתם לן תנא כותיה דר' הכא דקתני בד"א בראיה א' אבל בראי' ב' מטמא למפרע וא"ת והא אמר דבחזרת דמים אפי' ר' מודה דבעינן ג' ראיות י"ל דדוקא הכא שרחקה ראיותיה לג' עונות אבל במתני' בשקרבה ראיותיה ואף ראיה ראשונה מן המנין ועדין אין שיטה זו מחוורת דהא התם פריש תלמודא ואמר נשואי' ומלקיות ר' וסתות ושור המועד רשב"ג ומדלא מפליג כלל בוסתו' מכלל דבכלהו וסתות הלכה כרשב"ג ואע"ג דהכא בפרקין סתם לן תנא כר' לק' בפרקין סתם כרשב"ג דקתני אין האשה קובעת וסת עד שתקבענו ג' פעמים וההיא עדיפא דהוי באחריתא דבחדא מסכ' יש סדר לכך נר' נכון יותר דהא ורישא דלק' ד"ה היא וכיון שזו מסולקת דמים ורחקה ראיותיה עכשו ג' עונות ראיה ראשונה מתלא תליא וקימא דלא ידעינן אם הוא עיקר או מקרה וכן בב' עד שיחזיק בכך פעם ג' וכי ראתה ג' הוכיח סופה על תחילה שהיא קביעות וסת אלא ששינתה וסתה מעונה בינונית לעונה גדולה וכדין הוא דלר' דאמר בראיה שניה למפרע שתהא טמאה למפרע אלא כיון דטהרנוה כבר הנח מעת לעת דרבנן וכדפרישנא לעיל ואפי' לרב פפי ואפי' ת"ל דרב פפי לית ליה ההיא טעמא דר"פ התם שנמצא הוראה בטעות לגמרי שהרי הפילה עכשו רוח משא"כ בזו שאין לנו ודאות גמורה שתהא ראיה ראשונה חזקת דמים ומיהו אין דין זה אלא ברחקה ראיותיה כי הכא משא"כ במשנה במה שאמ' דיה שעתא בראיה ראשונה דהתם קרבה ראיותיה ואליבא דר' בתרי זמני הויא חזקה וכמו שפי' התוס' ולשיטה זו הסכים מורי הרשב"א נר"ו.
אדרבה' כיונה קבעה לה וסת: מכאן ק' קצת לפי' התוס' דהא ההפסקות הוא וכיון דראיה א' אינה מהמנין אין כאן אלא הפסקה א' והיינו שבין ב' לג' וי"ל דנהי דאינה מן המנין והוי כאלו באנפי נפש' מ"מ כדאי היא לחוש ולעשות ג' עונות שאחר זה הפסקה ויש כאן ב' הפסקות.
ודיה שעתא: פי' אליבא דר' דוסא דאוקי' לעיל סתם מתני' כותי' והלכתא כותיה.
ה"ג בבריתא ושהגיע זמנה לראות וראתה פעם א' דיה שעתא ב' מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתא ע"כ והיינו תרי בבי דפרכי' לקמן הדדי דהויא חדא כר' וחדא כר"א הדר גרס' אמר מר ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתא קא חזיא בעונות מאי וכו' פי' דהדרינן למידן על בבי דרישא דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אם אחר שעברו עליה ג' עונות וראתה ראיה א' חזיא ראיה ב' בעונה בינונית שקבעה לה וסת בתחלה קודם סלוק דמיה מה תהא דינה באותה ראיה מי אמרינן שזו בראיה ראשונ' היא שחוזרת לקבוע וסת והג' עונות שעברו עליה היא סלוק דמים גמורין לרחוק הוסת הראשון וכאלו היא זקנה דיינינן לה וא"כ בזו דייה שעתא וכי קתני ועוד עברו עליה ג' עונות וראת' דייה שעתא לאו דוקא ורבותא אשמועינן דאפילו בההיא דייה שעתא ואעפ"י שהיא ראיה ב' לג' עונות או דילמא דהא קתני ועוד עברו עליה ג' עונות אבל אם זאת השניה היתה בעונה קטנה מטמא למפרע דהוכיח סופה על תחלתה דהפסק ג' עונות ראשונות מקרה היה לה ועכשו חוזרת לוסתה הראשון שקבעה לה בג' פעמים קודם סלוק דמים וכגדולה בעלמא דיינינן לה בראיה ב' זו מיהת ולא כזקנה.
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק א (עריכה)
רבא אמר עשרים יום. ר"ח גריס כ"ג דלא חשיב ג' ימי זיבות ימי טומאה דאמרינן לקמן כל י"א יום בחזקת טהרה שדמיה מסולקין:
ולא שכוונה אלא שפיחתה והותירה. פרש"י כגון שראתה לצ"ג יום ולצ"ב מהו דוקא דכי האי גוונא נמי קבעה לה צ"ד תהא דיה שעתה אלא לא דלגה הימים בכוון:
שניה דיה שעתה. פי' רש"י אע"ג דבהגיע זמנה תנן ווסת כשתראה יום בשניה מטמאה מעת לעת היינו משום דמצויין בה דמים ואינה צריכה שתתחזק ובחדא זימנא חשבינן לה מוחזקת אבל בזו בעינן חזקה גמורה. ואתיא כרבי דאמר בתרי זמני הויא חזקה ובראייה שמוחזקת בה דייה שעתה מי' לקמן לא משמע הכי דגרסינן תינוקת שהגיע זמנה לראות כו' כמו אמר מר ועלה קאי מני ר' היא ומשמע דבהגיע זמנה בעינן שתתחזק חזקה גמורה. ובראייה שמתחזקת בה מטמאה מעת לעת. הא דאמרינן הכא דשניה דיה שעתה. י"ל דבהגיע זמנה דוקא אמרינן בראייה שמתחזקת בה מטמאה מעת לעת אבל בלא הגיע בעינן שתתחזק תחלה. ולרשב"ג כשהגיע מטמא' בשלישי' וכשלא הגיע ברביעית וקשה דא"כ מתני' דתנן במה אמרו דיה שעתה בראשונה אבל בראייה שניה מטמאה מעת לעת היינו כר'. ובסוף הבא על יבמתו אמרי' ווסתות סתם לן תנא כרשב"ג דתנן אין האשה קובעת לה ווסת עד שתקבענה ג' פעמים והא סתם לן נמי כר' במתני' וי"ל דסתמא בתרייתא עיקר. ומי' קשה דהא דאמר רב כהנא לעיל ג' בתולות הן ופריך ליתני בתולת דמים. ומאי פריך דלמא כרשב"ג ס"ל דכוותיה קי"ל בווסתות כדאמרינן ביבמות. והלכך לא מצי למיתני דכל הני דחשיב בפעם ראשונה לא מיקרי עוד בתולה אבל בתולת דמים מפעם ראשונה עדיין בתולה היא וכן בשניה ואפי' אי ס"ל כר' ניחא דפעם ראשונה עדיין מיקרא בתולה עד שניה. אלא שבראייה שמתחזקת בה מטמאה על כן נראה כדפרש"י. וברוב ספרים ל"ג לקמן הגיע זמנה לראות. אלא ה"ג מני רבי היא ואלא הגיע זמנה קאי:
עברו עליה ג' עונות דיה שעתה. פרש"י כר' אליעזר כדקתני סיפא אף בהגיע זמנה ובתוספתא לא משמע כדקתני בהך דלא הגיע זמנה דיה שעתה וגבי הגיע זמנה קתני מטמאה מעת לעת ופליג עלה ר' אליעזר אלמא רבנן מודו בלא הגיע זמנה ואע"ג דהוחזקה בראיות כיון דלא הגיע זמנה בהפסקות מדמו לה למעוברת ומניקה אליבא דר' יוסי במתני':
ועוד עברו עליה ג' עונות. פרש"י בתשובה אע"ג דלר' בתרי זמני הויא חזקה אינה מתחזקת עד הפסקה שלישית דבהפסקה ראשונה חזרה לקדמותה והוי כאילו לא ראתה מעולם וצריכה שתתחזק כבתחלה בשתי ראיות ובשלישית תטמא דהיינו ראייה ראשונה דאחר הפסקה ראשונה ושניה שלאחר הפסקה שניה. ובשלישית תטמא מעת לעת וכיון דחשיב לה כהפסקה ראשונה בחזרה לקדמותה אינה כמנין שתי הפסקות שלאחר כך ונמצא שאין אחר ראיה ראשונה שלה אלא שתי הפסקות ולאותה הפסקה שהיא מתחזקת לקביעות וסת מטמאה מעת לעת. וזה דחקו דלא קתני גם הגיע זמנה ועוד עברו ג' עונות דייה שעתה מכלל דבהגיע ועברו ג' פעמים מטמאה מעת לעת כיון שקובעת ראייה באותה וסת. אע"ג דפירש"י לעיל דבראייה שמתחזקת בה דייה שעתה יש לחלק בחזקה זו משום דאיגלאי מלתא שלא נסתלקה מן הדמים מעולם ומיהו באותן שקודם זו דיין שעתן אע"ג דאיגלאי מלתא כיון שבאותה שעה לא נודע עדיין כמו שמצינו לעיל גבי היתה בחזקת טהרה מעוברת ולפי פירושו הא דתנן לעיל גבי זקנה ועוד עברו עליה שלש עונות דייה שעתה אתיא כרשב"ג דבתולה וזקנה שוות:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה