דרכי התלמוד/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · דרכי התלמוד · פרק ה· >>

א.[עריכה]

המפרש אשר יפרש באור אי זה ספר יפרשנו. או בעבור שאין כח במתחילין לעיין בספר או בלשון ההוא להבינו כי הוא סתום וחתום, או מצד שהוא צריך להקדמות מחוץ או מצד שהוא דבר זר. ובכיוצא בזה אינך צריך להעמיקו לחקור עליו כי אין כוונתו אלא לפרש ולהודיע פשטי הדברים הנעלמים כי סתומים וחתומים ואז לא תוכל לומר פשיטא מאי קא משמע לן אבל תוכל לשאול מאן אמר ליה שהוא ככה, או יפרש הענין כדי להוציא מדעת אחרת, או פירוש אחר שיהיה אפשר בכח הלשון ההוא לפרש ולומר בו כי לפי פשטי הדברים והלשון היה איפשר לטעות ולחשוב דעת אחרת וכדי להשמר ממנו ולהוציא אותו מדעת המעיינים בעבור כי לפי האמת הוא שקר או פי' דחוק וחלוש יפרשנו. ואם תרצה לעמוד על כוונת המפרש ולדעת מאי זה פירוש או סברא נשמר או בא למעט עיין היטב בפירושו והיה מדקדק בו ויבקש סותרו ומנגדו או הפכו ואז תדע כי ממנו נשמר ואז יש לך לבקש הכרח לפירושו על סותרו ולומר מה ראית לומר זה הפירוש מן האחר. ולתת טעם והכרח לדבריו ולפעמים גם כן כדי להשמר מאותה תיובתא שיש כנגד אותו ענין ולתקנה אם לא יבארנה ויגידנה המפרש ולדעת מה היא הקושיא, יש לך לעיין היטב בדבריו כי מתוכם תבאר לך מה היא כמו שאמרתי לך למעלה יש לך לעיין תוקף הקושיא ותורפה אם כנגד הלשון או הענין ואם התירוץ עולה בה כהוגן או אם עדיין הקושיא במקומה עומדת וגם כן לפעמים אין כוונת המפרש בדברי אלא לתקן הלשון וליישבו כפי הענין כי אף על פי שהענין יהי מובן ואי אפשר לעות בו ולחשוב מחשבה אחרת עליו ואעפ"י שמצד הלשון אינו מתוקן כראוי ואיפשר לטעון בו טעם אחר יפרש ויתקן הלשון ההוא בכל יכולתו כדפרש"י כי יגח שור איש שור של איש ודומיהן

ב.[עריכה]

לעולם הוי משתדל לתת צריכות לכל דברי המפרש או המחבר וכל לשון למה אמר אותו ולמה נתכוון בלשון ההוא אם לפרש או להוציא מפי' אחר או לתרץ אי זה דוחק או קושיא ונשמרת לצמצם לשונו ולהוציא בענין שלא ישאר בו מלה מיותרת כי אם היה איפשר לומר כונתו דרך משל בשלש מלות מה צורך בארבע וכן תעשה בלשון המשנה והגמרא רוצה לומר שתדקדק בלשונם שלא יהיה דבר מיותר וכאאשר יראה לך שהוא מיותר חזור לעיין היטב כי לא האריכו בדברים שלא לצרוך כי לא דבר ריק הוא ותפארת החכמים הוא למעט בדברים להיות כולל הרבה עניינים במעט דברים ולעשות דבריהם שיהיו מעטים בכמות ורבים באיכות ושלא יהיה בדבריו דבר מיותר אפילו מאות אחת כמו שאמרו (פסחים ג:) לעולם ילמד אדם לתלמידיו בדרך קצרה כל שכן בתורתנו הקדושה שניתנה מפי הגבורה יתברך ויתעלה שהיא מדברת בלשון קצרה וכוללת כמו שמצינו גבי מאכלות אסורות דגבי בהמה פרט לך הטהורים ונתן סימנין להכיר הטמאים וגבי העוף בהפך.

ג.[עריכה]

ולעולם בכל ספרי מפרש או מחבר אשר תעיין בו הוי משתדל לדעת תחלה דרכי המפרש ההוא שמוליך בדבריו ואחר כך הוי מעיין בו וראה אם הולך לשטתו בדברים ההם ובענייניו.

ד.[עריכה]

כל דבור ולשון או יהא לשון מוכרח או לשון משותף או נמנע ורצוני במוכרח שבהכרח מורה על אותו ענין אבל לא הוראה וראיה משותף כי איפשר שמורה גם כן על דבר אחר וזהו הנקרא לשון משותף. ונמנע רוצה לומר שהוא נמנע להורות על אותו ענין ולזה עיין בו מאי זה מין זה.

ה.[עריכה]

כל מאמר ולשון או יהיה בניחותא, או בתמיה, או בבקשה, או בספק, ר"ל דרך שאלה, והמאמר הנאמר בניחותא הנה הוא כמות שהוא חיוב או שלילה ואם היה בשלילה חוזר לחיוב. והספק אפשר להיות אחד מהב' צדדין כי כל ספק הוא אפשרי והאפשרי הוא יפול על ב' צדדין אמנם הדרך שהוא דרך תחנה או בקשה זה לא ישתמשו בו ספרי החכמה והתורה ואין לנו צורך לדעת משפטו.

ו.[עריכה]

מנהג רש"י ז"ל ושיטתו היא שלא לדבר דבר ושלא להוציא מלה בלשונו שלא לצורך רוצה לומר כי כאשר ידבר דבר על לשון הגמרא, או לפרש בעבור כי הוא סתום, או להיותו נשמר מפי' אחר מוטעה, מאתקפתא וקושיא או דוחק, או לתקן הלשון, כמו שהקדמתי למעלה כאשר ביארתי דרכי המפרשים. וגם מנהגו לפרש המשנה או מאמר הגמרא או הבריתא בתחלת הענין כפי המסקנא שבסוף ולהניח הספקות (הנלוים) [הגלוים] אשר כנגד המאמר ולומר ובגמרא פריך או ובגמרא מפרש או אם הוא בתחלת השמועה או הסוגיא של גמרא לומר לקמן מפרש ולקמן פריך וכבר דרכו לומר קס"ד לפעמים כאשר יהיה אותה הקדמה אשר מכח ההכרח שיסבור אותה עתה כן האומר המאמר ההוא או המקשה ממנו ולבסוף היא בטלה ולכן אמר הרב קס"ד ויש לך לעיין מה צורך יש עתה בה אם היה איפשר לומר המאמר ההוא בזולתה ולהקשות ממנו או לאו ואם ביטלה אחר כך או לאו. אמנם אמר קס"ד כאשר לפי האמת אותה הנחה או הקדמה שעליה מיסד המקשה הקושיא אי אפשר להשאר כן ולהיות אמיתית כפי המסקנא אבל אם היה באיפשר להיות כן אעפ"י שהמתרץ ידחה אותה ויאמר שאינו כן ויבטלנה כפי דעתו לא יאמר קס"ד ושמור זה הכלל וכבר מנהגו לפרש הענין תחלה ואח"כ יחזור לתקן הלשון ולישבו כפי הענין כמו שאמר על בקנאו את קנאתי או כמו ויהס כלב ודוק ותשכח.

ז.[עריכה]

ובחידושי הרמב"ן צריך אתה לעיין דק היטב ולהשתדל ולהוציא לצמצם כל לשונו בענין שלא ישאר בו דבר מיותר אפילו אות אחת כי כל דבריו הם במספר ובמשקל ובמדה ולהסתכל מהיכן מתחיל דיבורו ועל אי זה לשון מן המשנה או הגמרא מיוסד ולראות אם היה באיפשר להתחיל ממקום אחר כי מזה איפשר לקחת הערה על כוונתו ולדעת מהו קשר הדבור ההוא וכיצד מתייחסים ומתקשרים כל דברי הדבור ההוא מסופיה לרישיה ומרישיה לסופיה ומהו כוונת הדבור ומהו הפי' או הסברא שדוחה ולמה דוחה אותו. ובכלל יש לך לראות בעין השכל מאי זה פירוש הוא נשמר ולדעת אם יש שום מחבר שרוצה להעמיד מה שהוא דוחה, וכאשר בתחלת פירושו אומר פירוש מאיזה פירוש אחר הוא נשמר. ועיין מה צורך פירושו פשיטא כי זהו הפירוש רק בודאי בא למעט פירוש אחר וכבר כשאומר ואקשינן ופרכי' וכיוצא באלו הלשונות יש לך לראות מה דוחק יש באותה קושיא או אותו תירוץ שבא לומר ואקשינן אלא בודאי מאי זה דוחק או קושיא שיש בלשון ההוא לפי פי' והוא נכון ומקושר כנגד מנגדו בא לתקן. וכשאומר משמע או אלמא יש לך לדעת כי אותו הדיוק או השמע אינו מוכרח שאיפשר להכחישו, על כן אמר אלמא משמע אבל הוא סברה נכונה. וכשאומר אי נמי הוא מצד דוחק שיש בתירוץ הראשון, וכשאמר כלל בפי' הוא להוציא שהיה באיפשר לקחת אותו ענין או דבר חלקי או פרטי וקצתי ולא כולל ובא לומר שהוא כולל, וכבר עשה ווים לעמודים רוצה לומר כי דרכו לומר ואקשינן ופרכינן ופריך והנה הלשונות האלו הוא רגיל לאומרם כאשר לפי פרושו אותה הקושיא או התירוץ בא בדוחק, ולפירוש אשר הוא דוחה מתיישב היטב ואז ישתדל הוא לישבו ולתקנו בענין שלא יהיה קשה אצל פירושו, ולכן במקומות כאלו יש לך להכנס תחלה בלשון בשלמא ולומר בשלמא לפי הפירוש האחר ניחא וכו', או הוא בהיפך כי הוא מיישב לפירושו היטב וסותר לפירוש האחר וכאשר יבוא ואקשי' או ופרכי' בהפך הוא אחר והיינו כאלו אמר והיינו דאקשינן והוא לסיוע ולעזר דבריו, ולכן יש להסתכל היטב בלשונות הללו ובאלו הויין כי הם כלל גדול בדבריו.

ח.[עריכה]

לעולם הוי מסתכל בכל תירוץ שמתרצים אם הוא תירוץ דחוק או מרווח כי כל תירוץ שצריך להוציא המאמר או הענין מפשוטו כגון שנראה המאמר ההוא כולל והמתרץ עושהו פרטי רוצה לומר שאינו מדבר אלא בענין מיוחד, או שמפרש המאמר חוץ מפשוטו הוא דוחק, ויש לך להסתכל בתירוצו ולומר כי תמיד התירוץ שהוא מעט הדוחק מחבירו וכל עוד שיש לתרץ כפשוטו למה לו להכנס בדוחק ולהקל מזה הדוחק בא בגמרא (א"א) [איבעית אימא] אי נמי תירוץ אחר תירוץ והסתכל אם התירוץ השני הוא על צד היותר טוב רוצה לומר לרווחא דמילתא או ראוי לסבול דוחק.

ט.[עריכה]

והוי יודע כי המקשה לא יקשה לעולם בהקדמות רצוניות רק בהקדמות הכרחיות ולא יניח הנחה או אוקמתא בלתי מוכרחת להקשות כל שכן שלא יכנס בדוחק אבל המתרץ יש לו רשות לתרץ בכל מה איפשר אפילו בהקדמה רצונית בלתי ראייה ולעולם התירוץ האחרות יותר דוחק לא עלה על הדעת.

י.[עריכה]

לעולם כשהמחלוקת בין החולקים הוא בקצוות רוצה לומר שאחד מהם נותן דין בקצה הראשון לצד מעלה והשני בקצה שני לצד מטה והניחו האמצעי כי בכל החולקים יש לומר שלקח הקצה והאמצעי והאי דנקט הקצה להודיעך כח היתרא או כח איסורא, אבל אין לומר בקצה הא' של מעלה או קצה השני של מטה דהה"נ דאם כן לימא מה שלמעלה וכל שכן הא או לימא מה שלמטה וכל שכן מה שבין אלא וודאי הקצוות אשר לקחו הם הסובלים [הדברים והוא] הדין אין לאומרו אלא במה שבין. דרך משל האומר מי שיש לו מנה הוא עני ומי שיש לו מאתים הוא עשיר אין לומר הה"נ מי שיש לו מנה וחצי הוא עני או עשיר דיש לו פנים לכאן ולכאן אם נדין אותו במאתים או במנה.

יא.[עריכה]

ואם איתא ליתני הא פי' הואיל והתנא נחית למנינא אם אמת הוא כדבריך שזה הבדל גם כן יש בדבר למה לא מנה הא עם השאר ואז ישיב לו המשיב תנא ושייר. מאי שייר דהאי שייר פירוש שאין דרך התנא לשייר אחד לבדו שאם לא נשאר אל זה (אלא) [הוה ליה] למיתני ולכלול הכל כדאיתא בבבא קמא (י'.) גבי חומר בשור וכו'.