דורות הראשונים/כרך ג/פרק לד
ברורי הדברים. דברי יאזעפוס הסתומים הנם ענין כללי מהימים ההם, אשר נמצאהו באמת גם במשנה גם בגמרא.
ופקודת אספסינוס לא היתה על כל נכסי המדינה כולם, כי אם בנוגע לכל הנכסים הרבים אשר נשארו בלא בעלים אחרי המלחמה וההרג הרב מאד, כל הנכסים הרבים של הרוגי המלחמה אשר רבו מאד בכל ארץ יהודה.
ואחרי אשר על ידי פקודה זו באו אז כל נכסי היהודים תחת יד שרי רומא לברר נכסי הרוגי מלחמה ככל אשר יבואר עוד,
כי על כן הנה יאזעפוס אשר סתם דבריו, בצדק הי׳ יכול לדבר מכל ארץ יהודה בכלל, כי השדות האלה רבו למעלה בכל ארץ יהודה, וכי מתחלה גם נלקחו כל הנכסים עד שנתבררו בעליהם.
גם אחר ביתר אשר אז היו גזרותיו של אדרינוס איומים ונוראים הרבה יותר מאת אשר עשו טיטוס ואספסינוס אחר החרבן עד כי גם שמד גזרו אז,
בכל זה לא לקחו שדותיהם של כל העם, כי אם רק נכסי ההרוגים.
ואייזעביוס קירכענגעשיכטע IV, 8 יאמר על מעשי טונוסרופוס אחר המלחמה:
״לאלפים אנשים יחד גברים ונשים וטף המית ויקח את שדותיהם למלכות על פי חוקי המלחמה.״
וכן הי׳ הדבר גם אחרי המלחמה הגדולה מלחמת החרבן אשר נהרגו אז אלפי אלפים ומשפחות שלמות גם בתוך חללי בת עמי בירושלים, וגם בהערים מסביב ובהמצודות אשר נהרגו והומתו שם אנשים נשים וטף,
ונשארו אז נכסים רבים אשר כרנע לא היו עליהם בעלים מסויימים,
ואם כי אין לך אדם מישראל אשר אין לו גואלים וקרובים,
כל זה הוא בדיני ישראל, אבל עתה אחר החרבן אשר הארץ באה גם בכל עניניה הפנימים תחת יד הרומיים, ובהיות הדבר נוגע לנכסים רבים מאד במדינה, ודבר הירושה וחילוק נכסים הי׳ עתה דבר כללי גדול מאד, ונגע לחלק גדול מהארץ,
צוה אז הקיסר בפקודה מיוחדת לקחת את כל נכסי המדינה תחת יד הקיסר עצמו,
ולברר אחר זה על ידי פקידים מיוחדים מהרומיים, אם נשארו בעליהם בחיים, או שנשארו בניהם אחריהם.
וכל שלא נשארו הבעלים עצמם או בניהם ובנותיהם החליטו בתור נכסי הקיסר, ונמכרו לכל המרבה במחירם.
והפקידים הרומיים הדבר ידוע כי הכסף עמד ברום עולמם ובלא שוחד לא הי׳ אפשר לאיש להגיע לזכיותיו, ועל כן נגע זה באמת בכל נכסי היהודים בכל ארץ יהודה.
וזה הוא את אשר נמצא בעת ההיא דבר כזה בין רבן גמליאל ואחותו אימא שלום אשת ר׳ אליעזר במס׳ שבת דף קט"ז.
והמאמר כמו שהוא סתום וחתום ורק על פי כל הדברים האלה יגלה שם כל תעלומה ולשון הגמ׳:
"אימא שלום דביתהו דר׳ אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא בעו לאחוכי ביה אעיילה ליה שרגא דדהבא ואזול לקמיה אמרה ליה בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי אמר להו פלוגו אמר ליה כתיב לן במקום ברא ברתא לא תירות אמר ליה מיומא דגליתון מארעכון (מיום שחרבה ירושלים) איתנטלית אורייתא דמשה ואיתיהיבת אורייתא אחריתי וכתיב ביה ברא וברתא כחדא ירתון למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא אמר להו שפילית לסיפא דספרא וכתוב ביה אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי ולא לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי וכתיב ביה במקום ברא ברתא לא תירות אמרה ליה נהור נהורך בשרגא אמר ליה רבן גמליאל אתא חמרא ובטש לשרגא.־
והנה באו הדברים בסגנון של אגדה אבל ענינם זה הוא:
זה ודאי כי רבן גמליאל ואחותו אימא שלום דביתהו דר׳ אליעזר לא רצו להוציא משפטם ודינם בנוגע להם על ידי שוחד, ועל כן באמת נתפרש זה "בעו לאחוכי עליה".
אבל גם להיפך לא יכול להיות ספק כי רק סגנון דבריהם עמו הי׳ לאחוכי אבל לא מעשיהם.
והאם יעלה על הדעת כי אימא שלום אשת ר׳ אליעזר נתנה לאיש נכרי שרגא דדהבא רק כדי לעשות איזה צחוק. וגם חמרא לובא הי׳ מחירו גדול בימים ההם, וכי גם רבן גמליאל לא הי׳ ענינו לעסוק בענינים כאלה.
אבל כן הדבר כי עיקר מעשיהם הי׳ באמת הכרח גמור, והננו רואים כי הי׳ להרומי הזה כח על נכסיהם ועל ירושת אביהם והננו רואים גם זאת כי הרומי הזה הי׳ איש מלומד (פילוסופא) וישב שם לדון ולשפוט בכח המלכות,
שאך זה ענין הדברים "דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא" והיינו שהי׳ לו כח לדון על פי המלכות.
וראינו גם זאת כי חלוקת הנכסים שלהם היו תלוים בו "אמרה ליה בעינא דנפלוגי לי בנכסי דבי נשי",
ובבוא פקודת הקיסר, ועל כל אחד הי׳ לברר זכותו, הנה אצל שרי רומא הי׳ הבירור היותר טוב על ידע בצע כסף.
ובהיותו מתנהג לפילוסוף ומתראה כאיש בלתי מקבל שוחד, הי׳ להם גם להערים בנתנם לו, ויתנו לו את השוחד בתור מתנה שרגא דדהבא וחמרא לובא.
ובהביאה היא ראשונה מתנתה, אף כי לא בקשה דבר, ולא שאלה לתת לה בחלק הבנים כי אם המגיע לה כדין, "בנכסי דבי נשי״, לקחה מתנתה את כל לבבו, ופקד עליהם "אמר להו פלוגו".
ואלו לא הביא לו גם רבן גמליאל חמרא לובא הי׳ עושה לו עוד צרות(סב) רבות ורעות ובפרט כי הי' צריך לקיים הדברים בכתבי המלכות ולכתוב שם כי נתחלק בין היורשים כדין.
ומכל זה מבואר לנו כל הדבר כמו שהוא:
א) כי כן הדבר שבאו כל הנכסים בארץ יהודה תחת יד המלכות, והן דברי יאזעפוס אשר באו סתומים.
ב) אבל זה הננו רואים מפורש כי לבנים ולבנות השיבו את נכסי אביהם ואף כי להבעלים עצמם.
ועל כן מבואר כי לא נחלט לגנזי המלך כי אם נכסי ההרוגים אשר מתו הם ובניהם.
ג) וגם מזה מבואר כדברי יאזעפוס שהי׳ זה לא רחוק מימי החרבן "אמרה ליה בעינא דניפלגו לי בנכסי דבי נשי",
והיינו שהי׳ זה מיד אחרי אשר שקטה הארץ, כי רבן שמעון בן גמליאל מת או נהרג בימי מצור ירושלים, ועדיין לא נתחלקו הנכסים מירושת אביהם.
ואמנם שיש לנו על זה גם משנה מפורשת בנוגע להדינים היוצאים מזה.
ורק מפני ששם באו הדברים יחד עם דין סיקריקון חשבו שזה ענין אחד.
אבל באמת הנה מפורש במשנה עצמה שהם שני ענינים. ונבאר הדברים:
הערות
הערה (סב): ונראים הדברים ומבוארים כי הפילוסוף הזה הי׳ מהידועים.
והן דבריו ״שפילית לסיפא דספרא וכתוב ביה אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי ולא לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי״, ובימים ההם היו כתביהם כחומר חותם וכל אחד הטם לחפצו וכפי רצונו באותה שעה.
ואחר זה באו בלולים יחד, וגם דבריו לפני זה ודבריו אחר זה יש שם כהנה וכהנה ויבואר לנו במקומו.