דורות הראשונים/כרך ג/פרק ט
עתה נשתנו כל הדברים בירושלים .העם וראשי יחידי סגולה אשר בראשם, אשר עמלו על דבר השלום ואשר הרומיים החלו עתה להטות להם אוזן, הם נדחו עתה לאחוריהם והרומיים לא יכלו להשלים עמהם כי ירושלים לא היתה בידם כי אם בידי שמעון בן גיורא ראש בריוני אשר בפחזותו חשב להלחם עם הרומיים ולעשות לו ממשלה. ועיקר תנאי השלום מצד הרומיים הלא הי׳ למסור את ירושלים לידם ולמסור להם את כל כלי הנשק אשר ביד בני ישראל. ושני הדברים האלה לא רצה שמעון בן גיורא לשמוע.
והן דברי האבות דר׳ נתן פרק ד׳: "וכשבא אספסינוס להחריב את ירושלים אמר להם שוטים מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי (כל אחד ואחד) קשת אחת או חץ אחד ואלך לי מכם וכו׳ כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שלח וקרא לאנשי ירושלים (בעת ההיא) ואמר להם בני מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש וכי מה הוא מבקש מכם הא אינו מבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחד וילך לו מכם וכו׳ וכיון שאמר להם ריב"ז יום אחד ושנים ושלשה ולא קבלו ממנו שלח וקרא לתלמידיו לר׳ אליעזר ור׳ יהושע וכו׳."
והדברים נאמרו בסגנון של אגדה, ועיקר ענינם הם מעשים שהיו כי בימים ההם לפני אשר יצא רבן יוחנן בן זכאי אל אספסינוס, ועל פיו ליבנה, היו ימי הצעת דבר השלום בין בני ישראל והרומיים. והזמן רשום עוד יותר לכל סימניו באגדה דגיטין ד׳ נ״ו אשר יש שם כל יסודי הדברים. ובא שם: "שדר (נערא) עילוייהו לאספסינוס וכו׳ הוו בהו הנהו תלתא עתירי נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת וכו׳ חד אמר להו אנא זיינא להו בחיטי ושערי וחד אמר להו וכו׳ הוה להו למיזן עשרים וחד שתא הוו בהו הנהו בריוני אמרו להו רבנן ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו לא שבקינהו אמרו להו ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו אמרו להו רבנן לא מסתייעא מלתא קמו קלינהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוה כפנא וכו׳ אבא סקרא ריש בריוני דירושלים (ראש אצל שמעון בן גיורא על אנשיו מירושלים) בר אהתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה תא בצינעא לגבאי אתא אמר ליה עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא אמר ליה מאי איעבד דאי אמינא להו מידי קטלו לי אמר ליה חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוה הצלה פורתא אמר ליה נקוט נפשך בקצירי וכו׳ נכנס בו ר׳ אליעזר מצד אהד ור׳ יהושע מצד אחר כי מטו לפתחא בעו למדקריה אמר להו וכו׳ פתחו ליה בבא נפק כי מטא להתם אמר שלמא עלך מלכא וכו׳."
ומבואר כי היה זה בהימים אשר המצור היה מבפנים ולא מבחוץ וירושלים לא באה עוד במצור, כי היה זה בעוד אספסינוס בקיסרין ועל זה הוא שנאמר "כי מטא להתם" וטרם אשר נעשה לקיסר, כמו שמפורש שהשיב לו "לאו מלכא אנא".
ואת אשר לא היה אפשר לצאת הי׳ מפני אלה אשר בפנים אשר השערים היו בידם שהם שמעון בן גיורא וחילו. והיה זה בהימים אשר נהרנ אטהא ומשל וויטעלליוס, והיינו בהזמן אחרי הימים אשר אז חזקו דברי ראשי ישראל "נעביד שלמא בהדייהו" אשר אספסינוס הי' קרוב להתרצות לחפץ חכמי ישראל והי' עליהם דק למסור את כלי הנשק ולפתוח שערי ירושלים .ובריוני ושמעון בראשם השיבו:
"ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו וכו' קמו קלינהו להנהו אמברי דחיטי ושערי״ וכו׳. ונפלא הדבר איך לא עמדו כל כותבי דברי הימים גם על דברים היותר פשוטים. הן בכל דברי יאזעפוס ידבר תועה על יוחנן בן לוי ויתנהו לשופך דמי נפשות נקיים ושואף להון ושודד בצהרים, וגם בדבר שרפת כל אוסמי האוכל ינהג את קולמסו כאלו אשם גם בזה יוחנן בן לוי כשמעון בן גיורא. ואם כן מה ענין לדבריו IV, 9, 11 כאשר הביאו חבר הכהנים הגדולים את שמעון בן גיורא, אשר יאמר: "אבל ד׳ נתן בלבם עצה נבערה ללכת בדרך עקש לרעתם והנה סכלו לבחור בדבר אשר הנהו גרוע מחרבן וכליה, כי למען הוריד את יוחנן מרום מצבו החליטו להביא את שמעון בן גיורא לירושלים וכו׳ וישלחו את הכהן הגדול מתתיהו להביאו העירה." אבל איך הי׳ בזה רעה חדשה ואיך הי׳ זה "לרעתם ולאסונם", והלא כפי מה שהבינו כל כותבי דברי הימים עד היום לחם גם יוחנן לוי רק נגד הרומיים וגם הוא לא חשב כל מחשבת שלום עם הרומיים, ואם כן איזה הבדל של כלום הי׳ בזה אם הי׳ יוחנן בן לוי נשאר ברום מצבו או שנדחה ושמעון בן גיורא לקח עמדתו תחתיו. ואיך אפשר במעמד כזה לאמר "כי בחרו בדבר אשר הנהו גרוע מחרבן וכליה", והלא בין כך ובין כך הי׳ החרבן, לפי דברי יאזעפוס, על ידי מעשי יוחנן ואשר עמו, ובין כך ובין כך היו הרעות כולם.
ומה ענין לאמר על זה "כי ד׳ סכל עצתם ונתן בלבם עצה נבערה ללכת בדרך עקש". אבל כן הדבר, וכבר נתבאר לנו פעמים רבות כי מעלה אחת גדולה יש ליאזעפוס אשר גם בכל אשר השתדל להוליך את הקוראים שולל, ובכל אשר הליט את פניו באדרתו, נמצא גם גרעיני האמת מפוזרים אשר פלטה קולמסו פעם כה ופעם כה.
ועלינו רק לבלי להעלים עין מהם ולקרבם חד אל אחד ואז יורו לנו את כל הדברים כמו שהם. וכן הוא גם במקום הזה כי הי׳ אז הדבר מפורסם גם בישראל גם בין העמים אשר רק על ידי שמעון בן גיורא בא החרבן וכי יוחנן וכל בני חבורתו בעמדם ברום מצבם היו קרובים אל השלום עד אשר גם יאזעפוס בכל שנאתו העזה כמות אל יוחנן לא היה יכול לכתוב אחרת מזה:
כי הדבר אשר עשו עתה חבר הכהנים הגדולים אשר למען הוריד את יוחנן מרום מצבו הביאו לירושלים את שמעון בן גיורא בראש בני בריוני בזה הביאו את החרבן. כי אלו לא עשו זה חבורת אגריפא אז הי׳ נכרת ברית שלום, כי לגרש את הרומיים עצמם מהארץ זה לא עלתה אז על דעת שלומי אמוני ישראל ועל דעת יוחנן בן לוי עושה דברם. וכן יורו לנו הדברים המפורשים אשר באו בתוך הדרוש הארוך אשר שם יאזעפוס בפי טיטוס (במלחמת היהודים VI, 6, 2) אשר בתוך דבריו יאמר שם:
"אחרי מות נערא היתה הנהגתכם רק ככל אשר תוכל הרשעח להתנהג. בטול הסדרים ברומא חזק את רוחכם וכאשר הלכנו אני ואבי (אספסינוס) למצרים השתמשתם אתם בהעת הטובה הזאת להכין כל דבר המלחמה ולא יראתם למרר לבב אלה אשר ישבו עתה לכסא מושלים אשר לפני זה הכרתם אותם לבעלי רחמים וחמלה בתור שרי הצבא.״ וכל הדברים האלה (אף כי הנם רק סגנון יאזעפוס) נפלאו מאד לפי מה שהבינו דבר המלחמה עד היום. הן לפי דברי כל כותבי דברי הימים הי׳ אז כבר השנה השלישית אשר מרדו בני ישראל בפומבי בממשלת רומא, וזה השנה השלישית אשר יעמדו עמהם במערכת מלחמה, והנה יוכיח להם על פניהם כי כאשר הלך עם אביו למצרים ואספסינוס ישב לכסא רומא עשו בני ישראל מעשים למרות רצונם. ואיזה ענין יש לכל הדברים האלה על פי מה שהבינו דבר המלחמה עד היום לאמר כי מראשיתה היתה למרוד בהקיסר וממשלת רומא.
והדברים מבארים את עצמן ,כי כן הדבר אשר אך אז בימים ההם יצא הדבר החדש, דבר המרידה בהרומיים עצמם על ידי שמעון וחבורת בני בריוני אשר עמו אשר זמן קרוב לפני זה בא כל עיקר ההנהגה לידם (י״ז).
ועל כן הנה דברי יאזעפוס בשם טיטוס מובנים ונקראים מאליהם.
ורק על פי כל הדברים האלה נוכל להבין גם את מעשי הרומיים אחר המלחמה אשר את יוחנן בן לוי כמעט שלא ענשו מאומה.
וכפי אשר הבינו את דבר המלחמה עד היום הלא בנוגע להרומיים הי׳ יוחנן בן לוי מורד בהרומיים לכל הפחות כשמעון בן גיורא.
ותהי להיפך כי שמעון בן גיורא התערב בזה רק בהשנה האחרונה לימי המלחמה, ויוחנן בן לוי כבר פעל ועשה בעודנו בארץ הגליל, ומראשית ימי המלחמה לא נח ולא שקט ויכין את כל דבר המלחמה, ובעצמו גם נלחם בכל עוז ידו ובכל תחבולה.
וכבר הכירו גם כל כותבי דברי הימים כי אך שקר טפל יאזעפוס על יוחנן בן לוי ויתן גם אותו לאיש בליעל, כי באמת הי׳ לאומי נלהב וכל לבבו היה נתון לרוחתם ולישועתם וכל מעשיו לטובת האומה, וכל זה יבואר לנו במקומו.
והנה כי כן הלא היו כל מעשיו מראשית ימי המלחמה נגד הרומיים לגרשם מן הארץ כפי הבנת כל כותבי דברי הימים עד היום.
וידענו מדרכי הרומיים אשר ראשי המורדים הומתו באכזריות נוראות ואף כי מורד כללי כזה במלחמה גדולה וארוכה כזאת. ובבל זה נראה בזה דבר נפלא מאד אשר נראה ונשתומם, כי רק שמעון בן גיורא הומת כמורד בהרומייס ויוחנן בן לוי נענש רק בעונש קל לשבת בבית האסורים.
ואף כי במסע הנצחון הלך גם יוחנן בן לוי כמו שהלכו שם גם כשבעה מאות משועי ירושלים, אבל לא הומת שם כי אם שמעון בן גיורא לבדו.
ובמלחמת היהודים VI, 9, 4יאמר יאזעפוס: "יוחנן ביחד עם אחיו אשר סבלו רעב בהמנהרות אשר התחבאו, בקשו עתה חסד אצל הרומיים, את אשר לא עשו לפני זה בימי המלחמה, וגם שמעון אחרי אשר נלחם עם מזי רעב מסר עצמו אל הרומיים (עי' לפנינו פרק י"ט) והוא הוכן להקריבו לטבח ביום חג הנצחון ברומא, ויוחנן נשפט לשבת בבית האסורים כל ימי חייו." ושם אחר זה VII, 5, 6אחרי אשר יאריך ברוב ענין לספר את כל דבר חג הנצחון ברומא יאמר:
"סוף מטרת המסע הי׳ היכל יופיטער אשר שס עמדו. מנהג הוא מימי קדם לחכות שם עד אשר יבוא השליח להכריז כי הומת שר צבא האויב, וזה הי' שמעון בן גיורא, אשר הלך יחד עם האחרים במסע הנצחון. עתה שמו עליו חבל והעלה לגרדום ומוליכיו יסרוהו בשוטים בדרך מהלכו, ובמקום הזה נדונו למיתה על פי חוקי רומא כל אלה אשר נתחייבו מיתה. כאשר הכריזו כי הומת הריעו כל הנאספים ויחלו להקריב קרבנות." וליוחנן לא נעשה מכל זה דבר וגם נשאר בחיים, רק הושב בבית האסורים ככל חוטא ממדרגה קלה, וכי גם לא רצו שיתהלך חפשי בין העם. ואחיו היו גם חפשים לנפשם, ולא נעשה עמם דבר. ורק תמהון הוא כי לא הרגישו בכל זה כל כותבי דברי הימים ויכתבו דבריהם באופן כזה כי בנוגע להמרידה נגד הרומיים הי' גם יוחנן כשמעון ועוד גם יותר ממנו בהיות כל מעשי יוחנן מראשית ימי המלחמה. אבל כן הדבר כי ידעו הרומיים היטב אשר יוחנן לא מרד בהרומיים עצמם כלל.
וידעו היטב אשר בבוא המשרה בירושלים לידו בקש מהרומיים רק את השלום ,ויתחננו הוא וכל סגולת העם לפני אספסינוס וטיטוס לתת להעם את שאלתם להסיר מהם רק את נגע אגריפא והאבירים, למען אשר יוכלו להביא סדרים בארץ ולהשיב המנוחה שם. ואחרי מות נירון גם היו ימים אשר אספסינוס גם נטה אוזן לדבריהם, והוא שלח את טיטוס בנו אל הקיסר החדש לשמוע דעתו על זה ופקודתו.
ורק ריש בריוני שמעון בן גיורא הוא הי׳ המורד בהרומיים עצמם, ויוחנן בן לוי וכל ראשי ירושלים לא יכלו לעשות כל מאומה בהיות ירושלים עצמה מאז ואילך בידי שמעון וחבורתו וכל שעריה בידם.
ואחר־ אשר השלום נתבטל על ידי שמעון בן גיורא נסחף גם הוא לתוך המלחמה בהכרח.
אז ראו חכמי התורה כי אזלת יד בירושלים ויחשבו מחשבות איך להציל את העם. זה הוא דבר המלחמה בכלל, וכל פרטיה יבוארו במקומו בכרך שלפני זה.
ומראשה עד סופה היתה רק על ידי אגריפא והאבירים; הם התחילו המלחמה על ידי חיל אגריפא, והם הביאו עליהם את הרומיים, והם גם סכלו את כל עצת טובי העם בהגליל על ידי יאזעפוס, והם גם בטלו את כל תקות השלום על ידי הביאם את שמעון בן גיורא.
והנה באה ונהיתה הצרה היותר גדולה, חרבן ירושלים, חרבן המקדש, וחרבן הארץ בכלל, על ידי אויבים הפנימים אשר כדברי איש בריתם בתוך המלחמה, יאזעפוס, גם בדבריו באלטטי׳ XX, 9, 4גם במלחמת היהודים II, 14, 1 בעמדו עוד בימי הנציב אלבינוס: "על ידי מעשי כל האבירים ההם בא כל דבר החרבן." (ועי׳ דברינו על זה עמוד 5ועמוד (7
אבל הנה גם לא נשארו באמצע הדרך ויוסיפו להשחית ולחבל כל מעשי טובי העם עד כי בידיהם הביאו את כל חרבן הארץ. ואז נעלמו בתוך החשך והאפלה, נעלמו ואינם, ובכל צרותיהם של ישראל מאז ואילך, ובתוך כל המעשים כולם וים הגדול של התלאות הנוראות אין זכר מהם ולא נמצא עוד לפנינו שם לא את אחד מחבר הכהנים הגדולים, ולא את אהד האבירים ,ונם לא את אהד ההורךסים, ואגריפא הי׳ חי עוד לכל הפחות כעשרים שנה אחר זה ויהי מבאי בית אספסינוס וטיטוס ויתרועע עמהם ובכל זה לא בא זכר כי עשה מאומה לרוחתם של ישראל בתוך ים צרה לאחר החרבן, וגם לא בא זכרונו עם בני ישראל כל עיקר.
גבורים היו לקחת מישראל את דם הנפש, גבורים היו לשלול שלל ולחלק, גבורים היו לרכוב על כתפם של ישראל על ידי הנציבים והרומיים בכלל;
עתה כאשר כשלו בני ישראל על ידם ונפלו, גזו ויעופו, ויאבדו מתוך הקהל, ואין זכר למו בין בני ישראל. גם יאזעפוס נמצאהו מאז ואילך בצל כנפי אספסינוס וטיטוס ובהיכלם, ושם גם נפגש עם אוהביו מלפנים, אבל דבר לא היה לו עוד עם ישראל עמו.
כן הדבר כי גם לאחר החרבן לא שכחו כל אלה את עם בני ישראל אבל רק לרעתם ולהותם ולהפוך עליהם בלהות.
בשעה אשר האומה ירדה פלאים ותהי מרמס לרגלי הרומיים, הי׳ חובת כותב דברי ימי ישראל לפני הרומיים ולעיני הקיסר עצמו להשתדל להקל עון חטאתם ולמתוח עליהם חוט של הסד ורחמים לפני שוביהם, אבל אגריפא ויאזעפוס נוסדו יהד לצייר את כל הדברים רק לטובתו של אגריפא וכל אגפיו ולתת את העם לפראי מדבר ולשמצה בקמיהם, כי לא ישנו אם לא ירעו, וכי ההתרגשות וההתקוממות וגם המרידה היא להם כמונחת בחיק לבבם ולחם חוקם.
והוא הציור הכללי ההולך ונמשך כחוט בכל דברי יאזעפוס כבר מימים רבים לפני ימי המלחמה.
ולא עשה זאת יאזעפוס מדעתו ועל דעתו לבד כי אם בסוד מרעים של אגריפא ויתר ההורדסים.
ובספרו Vita LXVאחרי אשר יאמר שם כי מסר ספרו מלחמת היהודים לאגריפא ויתר ההורדסים לראות אמתת דבריו, יוסיף אחר זה שם: ״המלך אגריפא כתב ששים ושנים מכתבים לעדות אמתת דברי.
והדבר מבואר מעצמו כי להעיד כי כנים הדברים די במכתב אחד. אבל השנים וששים מכתבים בזה הם בל מה שהעיר אגריפא בכל דבר ודבר איך ובאיזה סגנון למסור הדברים, ותוספת גלוי דעתו.
ומכל הששים ושנים מכתבים כתב שם יאזעפוס לפנינו רק שנים מהם, שני מכתבים קצרים אשר הי׳ אפשר להראות חזותם לרבים, ובכל זה הנה הדבר יוצא כן גם מהם, כי האחד מהם לשונו: "המלך אגריפא לאוהבו יאזעפוס שלום." "מתוך ספרך הנני רואה כי לא נדרש לך ללמוד דבר וכו׳ אבל כאשר תהי׳ עמדי יחד תשמע ממני בעצמי דברים רבים בלתי נודעים עד היום." והנה היו ביניהם בזה גם דברים אשר לא רצה אגריפא למוסרם בלתי אם פה אל פה. גם במכתב השני הקצר עוד יותר נאמר בו בקשת אגריפא ליאזעפוס "לשלוח לו את יתר חלקי הספר", אשר גם מזה מבואר כי לא חיבור שלם שלח לו יאזעפוס, כי אם דבר דבר לשמוע ממנו אם הפיקו הדברים כל חפצו, או ירצה לשנות בהם. ומזה באמת באו יחד ששים ושנים מכתבים מאגריפא אליו, על כל ענין לעצמו להורות הדרך לפני יאזעפוס.
ומכל זה יחד הדבר מבואר נגלה כי יחד עם דעת אגריפא וחפציו סידר יאזעפוס את כל דבריו ויהיו דבריהם למצוא הדרך איך להצדיק את אגריפא ולהרשיע את ישראל, כי צדק אגריפא וכל דרכיו מישרים, ובני ישראל אשמם בראשם וכגמול ידם בא להם. והנה לא הי׳ די לפניהם את אשר הם בידם חציתו את האש והביאו את החרבן הנורא, כי אם גם אחרי אשר נחרבה ארץ יהודה, כאשר גם חרבה ירושלים ונשרף מקדש ד׳ וכל העם היו מפרפרים בין החיים והמות ודמם כנחל שוטף, בשעה ההיא ישבו יחד להתיעץ על צפונותיהם, איך לגולל כל האשמה בראש העם, ותלו קולר גדול בצוארם לעיני הרומיים וישימו עליהם עבטיט וכעבות העגלה חטאה, להגדיל חטאתם, ויתנום למורדים ברומיים גם עוד טרם התגלע הריב, וגם לאנשים אשר אינם מן הישוב ומתקוממים מבלי דעת רק מתוך סערת רוחם ורעת לבבם אשר השקט לא יוכלו.
אף כי ידע יאזעפוס, וידע אגריפא עמו, כי הקיסר עצמו גם הוא יקרא הדברים, ככל אשר יאמר שם יאזעפוס עצמו.
ומה יפלא אם מאז ואילך גדלה ורבתה חמת הרומיים על ישראל, ומה יפלא אם כל מעשיהם של הרומיים מאז ואילך כוננו על יתר רק לנקום מבני ישראל שבע על חטאותם ולהסירם מעם, ומה יפלא אם מאז ואילך הביטו עליהם הרומיים בעיני בוז כעל אומה ירודה, ונרגיש כל זה בעצמותינו גם עד היום הזה.
אבל אם לא נוכל כהיום להשיב את הריסותם מלפני ימי החרבן, עד אשר ירחם ד׳ את עמו ובחר עוד בציון וירושלים, הנה נוכל להשיב את האמת למקומה ולתקן עותתם מאחרי החרבן, בכל הנוגע לסגנון הדברים ולסדרי המעשים וכל דבר המעשים עצמם, כי גדולה היא מאד מדת האמת ואין כל בריה יכולה למחות רשומה ולהשמיד את שרשיה, וגם אם תכוסה במשאון, מבין רגבי עפר תעלה ומבין צחיחי סלעים תגלה ותראה.
וכבר נתבארו לנו כל הדברים מתוך דברי יאזעפוס עצמו, ויראו עוד יותר מכל דברינו בכרך הקודם בכל פרטי הדברים מלפני ימי המלחמה וכל דבר המלחמה עצמה.
הערות
הערה (י״ז): ויאזעפוס כתב שם הכל בסגנון כזה כאלו ידובר בכל העם, ויבואר לנו כל זה במקומו.