דורות הראשונים/כרך ג/חלק שני/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ימי הבירורים וההכרעות.

‫כחמש שנים אחר החרבן שקטה הארץ מעט, עברו ימי השביה והמטבח, עברו ימי המלחמה גם בהמבצרים הרחוקים, עברו ימי ההפקר מחיי היהודים ונכסיהם, עברו גם ימי המהומה הכללית מכל נכסי המדינה אשר הובאו לידי שרי רומא, ולאט לאט נמסרו לבעליהם, ובני ישראל החלו להשיב רוחם מעט.

בזקנותו הגדולה והמופלגת מאד נפטר בימים ההם אביהם ורבן של ישראל, רבן יוחנן בן זכאי, ככל אשר נראה לפנינו מתוך סדרי המעשים.

ואף כי היו שם רבים מזקני דור העבר אשר האריכו ימים גם אחרי מות רבן יוחנן בן זכאי,

בכל זה במות רבן יוחנן בן זכאי תמו ימי פעולת דור העבר, והותחלו לגמרי ימי פעולת "דור יבנה".

‫על מקומו של רבן יוחנן בן זכאי בתור אב בית דין ישב עתה ר׳ יהושע (כבל אשר יבואר לפנינו).

ומאז והלאה בכל מקום אשר יזכר במשנה יחד עם זקני דור העבר יזכר הוא ראשונה.

ור׳ אליעזר הי׳ שם לחכם הוועד לכל דבר ההוראות הכוללות בבית הוועד (יבואר לפנינו).

והדבר ידוע אשר כדברי הסתם משנה באבות פרק ב׳ משנה ח׳ כבר אמר עליו רבו ראש כל הדור רבן יוחנן בן זכאי:

"אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ור׳ אליעזר בן הורקנוס בכף שנייה מכריע את כולם.״

ובימים ההם כבר הכירו כל העם את תוקף גדולתו וכל חכמת הנהגתו הנפלאה של רבן גמליאל במשרת הנשיאות.

ומאז ואילך נמצא אותם יחד בראש כל המעשים בדור הגדול הזה.

אף גם זאת כי בחיי רבם הגדול אשר הוא קבע מקומו בברור חיל ולא ביבנה (עי' דברינו מן עמוד ‪ 62‬ולהלן), היו גם הם רוב זמנם עם רבם ובאו ליבנה רק לימי הוועד ככל אשר הלך אז ליבנה גם רבן יוחנן בן זכאי עצמו, ובימיו האחרונים ישבו לגמרי עמו.

אבל במות רבן יוחנן בן זכאי, אשר פסק דבר שמושם לפניו בזקנותו המופלגת, אז קבעו הם מקומם הקבוע ביבנה.

והן דברי מדרש קהלת ז׳:

"חמשה תלמידים (ראשי גדולי הדור) היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, כל זמן שהי׳ קיים היו יושבין לפניו כשנפטר הלכו ליבנה.״

והן גם הדברים באבות דר׳ נתן פרק י״ד אשר בא שם:

"כשיצאו מלפניו הוא אמר (ר׳ אלעזר בן ערך) אלך לדיומסית למקום יפה ומים יפים ונאים והם אמרו נלך ליבנה למקום שתלמידי חכמים מרובים אוהבים את התורה" וכו׳.

וכבר נתבאר לנו בדברינו "מירושלים ליבנה" פרק י"ז (עמוד ‪67‬) כי ט״ס הוא באבות דר׳ נתן וצריך להיות כמו במדרש קהלת "כשנפטר הוא אמר וכו׳ והם אמרו נלך ליבנה וכו׳".

ואחרי אשר יחד עם זה שקטה אז הארץ כמעט, ונתמעטו המהומות, הוקל מראשי חכמי התורה הטורח הגדול עם הצבור, והעמל להביא סדרים במדינה אחרי המלחמה וכל הריסות הסדרים.

כי על כן החליטו ראשי הוועד ביבנה אשר היו עתה רבן גמליאל ר׳ אליעזר ור׳ יהושע כי באה העת אשר בית הוועד יעסוק בסוף ברורי המשנה, היינו כל הנוגע לגדר דברי יסוד המשנה, וכל הנוגע לעיקר הנוסח בדברי יסוד המשנה, ולהשתדל בבית הוועד להחליט סוף ההכרעה.

כבר נעשה בזה הרבה על ידי שני הבתים הגדולים בית שמאי ובית הלל (עי׳ כל דברינו על זה בכרך שלישי "המשנה ביסודה" פרק ט״ו ולהלן מעמוד ‪ 206‬ולהלן),

אבל גם הנעשה כבר על ידי שני הבתים הגדולים האלה הוכרחו עתה לשוב עליהם, לפי שעל ידי שעד עתה לא הוחלט הלכה כדברי מי, היו רבים אשר שנו משנתם ביסוד המשנה על פי שיטת בית שמאי ועל ידי זה באה ערבוביא נם בין התלמידים נם בין תנאי המתיבתא, התנאים השונים.

כי על כן הי׳ עליהם בימי הברורים האלה לעבור ראשונה על כל דברי בית שמאי ובית הלל, להעמיד ההלכה.

והן הדברים הברורים והמפורשים בתוספתא בריש מס׳ עדיות:

"כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה (דבר ברור) ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא שנאמר לכן הנה ימים באים וכו׳ דבר ד׳ שלא יהא דבר מדברי תורה דומה לחבירו (לפי שלא נתבררו ונחלטו גדרי הדברים) אמרו נתחיל מהלל ושמאי שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר" וכו׳. וכל זה יבואר לפנינו.

והדבר מובן מעצמו כי בימי עסקם בבית הוועד בכל יסודי המשנה ובברורי הדברים מבית שמאי ובית הלל, נולדו אז ונתבררו גם עוד חקירות גדולות בדברי יסוד המשנה אשר חקרו הם עצמם.

וכן הוצעו שם בימים ההם גם שאלות במקרים הבאים איך הדין בהם על פי יסודי המשנה הקבועים,

ונגמרו כל מעשיהם אלה בימי הברורים אשר יצומצם זמנם לפנינו, וסוף כל המעשים מזה הי׳ אחרי ימי הברורים, בהוועד הגדול והכללי של בו ביום, אשר ארך גם הוא ככל אשר יבואר לפנינו:

‫ואז נתבטלו לגמרי מחלקאות וכל חילוקי דברים של שני הבתים, וכל הדברים ההם כולם הוכרעו הכרע גמור.

ודבר כל ימי הברורים האלה בכל היותם דבר חדש בדברי ימינו הנם דברים מפורשים ומבוארים ועומדים חיים ומעידים גם על עצמן, ככל אשר יתבררו ויבוארו לפנינו.

אבל בהיות דרכי דברי ימינו אבילות ושעריהם שוממים ומבלי ידיעה של כלום הפכו החוקרים החדשים את הדברים, ויוציאו אותם מעולמם ויכתבו שם ההיפך הגמור ממה שהוא,

כי על כן החובה להסיר תחלה כל מכשול מדרך החקירה, ולפנות ערמות העפר ואבני הנגף ויראו דברים כמו שהם.