דורות הראשונים/כרך ב/פרק יז
ועלינו לבאר בזה עוד דבר גדול אשר בא נם הוא על שם הבייתוסים ולא על שם הצרוקים בכלל.
והוא דבר אמרם עין תהת עין ממש ,וירקה בפניו ממש ,ופרשו השמלה, שכבר חשבנו אותם בפרק ט״ו.
אבל הדברים האלה לא נמצאו כי אם במגילת תענית (בהוספות המאוחרות) פרק ד׳ ,ושם אף שיתר הדברים נאמרו על שם הצדוקים ,בא זה ביחוד על שם הבייתוסים. ולשון הדברים שם:
״בארבעה עשר בתמוז עדא ספר גזרתא דלא למספד מפני שהי׳ כתוב ומונח להם לצדוקים ספר גזירות וכו׳ ועוד שהיו בייתוסין אומרים עין תחת עין שן תחת שן הפיל אדם שנו של חבירו יפיל את שנו סמא את עינו של חבירו יסמא את עינו שיהיו שוין כאחד ,ופרשו השמלה לפני זקני העיר דברים ככתבן, וירקה בפניו שתהא רוקקת בפניו אמרו להם חכמים והלא כתוב והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם וכו׳ ואותו יום שבטלוהו עשאוהו יום טוב".
והנה אף שגם כאן נאמר בתהלה ״עדא ספר גזרתא מפני שהי׳ כתוב ומונח להם לצדוקים וכו״׳. נאמר אחר זה דבר עין תחת עין ופרשו השמלה וירקה בפניו על שם הבייתוסים.
והחכם ווייס הרשה לעצמו במקום הזה להשתדל להטעות את הקוראים באופן מגונה מאד. ובח"א עמוד 140בעמדו בימי שמעון בן שטח יאמר לו:
"הריב עם הצדוקים והנצוח עליהם הוציא לאור כמה דינים בענינים שונים, "בזמן ההוא" נמצא הרושם הראשון "למדרש על חק התורה״ :עין תחת עין שכונתו תשלומי עין (ב״ק פ״ג מכילתא משפטים) נגד דעת הצדוקים שהיו אומרים עין ממש ,ודעת הצדוקים בזה היא הדעה הנמצאת אצל כל המחוקקים וכו׳ גם הפירושים אשר פירשו הצדוקים את החק של מוציא שם רע על אשתו ואמרו שכונת מאמר התורה :ופרשו השמלה היא דברים ככתבם וכמו כן המאמר וירקה בפניו וכו׳ ממש כלומר על שטח הפנים כלם בטלו בימי שמעון בן שטח (מגילת תענית פ״ד) על דבר אחד רבו שמעון וחבריו עם הצדוקים בחזק גדול והתמידה המריבה שמנה ימים עד שנצחו את הצדוקים ,שהצדוקים אמרו שקרבן התמיד בא משל יחיד וכו׳ ואם גם שלא נזכר בפירוש כי בימי שמעון (בן שטח) אירע כן ,״אין להטיל ספק בזה״. המאמר "כשגברו עליהם ונצחום״ מורה על מריבה חזקה וניצוח הפרושים וזה הי׳ בימי שמעון (בן שטח) ותחת ממשלת ינאי (גרעץ ח״ג עמוד (472" אלה דבריו.
והנה הוא עצמו ישאל על כל דבריו שהרי אין זכר שהי׳ זה בימי שמעון בן שטח ,וישיב על זה כי ״אין להטיל ספק בזה״ כי המאמר ״כשגברו עליהם "ונצחום״ מורה על מריבה חזקה וניצוח הפרושים וזה הי׳ בימי שמעון בן שטח ותחת ממשלת ינאי (גרעץ ח״ג)".
אבל הלא בכל פרק ד׳ ממגילת תענית אין זכר כלל מהדברים האלה "כשגברו עליהם ונצחום״.
והחכם ווייס השכיל את ידיו וכתב בסוף כל דבריו אלה את הענין מקרבן התמיד שזה בא בפרק א׳ ושם בסוף נאמר "וכשגברו עליהם ונצחום" למען אשר יהי׳ אפשר לו להטעות את הקוראים ולסיים על הכל יחד: "ואם כי לא נזכר בפירוש כי בימי שמעון בן שטח אירע כן אין להטיל ספק בזה ,המאמר "כשגברו עליהם ונצחום״ מורה על מריבה חזקה וניצוח הפרושים וזה הי׳ בימי שמעון בן שטח.״
אבל הלא זה בא רק על המחלוקת על קרבן התמיד בפרק הראשון ממגילת תענית ,ובפרק ד׳ אין גם זכר מן "כשגברו עליהם ונצחום".
והלא עיקר דברי ווייס במקום הזה הוא דבר עין תחת עין ,ופרשו השמלה, וירקה בפניו ,ועל זה באו כל דבריו לאמר: ״בזמן ההוא נמצא הרושם הראשון למדרש על חק התורה: עין תחת עין וכו׳ גם הפירושים אשר פירשו הצדוקים את החק של מוציא שם רע וכו׳ וכמו כן המאמר וירקה בפניו וכו׳ ממש כלומר על שטח הפנים כלם בטלו בימי שמעון בן שטח (מגילת תענית פ׳׳ד).״
אבל היכן הוזכר שם שמעון בן שטח ,והלא גם הדברים האלה "כשגברו עליהם ונצחום" שהוא סומך עליהם על פי גרעץ לא הוזכרו שם כי אם בפרק א׳, אשר הנם לגמרי דברים שונים שאין להם ענין כלל עם פ"ד.
שם בפרק א׳ ידובר על ״מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא״. ובפרק ד׳ ידובר על ״בארבעה עשר בתמוז עדא ספר גזירתא".
ואמנם כי תחת לסמוך על גרעץ בדבר שאין לו ענין עם זה כלל הי׳ לו להחכם ווייס לראות דברי גרעץ אשר כתב בהלכו לתומו בח"ג עמוד :89
״ספק גדול הוא אם הצדוקים בראשית ימיהם ידעו כל עיקר לחלק בין דברים הכתובים בתורה לדברים המסורים ,ותהי להיפך כי נראים הדברים שאך ברבות הימים התחילו להבין זה על ידי הריבות עם חכמי התורה (עם מתנגדיהם בלשונו של גרעץ) קשה להאמין כי אלה אילי הארץ אשר מלאכתם הי׳ ידיעת המלחמה והדיפלאמאטיע ידעו מעצמם להציג יסוד כזה ולהשתמש בו. יותר נראה כי כל זה בא רק על ידי הבייתוסים ,אשר אך בזמן האחרון הרימו ראשם גם הם וכו׳" אלה דבריו.
ובמקום הזה הנה זה עוד יותר כי הדבר בא גם מפורש על שם הבייתוסים, ולא על הצדוקים ביחוד. והרב ראפאפורט בדברי שלום ואמת עמוד 14יאמר:
"האמנם נמצא במגלת תענית פ"ד וז״ל ועוד שהיו בייתוסים אומרים עין תחת עין (שמות כ"א) סימא עינו של הבירו יסמא את עינו שיהיו שוים כאהד, ופרשו השמלה לפני זקני העיר (דברים כ״ב) הדברים ככתבן ,וירקה בפניו שתהא רוקקת בפניו ע״כ, אולם אין ספק אצלנו שכל אלה הדברים הם מהמוסיף על מג״ת באיזה מקומות דברים מעצמו ולפי זמנו המאוחר (יעוי׳ ע״מ ,אקרא) ושם ידע המוסיף כבר מקראים ,וקרוב כי פה משים דעת הקראים שבימיו בפי הבייתוסים הקדמונים" אלה דבריו.
ולהחכם ווייס לא הי׳ די לאמר שאין זה הוספה בטעות כי אם שכן אמרו באמת הבייתוסים ,ויבוא ויטעה את הקוראים כי יש לו דברים מפורשים שזה הוא דעת הצדוקים בכלל מראש מקדמי ארץ ,וכי שמעון בן שטח וחביריו הם בטלו זה מפני ריב הצדוקים והנצוח עליהם.
ואמנם כן כי לא הסתפק ההכם ווייס בזה כי אם שהנהו בא לאמר לנו גם דברים שלא שמעתן אוזן מעולם ויקחם מתוך יסודי דברי גייגער. לאמר כי לא באו הצדוקים לחלוק על הקבלה כי אם שחכמי התורה (הפרושים בלשונם) הם שנו דת ודין ממה שהי׳ לפני זה ,וננד זה עמדו הצדוקים בצדקתם הגדולה וביושר לבבם ,עד שיהפוך לנו החכם ווייס את הכל ויאמר: "בזמן ההוא נמצא הרושם הראשון למדרש על חק התורה :עין תחת עין שכונתו תשלומי עין (ב"ק פ״ג מכילתא משפטים) נגד דעת הצדוקים שהיו אומרים עין ממש." ומפני שאין ההכם ווייס יחיד בטענה זו על הקבלה מדין עין תהת עין, וכבר ישתמשו בזה גם כל הלבלרים למיניהם ,אי אפשר מבלי לבאר הדבר גם במקום הזה.
ואמנם כן שגם אילו לא הי׳ לנו קבלת האומה בדברי התורה כי דין עין תהת עין ניתן רק לעונש ממון ,היינו יכולים לדעת זה גם מעצמינו מתוך דברי התורה המפורשים.
וכן הדבר שזה ודאי שזה קבלה פשוטה כי עין תחת עין הוא לדין ממון. ובמשנה במס׳ בבא קמא ד׳ פ"ג :לא נאמרו על זה לא דרשות ולא לימודים ולשון המשנה עצמה הוא ככל דיני יסודי התורה הפשוטים: החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים בנזק בצער בריפוי בשבת ובבושת בנזק כיצד סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה הי׳ יפה וכמה וכו׳".
וכל זה הוא מיסודי המשנה אשר כבר גם נקבעו בכל לשונם לא לבד לפני ימי שמעון בן שטח כי אם גם לפני ימי שמעון הצדיק ככל קבלות האומה בדברי התורה אשר כבר נקבעו אז וכמו שכבר נתבאר לנו כל זה. אבל גם אם לא היינו יודעין זה מתוך קבלת האומה ,היינו יכולים לדעת זה גם מעצמינו מתוך דברי התורה המפורשים. וראשונה עלינו לדעת שטעו כל המדברים מזה וחשבו שהקבלה היא שתרגום של עין תהת עין הוא ממון.
ואין זה כי אם טעות פשוט ,ומפורש בדברי אונקלוס (שמות כ"א כ׳״ד) ״עינא חלף עינא שנא חלף שנא ידא חלף ידא רגלא חלף רגלא״. וכן תרגם גם בויקרא כ"ד י"ט ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר עין תהת עין וכו׳ וגבר ארי יתן מומא בחבריה כמה דעבד כן יתעבד ליה תברא חלף תברא עינא חלף עינא שנא חלף שנא וכו׳״.
אבל דין המשנה החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים ״נזק וכו׳ כיצד סימא את עינו וכו׳ רואין אוהו וכו׳״ הוא משום שעונש התורה ניתן לתשלומי כפר.
וזה שעין תהת עין ושן תהת שן ניתן לתשלומי כפר הרי יוצא מפורש מדברי התורה. שהרי מקרא מלא הוא בתורה (במדבר ל״ה) ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות וכו׳ ,ולא תקהו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ולא תחניפו את הארץ אש־ אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו (ולא תקחו כופר לא יפטר בממון רש״י שם).
ומבואר לנו ומפורש שהוציאה התורה רק את הרוצח לבד.
ואף שנאמר גם מפורש "מות יומת הרצח" בכל זה הוצרכה התורה לפרש לנו שלא נחשוב שאף שהוא ראוי מדין התורה להיות ״מות יומת הרצח״ בכל זה נוכל להחליף זה על תשלומי כפר, וביארה לנו התורה מפורש שאצל רצח אין הדבר כן ,ומות יומת הרצח דוקא הוא ,ולא ניתן זה לתשלומי כפר.
והוסיפה לבאר גם הטעם מדוע הדין כן בהורג נפש ״ולא תחניפו את הארץ" וכו׳ ולארץ לא יכפר כי אם בדם שופכו״.
ואיזה ספק יוכל להיות אחר זה כי עין תחת עין ניתן לתשלומי כפר. והן דברי הברייתא בגמ׳ ב״ק פ״ג שם:
ואם נפשך לאמר הרי הוא אומר לא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות לנפש רצה אי אתה לוקח כפר אבל אתה לוקח כפר לראשי איברים שאין חוזרין. ומבואר גם מדברי הברייתא שאין הכונה שתרגום עין תחת עין הוא ממון כי אם שהכונה שעין תחת עין ניתן לתשלומי כפר ,וזה הוא מפורש לשון הברייתא "אבל אתה לוקח כפר לראשי איברים". והננו רואים עוד שגם בחייבי גלות ביארה זה התורה ופרטה זה גם שם. ואף שיש לנו פרשיות שלמות בתורה מפורש שההורג נפש בשגגה חייב גלות ,וחייב לשבת שם עד מות הכהן הגדול ,ושם בספר במדבר (ל"ה) פרשה שלמה בכל פרטי דיני עיר מקלטו ונאמר שם "וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אותו בשמן הקדש" ופרשה שלמה בספר דברים י"ט "שלוש ערים תבדיל לך וכו׳ וזה דבר הרצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בבלי דעת וכו'״ ,ובאה גם פרשה בספר דברים ד׳ עם שמות ערי המקלט "אז יבדיל משה וכו' את בצר במדבר וכו'״. בכל זה מפורש בתורה "ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ולא תחניפו את הארץ״. ואיזה ספק יוכל להיות אחר זה אצל עין תחת עין שזה ניתן לתשלומי כפר. ולשון הרמב״ם ז״ל בהלכות חובל ומזיק פ׳א ה״ג:
"זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה ולפיכך משלם נזקו והרי הוא אומר ולא תקחו כפר לנפש רצח לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר אבל לחסרון אבר או לחבלות יש בו כופר." ומבואר הדבר שגם רבינו הגדול הבין הדבר כן שתרגומו של עין תחת עין הוא גם לפי הקבלה עין ממש ,רק שזה ניתן לתשלומי כפר.
ועין תחת עין הוא "שהוא ראוי לחסרו אבר" אבל לחסרון אבר או לחבלות יש בו כפר.
וכן הבין זה הר"א אבן עזרא וכתב (שמות כ״א כ״ד) "והנה פי׳ עין תחת עין ראוי להיות עינו תחת עינו אם לא יתן כפרו״. ואין לשונו מדוקדק והלשון צריך להיות "אבל יתן כפרו״.
וזה שיש כאן דין כפר הרי אין ספק כלל שהוא יוצא מפורש מדברי התורה. ועל פי הטעות הזה שלא הבינו שהוא רק מדין תשלומי כפר ,וחשבו שלפי הקבלה תרגום המלות הוא ממון על ידי זה נתחבטו הרב ר' צבי חיות והרב שי״ר להבין איך תרגם אונקלוס במקום הזה את הפסוק כצורתו ,והם המציאו להם כלל הדש לאמר שבהלכות המסורות לבית דין לא שמר אונקלוס את הקבלה.
ולבד ממה שבמקום הזה אין מקום לזה אם אין זה קבלה על דברי הכתוב כי אם תרגום הכתוב עצמו.
הנה גם לבד זה כבר כתב שם על זה הרב בעל נתינה לגר לאמר "רש״ל ראפאפורט ומהר״צ חיות זצ״ל החליטו כי רק בהלכות המסורות לכל אדם פרטי נזהר המתרגם בנפשו לבלי ימנע את הקבלה בתוך חכו ,לא כן בדברים המסורים לבית דין ,לא חשש לתרגם רק הפשט לבד ,וסתיךות רבות נמצאו לזה כאשר ביארנו בהקדמה כוללת״ אלה דבריו.
וכל זה גרם לכולם יחד הטעות הכולל אשר הי׳ בזה שחשבו שהקבלה הוציאה כאן הדברים ממשמען לאמר שפירוש המלות של עין תחת עין ושן תחת שן הוא ממון. ואין זה כי אם טעות פשוט, וגם לפי הקבלה פירוש המלות של עין תחת עין ורגל תחת רגל הוא ממש, אלא שזה הוא בדברי הרמב״ם שהוא ראוי לחסרו אבר ועל כן גם כן צריך לתרגם, וכמו שתרגם אונקלוס עינא חלף עינא שנא חלף שנא ידא חלף ידא״.
והקבלה היא שיש כאן תשלומי כפר .וממילא ניתן לכפר ,ולדמי עינו דמי שנו ודמי ידו. והוא לא לבד קבלה כי אם גם יוצא מפורש מדברי הכתובים באין מקום לנטות מזה ימין ושמאל(כג). ויש לנו מקום אחר בתורה ששם באו שני הדברים יחד מפורשים בתורה על מקומו.
והוא בדין שור שהמית איש ,ששם מפורש בכתוב "וגם בעליו יומת" מפורש אחר זה "אם כפר יושת עליו ונתן פדין נפשו", ולשון הכתוב (שמות כ"א כ״ט):
ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו, והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו ונתן פדין נפשו ככל אשר יושת עליו. וזה הי׳ הכרח לפרש במקום הזה עצמו ואי אפשר הי׳ לסמוך על הנאמר שם לפי שגם זה הוא מה שנהרג אדם, אשר שם גם בשוגג חייב גלות, לא ניתן לתשלומין ולדין כפר, ועל כן הי׳ הכרח לפרש זה במקומו.
אבל זה ודאי שתרגום הכתוב של "וגם בעליו יומת" הוא כמו שתרגם אונקלוס "ואף מריה יתקטל" ואי אפשר לתרגם בענין אחר.
ובכל זה ידענו מדברי הכתוב שהכונה רק בדברי הרמב־ם ז"ל "שהוא ראוי לעונש גדול" אבל ניתן לתשלומין בתורת כפר פדיון נפשו.
ולשון הר"א אבן עזרא שם "אין ספק כי אין כופר למומתי בית דין על כן אמרו מעתיקי הדת כי וגם בעליו יומת מיתתו בידי שמים, הנה יהי׳ זה יומת לפי דעתי כמו עין תחת עין שהוא ראוי שיומת אם לא יתן כופר נפשו" אלה דבריו. ואחר שידענו זה מדברי התורה שדין "וגם בעליו יומת" ניתן לתשלומין ולדין כופר, שוב אין שם כי אם תשלומין.
וכן ממש הוא עם עין תחת עין ורגל תחת רגל, פירוש המלות ותרגומן הוא ממש, וגם בזה כונת התורה כמו בדבריה "וגם בעליו יומת״ שהוא ראוי לעונש גדול כזה וידע בנפשו שעבר על דבר גדול מאד, אשר ראוי להשמר ולהזהר.
אבל כמו שם כן גם בזה יוצא מפורש מדברי התורה שניתן לתשלומין, ולדין כופר.
ולא יוכל להיות בזה אפי׳ נדנוד ספק כלל שעצם דין התורה אצל עין תחת עין ורגל תחת רגל, הוא שניתן לתשלומין, כמו שלא יוכל להיות שום ספק שהדבר כן אצל "וגם בעליו יומת". והחכם ווייס הי׳ כאן גם למהפך בזכותן של ישראל כדי להפוך בלהות על תורתם:
ויאמר שם "והראשונים בין העמים אשר הי׳ להם החק לשלם נזקי חגוף בתשלומי ממון היו הרומיים, והנה זה טעות לחשוב שהפרושים תארו החק הזה שבתורה על פי הנודע להם ממשפט הגמול אצל הרומיים, כי המתואר הזה מונח בטבע הכרת האדם את המשפט והצדק וכו׳ ועתה פירוש זה החק של עין תחת עין שהוא מכוון על תשלומי ממון לא לקחו להם משום אומה, אבל הי׳ מקורי אצל היהודים "ואזנו וחקרו ויסדו אותו מצד הכרתם הפנימית״ מן הצדק "ולפי מדרנת ההשכלה אשר התנשאו עליה במשך הזמנים״. ואין אני רוצה לדבר בזה מהשקפת האמונה בתורת ד׳ וחוקיו על ישראל, כי דברינו במקום הזה ,הנם רק מתוך חקירת חכמת ישראל, חקירה חפשית אשר אין לה בעולמה כי אם החקירה עצמה.
אבל הלא דוקא מתוך חקירת חכמת ישראל יראה כל מעיין וחוקר כי הדבר להיפך.
שהרי לא היו בני ישראל צריכים לעלות ממדרגה למדרגה בהשכלתם עד כדי לבוא למדרגת הרומיים לשלם נזקי הגוף בתשלומי ממון.
כי הנה לפנינו שמדרגת השכלת התורה בזה היא על מעלה גבוהה כזו עד שהי׳ הכרח שיבוא מפורש בתורה לבלי ישולם תשלומי ממון גם במיתה.
והנה לא התבונן בדברים פשוטים כאלה במקום אשר דבריו אינם בנוגע לאיזה דבר פרטי כי אם לכל דבר תורת ישראל, לכל דבר התורה בכללה, עד שיאמר: "על כן גם משפט הגמול אשר הונה בחק הזה מתחלף הוא ומשתנה להיות באופן אחר אצל עם אחר אשר עלה ממעלה אל מעלה בסולם ההשכלה מאשר הי׳ אצל העם ההוא עצמו בעוד שעמד על הסולם ההוא במדרגה למטה."
ומה נוכל לאמר למעפר בעפר באופן גס כזה נגד התורה בכללה, ובכל זה לא שם לב גם להדבד שהוא עומד בו. שהרי זה ודאי שעל המדרגה הגבוהה הזאת כבר עמדה תורת ד׳ מראש ומבראשונה, ועל מדרגה עוד יותר גבוהה מזה, עד שהוכרחה התורה להוציא מפורש מתוך זה את חייבי מיתה וחייבי גלות.
ולא ידע החכם ווייס כי תורת ישראל הנה היא סופם של כל מדרגות ההשכלה אשר בני אדם גם עדין לא הגיעו אליהם. והחכם ווייס הי׳ כל כך נחפז בדרכו במקום הזה עד כי יסתור גם את עצמו.
הנה יסוד דבדיו אשר יתחיל בהם הוא לאמר: ״הריב עם הצדוקים והנצוה עליהם הוציא לאור כמה דינים בענינים שונים, בזמן ההוא נמצא הרזשם הראשון למדרש על חק התורה: עין תהת עין, שכונתו תשלומי עין נגד דעת הצדוקים שהיו אומרים עין ממש."
והנה כי כן בא הדבר בזמן ההוא ראשונה היינו בימי שמעון בן שטח רק מפני נצחונם נגד הצדוקים וריבם עמהם.
ופתאום איזה שורות אחר זה יהפוך את ידו ויאמר:
"ועתה פירוש זה החק של עין תהת עין שהוא מכוון על תשלומי ממון לא לקחו להם משום אומה אבל הי׳ מקורי אצל היהודים, ואזנו וחקרו ויסדו אותו מצד הכרתם הפנימית מן הצדק ולפי מדרגת ההשכלה אשר התנשאו עליה במשך הזמנים.״ והוא רק תמהון לראות איך לא שם לב לדבריו ויסתור גם את עצמו בנשימה אחת.
ואם "אזנו וחקרו ויסדו זה מצד הכרתם הפנימית מן הצדק ולפי מדרגת ההשכלה אשר התנשאו עליה בהמשך הזמנים."
איך הי׳ זה מפני הריב עם הצדוקים והנצוח עליהם.
אבל כך הוא עונשם של מבדי דבדים של תהו, כי יסתרו גם את עצמן.
ואמנם כי כל דבריו אינם כי אם דברי טעות ככל אשר כבר נתבאר, ולא נעשו עיקרי דינים בישראל על ידי ריב הצדוקים והנצוח עליהם, ולא שנו הפרושים דבר בתורה מפני הכרתם את הצדק, ומי כחכמי התורה היודעים כי משפטי ד׳ אמת צדקו יחדיו צדק עולמים, קבלת האומה בכללה היתה אור לנתיבתם, ובמקום הזה נלוה עם זה יחד גם דברי התורה המפורשים.
ואמנם כי גם הצדוקים עצמם בכללם לא התנגדו לזה, וכל הדבר הי׳ רק בתור טענה מהבייתוסים, ונדבר על זה עוד בפרק הבא.
הערות
הערה (כג): ומתוך זה עצמו, שעין תחת עין הוא ממש רק שניתן לתשלומי כפר, סבר שם ר' אליעזר שעל כן צריך להיות עין תחת עין ממש ושמין דין ממון בניזק ולא במזיק.
והוא הנאמר שם בגמרא (פ"ד) "תניא רי אליעזר אומר עין תחת עין ממש, ממש סלקא דעתך, ר' אליעזר לית ליה ככל הני תנאי וכו' אמר רב אשי לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק".
והיינו דתשלומין צריך לדון בהם דין עין ממש, ואינו משלם דמי הניזוק כפי עינו של ניזק כי אם דמי עינו של מזיק, שהרי עינו הי' ראוי לנקר, רק שניתן לתשלומין, אבל זה הוא עינו של מזיק ולא של ניזק וכמו בכפר שור שהרג אדם שהוא דמי מזיק, וע"ש בתוס' פ"ד ד"ה אלא.