דורות הראשונים/כרך א/פרק ל
המקומות ההם לפני ימי הרדיפות.
ובידינו ללכת הלאה בדרכינו, ולהראות כי לפני ימי הגירוש הכללי מהמושבות בין העמים, לפני ימי המטבח הגדול וההרג הרב, לפני הימים אשר גם הפליטים אשר נשארו שם הוכרחו להסתיר יהדותם, הנה לפני הימים ההם עמדה היהדות ומצב הדתי גם שם על המעלה היותר גבוהה, אף שלא הי׳ זה המושב הראשי מבני ישראל בבבל, ואף שלא ישבו שם איש על יד אחיו איש הישראלי כי אם בין המון עמים רבים. ונוכל לראות זה גם מדברי יאזעפוס וגם מדברי הגמרא.
והננו רואים מדברי יאזעפוס אשר כבר הובאו בפרק כ״ה כי דבר שמירתם שם את השבת בכל דקדוקי יום מנוח הי׳ דבר ידוע כל כך לכל, והדקדוק בכל הנוגע לבלי לחלל את השבת גם כשנוגע עד הנפש הי' כל כך ידוע ומפורםם וגלוי גם לכל העמים שכניהם, עד אשר הי׳ זה אצלם דבר פשוט גם על האחים האלה ובני חברתם גם בראשיתם בהיותם עוד שודדי רועים, כי בכל זאת ביום השבת לא לבד כי לא ילחמו, כי אם שגם לא יגינו על עצמם.
ויאזעפום יאמר שם XVIII, 9, 2: "אז אסף השר המצביא את חיל המלך בבבל את כל חילו ויבוא עליהם פתאום ויקיפם מכל עברים ובהיות זה ביום השבת חשב כי לא יגינו גם על נפשם ולא ילחמו עמו, ובאפס יד יתמסרו לשביה." ואף כי כן הדבר כי הוא לא ידע דיני ישראל, וטעה בזה, כי גם אם בני ישראל הם צרים על עיר ללכדה גם אז הרשוח בידם לעשות כל דבר המלחמה בשבת כמו שהוא במס׳ שבת ד׳ י״ט ת״ר אין צרין על עיירות של עכו״ם פחות משלשה ימים קודם לשבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן הי׳ שמאי אומר עד רדתה אפי׳ בשבת.
ואף כי להגן על עצמם לבלי ליפול שבי ביד צר אשר לא יהיה מהם כל נשמה. זה ודאי כן הוא, וכן באמת עשו האחים והאנשים אשר עמהם, ושר הצבא הנכרי הזה לא הי׳ עליו לדעת פרטי דיני התורה.
אבל הלא זה ודאי שחשב כן, רק מפני שראו לפניהם מכל מעשי היהודים כולם ביום השבת, ומהנהגתם הגדולה בשמירת יום הגדול הזה לכל פרטיו מנוחה שלמה ככל דרכי בני ישראל באין מחסור דבר, מנוחה גדולה ושלמה כזו עד שדן מתוך ידיעתו זאת, שימסרו נפשם לשבי, ולא יניעו יד להלחם עמו.
וכל שרי הצבא האלה משם היו וידעו היטב את כל דרכיהם של בני ישראל היושבים בתוכם.
ואמנם כי גם יותר מזה שלא לבד שידעו את דרכי בני ישראל הכשרים, כי אם שידעו היטב שכן הוא גם דרכי אלה אשר חיו אז על חרבם.
שהרי כבר עבר אז זמן רב על מעשי האחים האלה והאנשים אשר עמם, שכבר היו למחנה גדולה חלוצי צבא, עד שיאזעפוס יאמר שם XVIII, 9, 2 כי ראש שרי הצבא אסף מחנה גדולה מאד ככל אשר הי׳ אפשר לו, ובכל זה נגף הוא לפניהם.
ואין ספק שידעו היטב גם דרכיהם בשדה, דרכיהם במחנה, כי גם שם יקדשו כולם את השבת במנוחה שלמה, ואך על ידי זה טעה.
ובדברי יאזעפוס בא שם שגם אחדים מאנשי אסינעוס חשבו שאסור להם להלחם בשבת, ובודאי כי האנשים האלה אשר חיו על חרבם לא ידעו פרטי דיני התורה, ואם אין זה דברי יאזעפוס עצמו כדרכו לגבב דברים ולשימם בפי אנשי סיפורו, הנה היו גם הם מוכנים למסור נפשם על קדושת השבת, מה שלא היו חייבים כלל משורת הדין.
ומזה לבד כבר נוכל להבין את המעמד הגבוה משמירת תורה ומצוה אשר עמדו עליו בני ישראל בבבל גם היושבים בערי העמים שם.
כי אם אלה אשר יצאו מן הכלל, ויעשו להם משלוח ידם לשלול שלל ולבוז בז, ולאכול חיל זרים מן הגוים אשר סביבותיהם, אלה האנשים מהאספסוף אשר התאוו תאוה ויתלקטו על דגל האחים האלה לחיות במחנה חיי פראות אלה גם הם שמרו שבת כהלכתו לכל פרטיו עד שידעו זה גם כל שכניהם מסביב.
הלא נוכל להבין מזה כי הדבר נשתרש שם בעצמותיהם, עד ששב והי׳ לדבר אשר כל אשר בשם ישראל יכונה, אי אפשר שיעשה אחרת, והתפשט בכל העם מקצה באין יוצאים מן הכלל. והננו מוסיפים לראות כן גם בסוף מעשיהם אחרי זמן מרובה כשש עשרה שנה אחרי זה אחרי אשר כבר גם הומת אסיניעוס הבכור, אשר הלך בדרך טובה ובזמן שנשאר רק אנילעוס לבדו האיש אשר לא זרו תאותיו האיש אשר הלך אחרי מראה עיניו, ובכל זה כאשר מיטראדאטעס הכין עצמו ללחום בם, אף שהוא כבר ידע שהרשות בידם להלחם בשבת, כמו שראו כבר מראשית ימיהם, בכל זה אחז גם הוא בעצה זו, בידעו כי ביום השבת ישבתו וינוחו, ויוכל אז להרגיזם בשבתם שבתם.
וראוי לנו להתבונן גם בחטאת אנילעוס אשר על ידי זה יצא להם כל הרעה, וזה הי׳ כי בעל ארמית, אשר על ידי זה אבדו את הכל. והאשה הזאת נם לא היתה מז׳ אומות, אבל הי׳ הדבר דרך חתנות ובגויותה (עי׳ רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק י"ב ה"א) והנה רעמו פנים כל אנשי ביתם, ויצעקו עליו בחזקה, ואף כי ידעו שנפשו קשורה בנפשה ולא ינקה כל הדובר לרעה, הוסיפו להוכיח אותו על פניו, והעמידו עצמם גם בסכנה, וכמו שעלה לבסוף כי בחמתו הרג להאיש אשר מלא פיו תוכחות.
וגם אחר זה לא נחו כולם, וכאשר נודע להם כי האשה המבישה הזאת הביאה עצביה בית אישה, אשר בהשארה בגויותה עבדה אותם, סערו על זה ויבואו בהמון כל עבדיהם והעומדים לפניהם יחד, וגם כאשר אסינעוס לא שמע לקולם בידעו כי אחיו לא יאבה ולא ישמע לו לא הרפו כולם ממנו ויצעקו חמס יום יום עד כי הכריחו אותו לריב עם אחיו, ועד כי חזקו דבריו כל כך עד כי בראות האשה כי עוד מעט ויפיק חפצו, ותשים רעל בכוסו.
והנה אנילעום עצמו דבר לא הי׳ לו עם עצבי האשה ורק כי לאנשיו נודע כי בסתר אהלה הביאה עצביה, ועבר אנילעוס על לא תביא תועבה אל ביתך, ועל אבד תאבדון וכו׳ (עי׳ גם מכות כ"ב).
וכל האיסורים האלה, רחוקים כבר מהיות לדברים פשוטים, וצריכים כבר ידיעת בית רב, ובכל זה הננו רואים לפנינו עד כמה עמדו על זה בנפשם.
והאנשים האלה שרי בית האחים וכל אנשי ביתם היו מקצה העם, ועזי הנפש שבהם.
ובכל זה נראה ונכיר את עוז רוחם לתורה ועד כמה להטה נפשם על שמירת המצוות, אשר לא נחו ולא שקטו כולם יחד לבער הרע מקרבם, ולא נשאו פנים גם להאבירים האלה, ועמדו גם בסכנת נפש. והאם נדרש לנו עוד ראיה על שמרם תורה ומצוה בכל פרטיהן, והאם נדרש לנו עוד ראי׳ עד כמה הגיעה עוז אהבתם לתורת ד׳ ולכל מעשי המצוות, ועד כמה דקדקו בפרטי המצוות עד גם לקנא קנאת ד׳ בנוגע לאחרים.