דורות הראשונים/כרך א/פרק כח
והמאורע הכולל הזה נשמר לנו בדברי יאזעפוס אלטטי׳ XVIII, 9, 1 וכל דבריו במקום הזה גם רחבים ומפורשים, ורק מפני כי דרכי חקירת דברי ימינו אבלות, ושעריה שוממים, ראו שם בדבריו רק איזה מעשה פרטית בשני אחים שהגיעו לגדולה עד שכבשם מלך פרס, ובתאר זה זכר הדבר בקצרה גם החכם גרעץ (ח"ג עמוד 371). אבל הוא דבר כולל הנוגע לכל דברי ימי יהודי בבל מאז ואילך.
ויאזעפוס יאריך בזה שם ותוכן דבריו הוא: "בימים ההם (בימי הקיסר קאיוס) קרה במעזאפאטאמיען וביחוד ליהודי בבל אסון גדול (היינו שסוף הדבר הי׳ בימי הקיזר קאיוס) אשר אין דוגמתו ויהי שם הרג רב מאד אשר בספרי דברי הימים לא נמצא כזאת, ולהבין הדברים הננו מוכרחים לספר את הדברים לפני זה והסבות אשר הביאו את האסון.
בבבל נמצאת עיר אחת גדולה מאד ומרובה באוכלסין נהרדעא היושבת ביופי נוף וכל המישור מסביב לה פוריה מאד. העיר הזאת יקיפה נהר פרת מכל עברים וגם חומה גבוהה חזקה לה מסביב, ועל כן לא תירא רע מכל אויב מבחוץ וכו׳ בעיר הזאת הניחו יהודי בבל את אוצר שקליהם בבטחם על עוז מבצרם וכו׳ בעיר נהרדעא הזאת היו שני אחים (יהודים) אסינעוס ואנילעוס, אביהם מת ואמם נתנה אותם לאומן במלאכת האריגה למען ילמדו אצלו את המלאכה הזאת כי בבבל לא יחשב זה לחרפה, ושם יעסקו בזה גם אנשים (נ"ט) האחים האלה התרפו במלאכתם ועל כן ענשם רבם ויסרם קשה והם ברחו מפניו, וישימו משכנם בהמקום אשר נהר פרת תחולק לשנים, ואשר שם קשה להשיגם, ויאספו אליהם כל מר ומצוק מנערים אשר כגילם ויבצרו יהד את מקומם, ויתנו חתיתם על הרועים אשר רבצו את עדריהם סביב להם ויכריחום למלאות כל מחסורם, ותחת זה היו הם עליהם לסתרה, מגוזלים וחומסים, וכאשר לא הי׳ חסר להם דבר נתרבו הנופלים אליהם, ומיום ליום רבו מספרם, עד כי בא שמע שני האחים האלה גם עד מלך הפרתים. אז הצביא השר המצביא את ההיל בבבל, ויבוא עליהם פתאום ויקיפם לילה מכל עברים, ובהיות היום ההוא יום השבת חשב כי אסור להם להגן על נפשם, ועל כן הי' בטוח כי באפס יד יוליך כולם בשביה, אבל טעה בחשבונו והאחים מהרו וישתרעו עליו, ויחרידו את כל מחנהו, הרבה המיתו ויפלו תחת חרב, והנשארים נסו בלי סדרים.
כאשר נשמע כל זה אל המלך השתומם על גבורתם, וישלח אליהם מלאכים כי יבואו אליו לכרות עמו ברית שלום, אבל שני האחים נועצו כי האחד ישאר בראש המחנה והשני לבדו ילך אל המלך, וילך אנילעוס הצעיר, המלך קבלו באהבה והראה לו עוז ידידות, ויאמר לו כי בכל לבבו יחפוץ לכרות אתם ברית שלום, וכי יקוה מהם עזרה נגד המורדים מהעמים היושבים שם במקומותיהם, ובדבריו פעל על לב אנילעוס כי יטה את לבב אסינעוס אחיו כי יבוא אליו גם הוא, וכן עשו ויבואו גם שניהם אל המלך ארטבן השני מלך הפרתים, והוא קבלם בכל אותות אהבה וישתומם על הרוח הכביר אשר לאסינעוס הבכור, ואחרי אשר ישבו ימים אחדים בבית המלך שלחם עם מתנות רבות לכסף ולזהב, וישם אותם לפקידים ראשים בכל ארץ בבל בנוגע להגן על המדינה מאויבי המלך.
ועל ידי זה היו האחים האלה פתאום לשרי המדינה הבאים בכח המלך, ועומדים בראש החיל להגן על הארץ, והם לא שקרו באמונתם, ויעשו את דבר המלך, וכל מעשיהם היו בחכמה ודעת, ויבנו מבצרים חדשים, ויתקנו את הישנים, ואסינעוס הצליח מאד במעשיו וילך מחיל אל חיל, עד כי כל שרי המלך שם תוכו לרגליו, ויקח בידו גם את כל מוסרי הממשלה בבבל, והדבר ארך כן משך זמן של חמש עשרה שנה.
אבל גובה רוחם הוציאה אותם מעולמם, וירשו לעצמם לנטות מחוקי התורה ובימים ההם בא לשם אחד משרי המלך אשר היתה לו אשה יפה מאד, ולא ארכו הימים והאחים שמו עליו עלילות דברים כי אורב הוא להם ומבקש רעתם, ויקראו עליו מלהמה ויומת, ואת אשתו לקח לו אנילעוס הצעיר לו לאשה. אחדים מאנשי ביתם מהיהודים שמו לפניהם את מכשל עונם כי עבר אנילעוס את מצוות ד׳ וחוקי התורה ויקח לו אשה בת אל נכר, אבל אנילעוס לא שם לבו לדבריהם ואחד מהם אשר דבר עם אנילעוס רתת על עברו בשאט נפש על מצות ד׳, המיתו אנילעוס בחמתו.
ולא ארכו הימים ויודע כי האשה המבישה הזאת הביאה לבית אישה גם את עצביה אז רעמו פנים ויחליטו כי לא יוכלו לחשות עוד ולראות איך יעבור אנילעוס על חוקי התורה ויבואו אנשיהם בהמון כולם יחד אל אסינעוס הבכור, ויצעקו לפניו עד מתי תראה ברעה הזאת, ועד מתי תראה און ולא תתבונן, הלא נאסף כולנו בחטאת אחיך וזדונו, אבל אסינעוס ידע היטב כי אחיו לא ישמע לו ועל כן החשה ולא ענה אותם דבר. אבל שרי ביתם לא הרפו ממנו ויום יום חזקו דבריהם על אסינעוס, ויבואו אליו בהמון ויצעקו חמס על הנבלה הזאת, אז הוכרח אסינעוס לדבר עם אחיו קשות וידרוש ממנו כי יגרש מעל פניו את האשה הזאת, וכי ישיב אותה אל בית אביה. אבל אנילעוס לא שמע לקולו, ויהי כי חזקו דברי אסינעוס על אחיו ותשם האשה רעל בכוס אסינעוס וימות.
עם מות אסינעוס עלתה כל מעשי האחים בתהו, וכל הבנין הגדול אשר בנו נהרס ויהי אנילעוס עוד הפעם ראש לשודדים וישם פניו לבוז את אוצרות מיטראדאטעס חתן מלך הפרתים, ואנשי אנילעוס שמרו צעדיו, ובנסעו מביתו התנפלו אנילעוס ואנשיו על היכלו, ויבוזו את כל אוצרותיו ויביאו עמהם שלל רב, כסף וזהב ומקנה בקר וצאן לרוב מאד.
בהודע זה למיטראדאטעס אסף את חילו ויחן באחד הכפרים ביום הששי ,ויחכה כי ביום השבת כאשר אנילעוס ואנשיו ישבתו שבתם יתנפל עליהם פתאום, אבל הדבר נודע לאנילעוס ויקדם פניו ויכרעהו, ונם מיטראדאטעס עצמו נפל שבי בידו. מרי הנפש אשר במחנה אנילעוס רצו להמיתו, אבל אנילעוס מנעם מזה, באמרו כי אז יהי' להם מלחמה עם המלך עצמו בהיותו חתנו, לא כן אם ישלח אותו חפשי לנפשו.
מוטראדאטעס שמח כי היתה לו נפשו לשלל, ולא רצה להוסיף להלחם עם אנילעוס, אבל אשתו בת מלך הפרתים הציקה לו מאד לבלי לשאת חרפה ולהלחם שנית, אז אסף מיטראדאטעס מחנה גדולה מאד להלחם עם אנילעוס ולהכחידו מן הארץ.
ואנילעוס בפחזותו וגובה רוחו לא חכה עד אשר יבוא מיטראדאטעס אליו ולנהל רק מלחמת מגן, כי אם מהר ויסיע את חילו לצאת למלחמה לקראת מיטראדאטעס, בדרך אזל המים מכליהם, ובהיותם עיפים ויגעים התנפל מיטראדאטעס עליהם ויעש מהם כלה, ורק פלטים יכלו להציל עצמם, בתוך אלה הי' גם אנילעוס עצמו, ויסתתרו יחד בסבכי היער.
לא ארכו הימים ויתלקטו אל אנילעוס עוד הפעם אנשים ריקים ופוחזים ויהיו אחריו, אבל כל אלה לא היו יודעי דבר מלחמה, כי אם רק אספסוף מבני עולה, ועמהם התנפל כפעם בפעם על כל הכפרים מסביב לשלול שלל ולבוז בז, ויעש בהם שמות נוראות.
הבבליים, וגם ראשי הצבא לא מצאו עצה נגדו, ועל כן שלחו דבריהם אל היהודים בנהרדעא (ס') לבקש להסיר מהם את הנגע הזה, אבל אנילעוס ואנשיו לא שמעו גם בקול ראשי חיהודים בנהרדעא, אז שמו הבבליים אל הערמה פניהם, וישלחו מלאכי שלום אל אנילעוס והוא קבלם בשמחה, אבל בהיותם עמו התבוננו על כל המקומות אשר התבצרו שם, ועל כל המחבואים, ובשובם חלצו צבאותיהם, ויתנפלו עליהם לילה בעודם ישנים שנתם, וירבו חלליהם מאד, ונם אנילעוס עצמו נפל חלל.
כל עלילות האחים האלה ואנשיהם מזרע היהודים וכל מעשיהם נגד גויי הארץ והשמות בערים וכפרים הביאה שנאה גדולה מאד נגד בני ישראל במקומות מושב העמים. קנאת הדת והמולדות כבר התרחבה וגדלה שם עוד בחיי האחים, אבל הצלחתם הגדולה הפילה פחד וישאו בשרם בשניהם, וכבר אחרי מות אסינעוס ראו עצמם היהודים שם ברעה רבה ומגור מסביב. עתה כאשר הומת נם אנילעוס התנפלו על היהודים ביד רמה. היהודים אשר ישבו שם בין עמי בבל לא יכלו לעמוד בפניהם, ובמקומות רבות הוכרחו להרחיק נדוד, וישימו פניהם אל המחוז אשר בתוכה העיר הראשה סילייקיא אשר בנה סילייקוס בן ניקאטור מלך סיריען מקום מושב המוקדנים וגריכיכי, וגם הרבה מבני הסורים. כחמש שנים מצאו שם היהודים מנוחה וישבו שלוים, אבל בשנה הששית היתה מגפה גדולה בבבל, ועל ידי זה הנה היהודים אשר נשארו שם וישבו בפחד ומורא, הניחו גם הם את מקומם ויתישבו נם הם בסילייקיא וסביבותיה, וזה הביא רעה גדולה לכל המושב החדש מהיהודים שם.
הגריכים והסורים התושבים הראשונים שם, היו ביניהם תמיד פלגות ומריבות, והגריכים היתה ידם על העליונה בהיות מספרם גדול, עתה כאשר התישבו שם גם היהודים במספרים גדולים, ובהיות שפת היהודים קרובה לשפת הסורים הרימו הסורים ראש וילוו אל היהודים ותהי ידם רוממה. אז מהרו הגריכים ויכרתו ברית שלום עם הסורים, בתנאי כי יחד יהיו על יהודה, לגרשם ולכלותם, ויעשו מעשיהם במחשך, וטרם נודע הדבר ליהודים התנפלו עליהם פתאום ויהרגו מהם חמשים אלפים נפש, ורק אלה אשר שכניהם מהעמים הגינו עליהם רק אלה נשארו בחיים ביום ההוא, ואחר זה נמלטו על נפשם לעיר קטיספון אשר הי׳ שם מושב המלך לימי החורף, ויבטחו כי יגן עליהם, אבל מנוחה שלמה לא מצאו גם פה, כי בהיות סילייקיא קרובה, ואימת המלך לא הבעיתם ,שבו להרגיז את מנוחת היהודים גם שם, והגריכים לא שקטו עד אשר כרתו ברית נגד היהודים עם יתר העמים, אז נבהלו היהודים מאד, ויעזבו את כל המקומות ההם, וילכו לשבת בין אחיהם היהודים, וישבו בנהרדעא ונציבין והערים האלה היו ערים בצורות, והאנשים אנשי מלחמה ולא יראו רע."
והנה נמשכנו אחרי כל דברי יאזעפוס בהיות כל זה פרק שלם מחיי אבותינו בבבל, כי אף אשר האסון נפתח על ידי מעשי שני האחים, זה הוא בנונע לסיבת הדבר, אבל עיקר הדבר אחר זה, עבר ממעשים פרטים של שני האחים ותקפם וגבורתם, ויגיע לכל חיי יהודי בבל לכל חיי אלה מבני ישיאל שם אשר ברבות הימים התרחקו ממקום המושב הראשי אשר לבני ישראל בבבל, והתישבו הלאה בין ערי העמים אשר סביבותיהם. דהיינו בבבל הישנה, ועל ידי מעשי שני האחים האלה ועלילותיהם, נתבטלו אז כמעט לגמרי כל המושבות האלה.
וכל הדבר כבר לקח אז לבד שנאת המולדות גם מראה בלהות של קנאת הדת כמו שהם דברי יאזעפוס שם XVIII, 9, 8: "הבבליים היו עתה חפשים מפחד אנילעוס האיש האחד אשר יראו ממנו להוציא שנאתם נגד היהודים, כמעט תמיד הי׳ להם עם היהודים ריב אמונה, וכל אחד משני הצדדים השתדל במה להמרות רוח מנגדו, עתה כאשר סר פחדם נפלו הבבליים על היהודים לכלותם."
והנה אם נגע חרב עד הנפש, והגיע הדבר עד אשר רוב היהודים אשר התישבו בהערים ההם הוכרחו לעזוב את מקומם ולצאת בגולה, עד אשר לסוף הוכרחו להתישב רק בין אחיהם במחוז נהרדעא, ובמחוז נציבין, והדבר מובן מעצמו כי גם המעטים אשר נשארו כה וכה היו שם וחיו בלא כל סדרי הקהלות, ובלא צרכי הרבים.
וכל אלה אשר הי׳ קשה עליהם לעזוב את רכושם ביתם וקנינם, הנה הוכרחו לכבוש פניהם ולהסתיר יהדותם, כי אם בהיות היהודים ברבבותיהם שם היו בכל רע ובסכנה גדולה עד כי הוכרחו לצאת כמוצאי גולה, אף כי הפליטים אשר נשארו מפוזרים.
ובהסתתרם והתחבאם מלהתראות ביהדותם וכל חיי הצבור בטל, מטבע הדברים הי׳ כי שכחו תורה ומצוה. ומתוך כל הדברים האלה יפתחו לפנינו כל דברי ימי בבל בכלל אחר זה.
הערות
הערה (נ"ט): על הרוב עסקו אז בזה רק הנשים ועל כן יאמר יאזעפוס כי בבבל עסקו בזה גם אנשים.
ואמנם כי גם בארץ ישראל הי׳ זה כן גם אז ובמשנת עדיות פ״א מ״ג בא ״עד שבאו שגי גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו וכו׳".
והוא ענין דברי רש״י ז״ל במס' שבת ד' ט״ו (והוא מגמרא) במס׳ עדיות מפרש למה הוזכר שם אומנתם ושם מקומם לאמר שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש שאין לך אומנות פחותה מגרדי שאין מקימין ממנו לא כהן גדול ולא מלך כדאמרינן בקדושין ד׳ פ״ב. והערנו על זה לדעת כי גם תלמידי היותר גדולים בדורם כשמעיה ואבטליון עסקו בכל מלאכה, וגם
הלל עצמו בלמדו לפני שמעיה ואבטליון התפרנס ממלאכתו כמו שהוא במס' יומא ד׳ ל״ה: וכן נהגו כולם אז, ובכל ימי המשנה והגמרא. הערה (ס'): כבר נתבאר כי נהרדעא הי' עיר המושב הראשי ממעוז היהודים לעצמם, אשר בכל ההנהגה הפנימית התנהגו שם רק על פי היהודים והם עצמם חזקו להם העיר ויעשו אותה לעיר מבצר, והכל הי' שם תחת ידם, ועוד נראה זה גם לפנינו.