דורות הראשונים/כרך א/פרק יא
כותבי הדורות ודברי הימים לא שמו לב לענין כללי אשר הגיע להם לבני ישראל בימים ההם ,בנוגע להסנהדרין בכלל ולהנשיאות בפרט. והדבר הזה גם סגר לפניהם הדרך בהבנת כל מראה פני הדברים בכל ימי בני בתירא, ובכל דבר שתי הבתים אשר יסדו שמאי והלל, בית שמאי ובית הלל דבר אשר הי׳ לגמרי חדשה בישראל, ובא רק מתוך המעשים בסוף ימי החשמונאים ומתוך הכרח המאורעות.
והחכם קראכמאל הזקן במורה נבוכי הזמן עמוד 186 באין אומר דברים כתב לו:
״ידענו כי מיד בדור שני (אחר אנטיגנוס איש סוכו) להתחלת יסוד ההלכות(כ"ז) כבר היו לקביעותם ומשנתם שני בתי וועד או בתי מדרש גדולים האחד גדול במעלה ועל הרוב גם במנין מן השני הגם שנשתוו להם תמיד על קביעות ההלכה, ראשי המורים בהם היו הזוגות הנודעים הראשונים יוסי בן יועזר וכו׳.״
והעיד עדות שקר לאמר ״ידענו כי מיד וכו׳ כבר היו ,לקביעותם ומשנתם שני בתי וועד או בתי מדרש."
והוא רק טעות אשר בדא מלבו והדבר ידוע ומפורסם בכל המשנה והגמרא כי אך בימי הלל ושמאי נתחלקו לשתי בתים ושני בתי מדרש גדולים. והדבר גם מפורש בברייתא במס' יומא ד׳ ל״ה כי עוד גם שמעיה ואבטליון הי׳ להם בית המדרש אחד אשר למדו שם שניהם יחד עם תלמידיהם, ונאמר שם: תנו רבנן עני ועשיר וכו׳ אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום וכו׳ פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו אותו היום ערב שבת הי׳ וכו׳ אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא וכו'.
וכל ראי׳ גם למותר בדבר ידוע ומפורסם בכל הגמ׳ שעד בית שמאי ובית הלל לא נתחלקו ראשי הדור לשני בתים.
ועל כן עלינו לחקור זאת לדעת סיבת הדבר אשר הביא החדשה הגדולה הזאת בימים ההם.
אף גם זאת עלינו להבין ולדעת כי כשנתבונן בהמעשה שלפנינו בבני בתירא עם הלל נראה ונכיר כי בימים ההם, היינו בימי בני בתירא לא שמשו המאורות ולא היתה שם סנהדרין כוללת של שבעים ואחד לתורה ולתעודה ולהכרעת ההלכה בכל ספק, לדעה מה יעשה בישראל.
ובמשנה במס׳ סנהדרין ד׳ פ"ו (פי״א מ״ב) נאמר ״ג׳ בתי דינין היו שם אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית, באים וכו׳ ואם לאו אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצאה תורה לכל ישראל וכו׳." ובמקום הזה יפלא מאד לראות כי דבר גדול וכולל כזה הנוגע לכל קהל עדת ישראל, והמעשה אשר יעשון לא ישבו כלל כסאות למשפט, לחקור ולדעת ולהכריע ולהודיע הדבר בזמנו לכל. והיתה מוטילת באין הופכים עד ערב הפסח עצמו, ולא נחקר הדבר מלפני זה. והרי לכל הפחות ידעו זה כבר מראש חודש ניסן שיהי׳ שבת ערב הפסח. ובכל זה הדבר מבואר מהדברים בתוספתא ובירושלמי שהי' הדבר בערב הפסח עצמו, וכפי לשון הבבלי הי׳ זה ביום הקודם, וכל השקלא וטריא היתה לא בלשכת הגזית במקום ישיבת הסנהדרין, כי אם בעזרה, בתוך העם הנאסף כבר. ובתוספתא פסחים פ״ב הלשון:
״פעם אחד חל ארבעה עשר להיות בשבת שאלו את הלל הזקן פסח מה הוא שידחה שבת אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת חברו עליו כל העזרה אמר להם תמיד קרבן צבור וכו' אמרו לו מה יהי׳ על העם שלא הביאו סכינין ופסחים למקדש אמר להם הנח להם וכו׳ מה עשו ישראל באותה שעה מי שפסחו טלה טמנו בצמרו, גדי קשרו בין קרניו והביאו סכינין ופסחים למקדש ושחטו פסחיהן בו ביום מנו את הלל לנשיא וכו'."
ומזה מבואר כי לא לבד לפני זה, כי אם שגם השאלה הזאת להלל לא היתה במושב זקנים, וכענין קבלת עדות שהעיד יוסי בן יועזר לפני חכמי הדור, וכל העדיות שבאו במקומות רבות במשנה, ולא היתה זה בתוך אסיפת סנהדרי גדולה להכרעה, כי אם בתוך העם בעזרה, ובערב הפסח עצמו.
ובירושלמי פסחים רפ״ו ״אמרו לו מה לעשות בעם ולא הביאו סכיניהם אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להן וכו׳ מיד כל מי שהי׳ פסחו טלה הי׳ תוחבה בגיזתה וכו׳.״ ומבואר גם בזה שהי׳ זה בערב הפסח עצמו, ובבבלי פסחים ד׳ ס"ו הלשון מזה עצמו ״אמרו לו רבי שכח ולא הביא הסכין וכו׳ אמר להן וכו׳ למחר מי שפסחו טלה תחבו בצמרו וכו׳."
ומכל זה מבואר שהי׳ כל זה בהקבץ כל העם לפני הרגל, אם כלשון התוספתא והירושלמי כבר בערב החג דהיינו ביום השבת עצמו, או כפי דברי הבבלי הי׳ זה בערב שבת של ערב הרגל, והכל בין העם, ולא במושב הסנהדרין.
ומבואר מזה שאחרי מות שמעיה ואבטליון, היינו בימי בני בתירא, לא שמשו המאורות, ולא הי׳ שם סנהדרי גדולה.
ועל כן הננו רואים שדבר גדול וכולל כזה אשר הי׳ מוטל בעיקרו על הסנהדרין הגדולה הכוללת, אשר ממנה תורה יוצאה לכל ישראל לחקור ולהכריע בשעתו לפני זמן הרגל, ולקבל עדות ולהחליט, לא נעשה אז כזאת עד השעה האחרונה, והעם עמד נבוך.
שבאמת כן הוא בלא סנהדרי גדולה כוללת לכל ישראל בדבר כזה שהוא יסוד הדין וככל אשר יבואר לפנינו בפרק י"ח.
אבל עלינו לחקור ולדעת מה גרם כל זה, ומה הי׳ סיבת הדבר שאחרי מות שמעיה ואבטליון לא היתה שם סנהדרי גדולה.
וכשנתבונן עוד נראה שגם נשיא קבוע, ואב בית דין קבוע לא נתמנו אז, אחרי מות שמעיה ואבטליון, וזה רק מפני שלא הי׳ אז סנהדרי גדולה.
שהרי "בני בתירא" "וזקני בתירא" אינו כי אם גם שם הכולל למשפחה שלמה, ולא לאיש אחד נשיא. סוף ימי החשמונאים ומנהיגי הדור
וזה אפשר רק מפני שלא הי׳ אז סנהדרי גדולה לא נתמנה אז לא נשיא קבוע מיוחד בשמו, ולא אב בית דין קבוע מיוחד בשמו(כ״ח).
רק שעל הדברים היותר נחוצים (אשר יבוארו בפרק י"ג) הנדרשים יום יום נמסר הכל לשעה תחת הנהגת משפחה גדולה נכבדה מאד, אשר היו בטוחים בהם כי בבוא העת ישיבו המשרה למקומה, ועל כן לא רשמו גם בהם איש בשמו.
וכן הוזכרו בכל מקום בלשון רבים, ועל כל דבריהם עם הלל נאמר "אמרו לו" וכן הוא בכל מקום מהם, וכן יקראו תמיד בכל מקום ״בני בתירא וזקני בתירא״.
ועל כן הננו רואים גם זאת כי לא הוזכרו לא בפ"א ממס׳ אבות, ולא במשנה חגיגה פ״ב משנה ב׳. ואם שלא יפלא כל כך על אשר לא הוזכרו במס׳ אבות, אבל איך לא הוזכרו במס׳ חגיגה שם.
והרי מנחם שלא הי׳ נשיא, ולא הי׳ כי אם אב בית דין זמן קצר בראשית ימי הלל, ויהי גם איש אשר אין רוח חכמים נוחה הימנו, ובכל זה הוזכר שם בדין הסמיכה.
ואף שיכול להיות שבני בתירא לא נחלקו בזה אבל הלא גם מנחם לא נחלק, ובכל זה הוזכר. ולשון המשנה שם "יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך יוסי בן יוחנן אומר לסמוך ,יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך ניתאי הארבלי אומר לסמוך, יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך שמעון בן שטח אומר לסמוך, שמעיה אומר לסמוך אבטליון אומר שלא לסמוך, הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם נכנס שמאי שמאי אומר וכו׳.׳׳
והננו רואים שאף שמנחם לא הי׳ צריך להזכר כלל, שלבד שלא נחלק, הנה גם לבד זה הלא עיקר הזוג מהלל ברוב ימיהם הי׳ שמאי, והוזכר כאן עמו.
ובכל זה לא דלגו על מנחם, והוזכר במקום הזה, ואף שלא הי׳ נשיא כי אם אב בית דין ואף שגם לא הי׳ רוח חכמים נוחה הימנו.
ואיך לא הוזכרו בני בתירא ,אם היתה משמרתם משרת נשיא קבוע עומד בראש הסנהדרין.
והננו רואים בעת משפטו של הורדוס כי שמאי ידבר רתת עם חביריו הסנהדרין, ויאמר להם דברי כבושים היורדים חדרי בטן, ובודאי שכבר נפטרו ראשי הדור שמעיה ואבטליון רבותיו המובהקים.
ואף שגם בזה טעו מהחוקרים החדשים בחשבם כי משפט הורדוס הי׳ צריך מצד הדין להיות בבית דין של שבעים ואחד, המקום אשר ישבו שמעיה ואבטליון לראש.
אבל דבריהם צדקו מצד אחר, כי בדבר גדול אשר כזה, שלא הי׳ זה דבר פרטי הנונע להאיש הזה לבד, כי אם לכל דבר המדינה (עי׳ דברינו "הצדוקים והבייתוסים״) ולגדולי האומה הצליח חחפץ להציגו בשער משפט אך אחרי עמל גדול והשתדלות נמרצה, ונציב רומא בסוריא התערב בדבר לטובת הורדוס, ואנטיפטר אבי הורדוס הי׳ אז לכל לראש בארץ יהודה, והורקנוס עצמו גם הוא בא למקום המשפט ,אין ספק שישבו שם כסאות למשפט היותר ראשונים במדינה.
ואלו היו אז עוד שמעיה ואבטליון, בודאי שהי׳ דבר המשפט הכולל הזה נשפט במעמדם הם(כ״ט) ולפניהם ועל פיהם. ובודאי שאלו ישבו שם ראש רבותיו הגדולים בודאי שדברי שמאי בפניהם היו נאמרים ממנו בסגנון אחר לגמרי.
אבל הם כבר נפטרו אז, ואחרים לא הוקמו עוד נשיא ואב בית דין מיוחדים מראשי הדור.
כי כמבואר לא שמשה אז הסנהדרין הגדולה ורק הנהגת הנשיאות לשעה, לצרכי כל הדברים אשר אי אפשר לדחותם נמסרה בידי יקירי ירושלים המשפחה הכבודה "בני בתירא זקני בתירא".
כל זה יוצא כן מתוך הדברים עצמם ככל אשר הערנו עליהם בפרק זה, ויבואר עוד.
אבל הלא זה ודאי שהי׳ לזה סיבה גדולה כוללת שהכריחה אותם לכל זה, וזה עלינו לבאר.
הערות
הערה (כ"ז): היינו לפי הטעות אשר טעו כולם ואשר אין לו מקום כלל ככל אשר יבואר לפנינו בדברינו על המשנה ביסודה".
הערה (כ״ח): ואין מקום לאמר שרק הורדוס בימיו הוא שהי׳ סיבה לזה, שהרי בראשית ימי הורדוס נתמנה הלל, ובהכרח שהי' סיבת הדבר בדברי הימים שלפני זה, וכמו שעוד יבואר לפנינו.
הערה (כ״ט): וכן הי׳ בימי שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי, שמפני שכל הדברים אז היו נוגעים למצב דבר ההנהגה בכללה הלך כל זה רק על פיהם, וידובר כל זה בפרט במקומו בדברינו עליהם ומעשיהם בחלק שלפני זה, וענין הורדוס הי׳ אז דבר מדיני גדול יתר מאד ככל אשר יבואר בדברינו צדוקים ובייתוסים.