דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק ד
| יצחק אייזיק הלוי | |
| דורות הראשונים | |
|---|---|
| חלק שני, פרק ד | |
| →חלק שני, פרק ג | חלק שני, פרק ה← |
ונבוא אל השניה, בראיתו על זה ממס׳ סוטה ריש פרק משוח מלחמה, והנה יאמר:
"וכן מצינו עוד פי׳ הפרשה והוא שנוי סוטה פ"ח מ"א מ״ב ודבר אל העם בלשון הקדש ואמר אליהם וכו׳ על אויביכם ולא על אחיכם, ודברו השוטרים וכו׳״ אלה דבריו. והדברים האלה יעברו כל חק. הן הדבר ידוע כי כל ענין הכתובים שם, וכל ענין המצוה הזאת, כל דבר הפרשה וכל מה שצותה התורה בזה הוא רק זאת שיאמר הכהן ויגיד לפני העם את הכתובים בלשונם. ומה זה הי׳ יכול להיות במשנה על זה אם לא לשון הכתובים עצמם, בהוספת השייך לזה מה שעליו להגיד.
והרי אך זה לבד הוא מצות התורה. ואין ספק כי מפני שרוב אנשי המלחמה היו אנשים פשוטים, והקריאה באזני העם היתה צריכה להיות דוקא בלשון הקדש, והי׳ בזה גם דינים ופרטים רבים מי חוזר ומי הולך למלחמה, וכל זה הי׳ צריך שיבין כל איש שם בעת הקריאה, בודאי שהי׳ על זה נוסח מתוקן לכל פרטיו, למען ישמע העם וידע ויבין דרכו.
וזה הוא שבא שם במשנתינו לפנינו:
"משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקדש הי׳ מדבר שנאמר (דברים כ׳) והי׳ כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן זה כהן משוח מלחמה ודבר אל העם בלשון הקדש.״ ואחר זה בא במשנה הנוסח המתוקן לזה אשר הי׳ נקרא בפני כל אנשי המלחמה למען ישמעו ולמען ילמדו וידעו. "ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון, ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם כמו שנאמר (ד״ה ב׳ כ״ה) ויקמו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבשום וינעלום ויאכלום וישקום ויסכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום ירחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שמרון על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם(א) אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות, אל תיראו מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסים, אל תחפזו מקול קרנות, אל תערצו מפני קול צוחות כי ד׳ אלקיכם ההולך עמכם. הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית מה הי׳ סופו לסוף נפל בחרב ונפלו עמו, בני עמון באו בנצחונו של שובך מה הי׳ סופו לסוף נפל בחרב ונפלו עמו, ואתם אי אתם כן כי ד׳ אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו׳ זה מחנה הארון.
ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו אחד הבונה בית הבקר בית העצים בית האוצרות אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש ואהד שניתן לו במתנה.
ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו אחד הנוטע כרם ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל ואפי׳ מחמשת מינין אחד הנוטע ואחד המבריך וכו׳.
ומי האיש אשר ארש אשה וכו׳ אחד המארס את הבתולה ואחד המארס את האלמנה ואפי׳ שומרת יבם, ואפי׳ שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו.
כל אלו שומעין דברי כהן מערכי המלחמה וחוזרין ומספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים.״
והרי כל זה הי׳ הכרח גמור לכלול בתוך דברי הקורא זה לפני אנשי המלחמה, שהרי כל זה נקרא לפניהם למען ידעו איך לעשות בשעה זו עצמה, וכמו שבא בסוף: ״כל אלו שומעין דברי כהן מערכי המלחמה וחוזרין."
ואיך חוזרין כל אלו אם לא נפרטו כולם בנוסח הקריאה, אבל כל זה נפרט שם מפורש בתוך הנוסח, "אחד המארס את הבתולה ואחד המארס את האלמנה וכו׳ אחד הבונה בית הבקר בית העצים וכו'".
וכל אלו שומעין דברי כהן מערכי המלחמה וחוזרין.
ומבואר מעצמו שכן נקרא לפני כל אנשי המלחמה דברי הכתובים וענינם ומי החוזר, אשר עליהם לדעת לשמור ולעשות בשעה ההיא, וכן נקבע זה במשנה בהיות זה עצם דין התורה, חיוב הקריאה הזאת, ככל דין פטור וחיוב בשאר דיני התורה.
ואמנם כן שהי׳ כל זה נוסח קבוע, וגם בחשמונאים א׳ ג׳ נ"ה נאמר שקראו אז כדין לפני המלחמה.
וגם בקריאה פשוטה שאינה הלכה למעשה בשעה זו גם שם נאמר בנחמיה ח׳ ז׳ ח׳ והלוים מבינים את העם לתורה והעם על עמדם ויקראו בספר תורת האלקים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא. אף כי נעשה כן בהכרח בדבר שהוא מצות התורה לקרוא לפני אנשי המלחמה מה שנדרש להם לדעת להנהגתם תיכף בשעה זו עצמה, וזה נקבע כן גם במשנה.
וממש כן הוא גם ענין דברי המשנה במס׳ מעשר שני פרק ה׳ משנה י׳:
״במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין כיצד הי׳ הוידוי בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי, נתתיו ללוי זה מעשר לוי ,וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר, לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני הלקט והשכחה והפאה אף על פי שאין מעכבין את הוידוי, מן הבית זו חלה ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות. לא עברתי ממצותיך לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, ולא שכחתי לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו, לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות, ולא בערתי ממנו בטמא הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות, ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ולא נתתיו לאוננים אחרים, שמעתי בקול ד׳ אלקי הבאתיו לבית הבחירה, עשיתי ככל אשר צויתני שמחתי ושמחתי בו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וכו׳." ודברי המשנה מפורשים שכל זה הי׳ נוסח מתוקן אז שהרי זה הוא לשון המשנה לפני זה.
"במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין כיצד הי׳ הוידוי, בערתי וכו׳."
ומבואר מעצמו שבא לפנינו וכיצד היו מתודין.
ואף שהאיש המביא לא אמר כי אם את הכתובים לבד, אבל הלא גם לבד כל זה שנינו משנה שלמה במס׳ בכורים פ׳׳ג מ״ז:
בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא, וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו מלהביא התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע.
ואם היו שם רבים אשר לא ידעו גם לקרות עד שהוכרחו לעשות תקנה כוללת כזו. איך לא יחושו לבלתי יודעים את כל הדינים האלה מי יכול להתודות ומי לא.
שאם הפריש בטומאה אינו יכול להתודות, ואם אכלו באנינות אינו יכול להתודות, וכן אם הקדים מעשר שני לראשון, וכן כל דיני הפרשה מתלוש וכו׳.
וגם בקריאת התורה בכל שבת לפני העם תקנו לתרגם להם הדברים, ולבד הקורא עמד אחד ותרגם הדברים מפורש ושום שכל. אף כי בזה למען יתפרסמו כל הדינים האלה ויהיו למפורסמות ביניהם, למען ידעו מי יכול להתודות ומי לא.
ועל כן הכהנים המקרין לפניהם הם תרגמו להם כל זה ככל הנוסח המתוקן הזה.
והי׳ הדבר כל כך שגור בפי כל עד שהמשנה השתמשה בלשון זה במס׳ דמאי פ׳׳א מ״ד.
"הדמאי מערבין בו וכו׳ הא אם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום." וכבר כתב שם התוס׳ יום טוב "הא אם הקדים וכו׳ ונראה לי דאין לשבש הספרים דגרסי הא אם הקדים משום דמסרך סריך מלישניה דמתניתן י׳׳א פרק בתרא דמעשר שני". ודבריו נכונים מאד, כי מפני שזה הי׳ לשון השגור בפי כל העם, תפסו גם כאן הלשון הזה.
ועל כן הננו מבינים נם את זאת את אשר בהנוסח הזה באו דברים שהנם רק דינים כוללים אשר נקבצו יהד למען ידעום העם, ואשר הודיעו להם אז המקרים להם והמתרגמים.
ולדוגמא "לא עברתי ממצותיך לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש."
שרק אחרי שהננו יודעים כל הדינים האלו ממקום אחר שאסור לעשות כן, נחשבו כאן כולם בכלל לא עברתי ממצותיך.
ונקבצו באו כולם בזה יחד בתוך הנוסח כל אשר על העם לדעת.
ומפורש במשנתינו שאין כל זה כי אם הנוסח המתוקן, ומתחיל כן מפורש לפני הנוסח הזה "במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין כיצד הי׳ הוידוי בערתי הקדש וכו׳״.
וראוי לנו להעיר במקום הזה על דבר נפלא במס׳ סנהדרין פ״י מ״ה.
שמפני שלא הבינו כל הענין הזה נשתבשה שם הגירסא לפנינו, אבל בכל זה נשארה גם לפנינו כהוגן במשנה שבירושלמי, אשר שם לא הגיהו מגיהים.
וגם שם ילכו המשניות זה אחר זה בסדר המעשים עם לשון הכתובים על המעשים ,ויותחל במשנה ה׳. משנה ה׳) הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב, החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום הרי אלו מצילין אותה.
החרם אותה ואת כל אשר בה לפי חרב, מכאן אמרו נכסי צדיקים שבתוכה אובדין שבחוצה לה פליטין, ושל רשעים בין שבתוכה בין שבחוצה לה הרי אלו אובדין.
משנה ו׳) ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה וגו׳ ואם אין לה רחוב עושין לה רחוב היתה רחובה חוצה לה כונסין אותה לתוכה. ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לד׳ אלקיך שללה ולא שלל שמים מכאן אמרו ההקדשות שבה יפדו ותרומות ירקבו מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו.
כליל לד׳ אלקיך, אמר ר׳ שמעון אם אתם עושין דין עיר הנדחת וכו׳.
והיתה תל עולם לא תבנה עוד, לא תעשה גנות ופרדסים דברי ר׳ יוסי הגלילי ר׳ עקיבא אומר לא תבנה עוד לכמו שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים.״
אבל מפני שהמעתיקים או המדפיסים לא הבינו שהפסוקים במשניות אלו הנם עצם סדר המשנה, באו והגיהו בראש משנה ו׳ "שנאמר״ וגרסו בריש המשנה "שנאמר ואת כל שללה וכו׳״ וכן עשו שם גם אחר זה וגרסו "שנאמר ושרפת באש וכו׳״. אבל הוא טעות מבואר מעצמו, והיכן נמצא כן שבריש המשנה יותחל שנאמר, והרי אין זה הולך על משנה ה׳ שלפני זה שדבר אין לזה עם הקודם. וכבר תקן זה רבינו הגר"א ז"ל והוגה שם בגליון הגמרא משמו "שנאמר נמחק" וכן מחק גם שנאמר השני אצל ושרפת באש. וכן הוא באמת במשנה שבירושלמי ואין שם תיבת "שנאמר" לא בתחלת המשנה, ולא אצל ושרפת, ויש שכתוב שם שנאמר נם לפני החרם אותה וגם זה צריך למחוק.
והנה בא לשון הכתובים כן גם לפני דברי ר׳ שמעון וגם לפני דברי ר׳ יוסי הגלילי ור' עקיבא, ואין זה ענין לא לדרכי הסופרים, ולא למשניות משונות מאד מחברותיהן, כי אם דברים פשוטים השומרים תפקידם, והן עצם דין המשנה.
ובמס׳ בבא בתרא פרק ח' משנה ב׳ מפורש הדבר כן גם בלשון המשנה עצמה, ובא במשנה שם:
"סדר נחלות כך הוא. איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, בן קודם לבת וכל יוצאי ירכו וכו׳."
ומבואר במשנה עצמה שהכתוב אינו כאן לפירוש, כי אם לסדר הדברים כמו שהם. ועי׳ גם במס׳ יבמות פרק מצות חליצה (פי״ב מ"ו) בא בלשון המשנה גם כן לסדר הדברים:
"מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבית דין והן משיאין לו עצה ההוגנת לו שנאמר (דברים כ"ה) וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי, והוא אומר לא חפצתי לקחתה, ובלשון הקדש היו אומרים, ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו — רוק הנראה לדיינים — וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו.
והוא ממש כמו ההיא דסוטה, במשוח מלחמה, וההיא דמס׳ מעשר שני, וכמו שכבר נתבאר ענינם(ב).
הערות
הערה (א): נראים הדברים כי על כן הכניסו בזה את כל לשון הכתובים בדברי הימים וענינם, למען עורר את אנשי המלחמה על טיבם הגדול של בני ישראל, ועל מעלתם הגבוה נגד העמים, ויחד עם זה גם עיקר הדבר לעורר בשעה כזו בקרבם את הרגש הלאומי מתוך מעלת האומה בכללה.
הערה (ב): ובדרכם של חוקרי אשכנז אשר בהתהפכם מצד אל צד יסתרו את עצמם אף כן הי' לו להרב פראנקעל גם במקום הזה.
כי הנה בדרכי המשנה עמוד 268יאמר ״הרבה סתמי הם ישנים עד מאוד ונאמרו כבר בימים קדמונים מפי הסופרים עי׳ פ״א".
ושם בפ״א עמוד 13כתב ״ולפעמים מודה או מנהג הלשון אשר הי׳ נהוג בימי קדם או קיצור הלשון בדרך כלל שההלכה היא ישנה, עי׳ ב״ק פ״א מ״ב כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, הכשרתי במקצת נזקו חבתי וכו׳, כלים פ״א מ״ב וחשוכי בגדים במגע, שבת פ״א מ״א יציאות השבת שתים שהן ארבע, ב׳׳ק פ׳׳א מ"א ארבעה אבות נזיקין וגם יש שם לשון ישנה לא הרי כו׳, נגעים פ׳׳א מ״א מראות נגעים שנים שהן ארבע״.
אבל הלא בהמשניות האלה אין זכר למקראות, והנם הלכה מופשטת ככל דברי המשנה שבכל הש"ס.
שבאמת אך זה הי׳ דרך הסופרים לפי שסידרו רק הקבלה, ולא סידרו פירושים.
ושם עמוד 10יאמר פראנקעל ״ונראה שגם שם סופרים נשתנה בימים אלה (אחרי ימי אלכסנדר בימי תלמי לאגי) והמורים הגדולים נקראו מאז והלאה זקנים ובזמן מאוחר קצת נקראו בשם חכמים״.
ואם כן הנה דבריו ״הרבה סתמי הנם ישנים עד מאד ונאמרו כבר בימים קדמונים מפי הסופרים עי׳ פ״א" היינו מאנשי כנסת הגדולה ובכל האופנים מהסופרים כמו שמפורש בדבריו.
ובכל זה בא ובדא מלבו כי הסופרים פי׳ פירושים מדעתם ויאמר בעמוד 7״וזה יבואר לנו כאשר נחזור עוד על לימוד הסופרים אשר חברו מאמריהם אל המקרא כנאמר למעלה, עמוד 5".