גור אריה על רש"י דברים כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · גור אריה על רש"י · דברים · כט · >>

פסוק ג[עריכה]

[א] לדעת חסדי המקום וכו'. שאין פירושו שלא היה לכם דעת להשיג דבר, דאם כן למה "עד היום הזה". אבל פירושו לא נתן לכם לב לדעת החסדים של המקום, ועכשיו ידעתם, דמפני שראו חסדיו מ' שנה, כמו שמסיק "לחם לא אכלתם" (פסוק ה), ולפיכך בכל זה הכרתם חסדי המקום:

פסוק ו[עריכה]

[ב] עתה אתם רואים עצמכם וכו'. דאם לא כן, מאי בא לומר במה שאמר "ותבואו אל המקום הזה", אלא בא לומר כיון שאמר רואים עצמכם בגדולה, שהרי באתם אל המקום הזה, ויצא סיחון לקראתכם ונכנו, ואם כן רואים אתם עצמכם בגדולה, אל תבעטו:

[ג] דבר אחר ולא נתן לכם לב לדעת וכו'. והשתא לפירוש זה "ולא נתן לכם לב לדעת" (ר' פסוק ג) בכל שכל ומדע איירי, שלא נתן להם לב לדעת עד היום. וטעם שלא נתן להם לב לדעת עד היום הזה, מפני 'שאין אדם עומד וכו. ולפי זה יהיה פירוש הפסוקים כך; "ולא נתן לכם לב לדעת עד היום", שאתם תוכלו עתה לעמוד על דעת רבכם, ולפיכך תכירו הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא, "ואולך אתכם לחם לא אכלתם וגו' ותבואו אל המקום הזה", ונצחתם שני מלכים גדולים, ולפיכך יש לך ללמוד. ומעתה "ושמרתם את דברי הברית" (פסוק ח), שאם אתם לא תעשו - יקפיד הקדוש ברוך הוא מכאן ואילך. ומפני כך כתב (רש"י) פירוש זה אחר "ותבאו אל המקום הזה", להודיע כי מה שפירש "ותבואו אל המקום הזה" 'עתה אתם רואים עצמכם כו, הוא לפירוש הראשון בלבד, אבל לפירוש זה דפירש "ולא נתן לכם לב לדעת" בהכרה, שלא עמדו על דעת רבם, כל הפסוקים מתפרשים בענין אחר, כמו שאמרנו:

פסוק ט[עריכה]

[ד] למד שכנסם וכו'. דאם לא כן, האיך נמצאו כולם יחד, אם לא שכנסם בברית. אי נמי, מדכתיב "נצבים" לשון נפעל, מוכח שכנסם משה, כי כל נפעל מקבל מאחר הפעולה. ומה שפירש 'יום מותו כנסם להכניסם בברית', משום דאי לאו הכי, תקשה למה הכניסם בברית עתה, ולא כל מ' שנה, אלא על כרחך מפני שעתה היה משה מסתלק מהם, היה צריך להכניסם בברית. כי כל ימי משה לא היה צריך להכניסם בברית, שהרי הוא מלמדם ומנהיגם להיות עובדים להקדוש ברוך הוא. וידע כי אחר מותו צריכים יותר לברית, שכן אמר להם (להלן לא, כז) "הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי". ומפני כי היה הברית שלא יהיו סרים מאחרי ה' אחרי מות משה (להלן לא, כח-כט), וכל ימי משה לא היו צריכין, אם כן בודאי לא הכניסם בברית אלא ביום מותו, שאז 'אם לא עכשיו אימתי' (אבות פ"א מי"ד). ועוד, דהא קרא דלעיל (פסוק ג) "ולא נתן לכם לב לדעת" היה ביום שכתב משה ספר תורה ונתנה לשבטו (רש"י שם), ולקמן מוכח דכל זה היה ביום מותו, דהא בתחילת פרשת וילך כתיב (להלן לא, ב) "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום". ואין ספק כי פרשת אתם נצבים קאי אפרשה של מעלה, דאם לא כן, הוי למכתב 'וידבר משה אל ישראל אתם נצבים':

[ה] ראשיכם לשבטיכם. ואין לומר כמשמעו, דאם כן איך מזכיר "שבטיכם", דהיינו כל ישראל, ואחר כך יאמר "זקניכם", הוי ליה להזכיר החשוב קודם (רש"י כאן), כמו שזכר "ראשיכם" קודם. אבל אונקלוס תרגם כמשמעו, ומפרש "שבטיכם" רוצה לומר כל שבטיכם, והוא חשוב יותר מ"זקניכם", מפני שהוא כולל השבט שבו יכללו זקנים. אבל "ראשיכם" לא הוי בכלל "שבטיכם", כי הראש הוא ראש עליהם, והוא מיוחד, ואינו נכלל בכלל "שבטיכם". ואף על גב דהשביעם דרך כלל לשבטים, השביעם בפרט גם כן "זקניכם וכו'", עד "כל איש ישראל", והם הפרטים. אבל כלל ישראל זכר כבר במה שכתב "אתם נצבים היום כלכם", רוצה לומר הכל ביחד. והכל קודם לראשים, שהם ראשי השבטים. הראשים קודם ל"שבטיכם", שהם ראשים לו. והשתא כל הפסוקים כסדר. וזה יותר נכון:

פסוק י[עריכה]

[ו] מלמד שבאו כנענים כו'. דאם לא כן, מאי "מחוטב עציך", דמשמע שהיו מיוחדים להם חוטבי עצים. ואם תאמר, ולמה היו ישראל מתלוננים על הנשיאים (יהושע ט, יח) אשר נשבעו להם, והלא משה גם כן קבלם. ואין לומר דמשה היה נותן אותם שואבי מים, היה להם להשיב את ישראל, שגם כן הם יכולים ליתן אותם שואבי מים. וצריך לפרש כמו שאמרנו למעלה (פ"כ אות יא) שעיקר הדבר מה שכרתו להם ברית, כדלעיל. אי נמי, כמו שבארתי בפרשת שופטים (שם), קודם שבאו לארץ לא היו בכלל "לא תחיה כל נשמה" (לעיל כ, טז), רק בשעת מלחמה כשעברו את הירדן. וזהו לפירוש רש"י, כמו שהתבאר למעלה בפרשת שופטים. אבל בודאי קודם כבוש שרי לקבלם כשנתגיירו, דכתיב (ר' לעיל כ, יח) "למען לא ילמדו", וכיון שנתגיירו לא שייך "למען לא ילמדו" (רש"י שם):

וקשה, אם כן, למה נתן אותם משה שואבי מים, ולא קבלם לגמרי. ונראה, דודאי מותר לקבלן מן התורה, והכי מוכח בפרק הערל (יבמות דף עט.), רק דמשה גזר עלויהו לההוא דרא. ואם כן מן התורה היה מותר לקבל. אבל קשה, דהתם (שם) נמי אמר 'יהושע גזר עליהן' אחר דורו של משה. וקשה, הרי כתיב (לעיל ז, ג) "לא תתחתן בם", ורבא מוקי ליה בפרק הערל (יבמות דף עו.) קרא בגירותן דאית להו חתנות, ואפילו הכי איסורם מן התורה. ואם כן, מה צריך לגזור יהושע. בשלמא מה שהוצרך משה לגזור, דיש לומר דקרא ד"לא תתחתן בם" - כנענים שהם בארץ אחר שעברו הירדן, דבהא איירי קרא. אבל יהושע, למה הוצרך לגזור עליהם, הא מדאורייתא אסירי:

ויראה, דמדאורייתא אינם אסורים איסור עולם, דהא ממזר ועמוני אי לאו דכתיב בהו "עד עולם" לא הוי איסור דידהו עד עולם. ואף על גב דכתיב בהו לאו, הוי כמו שאר חייבי לאוין, שאין ממזר מחייבי לאוין (יבמות סוף מד ע"ב). ואי נסב נתינה דכותיה, הבן מותר לגמרי, דלא כתיב דורות בהו. והשתא לא קשה מידי. ובהכי עולה שפיר, דאמרינן (מכות דף יג.) 'אלו הן הלוקין, הבא על הנתינה', דמשמע מן התורה אסורין. ובכמה מקומות מוכח שהם אסורים מן התורה, ובפרק הערל (יבמות דף עט.) משמע שיהושע ודוד גזרו עליהן. דלא קשיא מידי, דמן הלאו ד"לא תתחתן בהם" אינו אסור רק אותו המתגייר בלבד, אבל בנו ובן בנו אינו אסור:

ובפרק הערל (יבמות דף עה:) בעי למימר דפצוע דכא וכרות שפכה לאו בר אולודי הוי, דאי הוי בר אולודי, למה לא מני ביה דורות גם כן. ודחי ליה התם, דאימא לעולם בר אולודי הוא, והא דלא מני ביה דורות, דלית ביה דורות, דאיהו אסור ובריה מותר. שמע מינה היכי דלא כתיב ביה דורות, לית ביה דורות. והכי נמי, אין כאן אלא לאו ד"לא תתחתן", אבל איסור דורות לית בהו. כך יראה לפרש, ונכון הוא בלא קושיא. והתוספות האריכו מאוד שם. והשתא הא דתנן (מכות דף יג.) הבא על הנתינה לוקה, היינו נתינה עצמה, שהוא לוקה מן התורה, דקאי ב"לא תתחתן בם". והא דאמר (רש"י לעיל כ, יח) שאם נתגיירו שמותר לקבלן, היינו שאינם בכלל "לא תחיה כל נשמה", אבל הם בלאו ד"לא תתחתן בם". ומה שגזרו עליהם יהושע ודוד, היינו לפסול את זרעם. כך יראה:

פסוק יא[עריכה]

[ז] להיותך עובר. פירוש, 'לעבור' הוא פועל קל, ואינו יוצא לזולתו, שיהיה פירושו 'לעבור אותך', ולפיכך הכינוי הוא כמו אתה, ופירושו 'אתה עובר', כך פירש הרא"ם. ולא יתכן לפרשו כמו "ושכותי כפי עליך עד עברי" (שמות לג, כב), שפירושו עברה שלי, דהוא גם כן פעל עומד עם כנוי, משום שרוצה לומר שיהיה עובר, ולא יתכן הכנוי אלא במקום 'אתה'. וכן "לעשותכם" (לעיל ד, יד), כמו לעשות אתם:

פסוק יב[עריכה]

[ח] כל כך הוא נכנס בטורח כו'. פירוש, שלא יתכן לומר כי הברית הוא בשביל להקים אותם לעם, שלא היו עם על ידי הברית, כי הברית לא היה רק שישמרו מצותיו. אלא פירושו כך, 'כל כך נכנס בטורח למען קיים אותך לפניו וכו. כלומר, אחר שאי אפשר לו להבדיל ממך, לכך נכנס לכל הטורח הזה להשביעך, ולא הניח לך לעבור והיה מחליף אותך באומה אחרת:

פסוק יד[עריכה]

[ט] ואף עם דורות העתידים. דאין לפרש כמשמעו, שאינם בפנינו אלא במקום אחר, דהא "אתם נצבים היום כלכם" כתיב (פסוק ט), שהיו כולם כאן (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר, אחר שלא היו בעולם, איך אפשר לכרות ברית עמהם, והלא אינם בעולם. ויש לתרץ, דודאי שפיר הוא, דהא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדולים בחכמה ובמנין (מגילה דף ב.), ואין בית דין כמו בית דין של משה. וכיון שכך הוא, הרי שפיר יכולים לקבל עליהם ברית "את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה". וראיה לזה, דכתיב (יהושע ט, יח) "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה", אף על גב שלא היו ישראל אצל השבועה, אחר שנשבעו נשיאי העדה - יכולים הם לגזור. ובודאי הנשיאים הביאו באלה ובשבועה כל הדורות, ולא קשיא מידי:

פסוק טו[עריכה]

[י] לפיכך אני צריך להשביעכם. כלומר, דכל הפסוקים (טו-יז) "כי אתם ידעתם", "ותראו שקוציהם", "פן יש בכם", מחובר למעלה, דהא קרא "כי אתם ידעתם" נתינת טעם למעלה, אלא פירושו "כי אתם ידעתם וכו' עד פן יש בכם", ולפיכך אני צריך להשביעכם. ואחר כך חוזר ומפרש המקראות כסדר:

פסוק יז[עריכה]

[יא] שמא יש בכם. נראה שרוצה לומר שאין פירוש "פן" כמו "פן יפתה לבבכם" (לעיל יא, טז), דשם פירושו דלמא יפתה לבבכם - לא יהיה כך. אבל כאן פירושו שהוא לשון שמא, כלומר שיש לחוש, וספק שמא יש בכם אשר לבבו פונה היום וגו':

ופירש הרא"ם, כי רוב המעיינים טעו ופירשו כי זה "פן יש בכם" הראשון, מפני שראו כתוב אחריו (ברש"י) "אשר לבבו פונה היום", וזהו אחר "פן יש בכם" הראשון. והוא שבוש גמור, דאם כן למה חוזר ופירש "פן יש בכם" 'שמא יש בכם', והלא כבר פירש למעלה (רש"י פסוק טו) פן יש בכם 'שמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת וגו. ועוד, איך פירש אותו כאן "אשר לבבו פונה היום" 'מלקבל הברית', ולעיל פירש (שם) דשמא השיא לב אחד ללכת אחרי עבודה זרה. ועוד, דאיך אפשר לפרש "אשר לבבו פונה" מלקבל הברית, והכתוב מכחישו, שאמר "מעם ה' ללכת אחרי אלקים אחרים". ולפיכך "פן יש בכם" הוא השני, ומה שאמר 'לבבו פונה' הוא לשון רש"י, כי רצה לפרש מה שכתב פעם אחרת "פן יש בכם" פעם שנית, מפני כי הראשון מדבר בעבודה זרה, והשני בקבלת הברית. כך פירש הרא"ם:

ואני אומר כי המעיינים לא טעו כלל, וכל קושיותיו אינם קושיא כלל; כי לעיל שפירש (רש"י פסוק טו) 'שמא השיא לב אחד מכם', אין פירושו של "פן יש בכם", אבל הוא פירוש למה הזכיר כאן הכתוב "ותראו את שקוציהם". וקאמר דכך פירושו, ותראו את שקוציהם, ושמא השיא לב אחד מכם. וזה פירש אותו קודם "פן יש בכם", ואיך נאמר שהוא פירוש של "פן יש בכם". ומפני שלא פירש את המלה "פן יש בכם", פירש 'שמא יש בכם' כאן (רש"י פסוק יז), שכל הכתובים מפרש אותם כאן. ומה שהקשה, דלעיל (רש"י פסוק טו) פירש אותו "פן יש בכם" שרוצה לעבוד עבודה זרה, וכאן פירש אותו "פן יש בכם" פונה לבבו מלקבל הברית. דלעיל, מפני שלא היה צריך רק לחבר הפסוקים ביחד, ואיך הכתובים מקושרים, [ד]"כי אתם ידעתם" הוא נתינת טעם למעלה, די לו בזה הפירוש, דכך הוא מחובר למעלה "כי אתם וגו' פן יש בכם" הא, ולפיכך אני צריך כך להשביעכם. וכאן מפני שמדקדק בלשון "אשר לבבו פונה היום", ולמה קאמר "היום", והוי ליה למכתב ולומר 'אשר לבבו פונה', לכך הוצרך לומר "אשר לבבו פונה היום", ולא ירצה לקבל הברית. והא דקאמר לעיל (שם) 'לפיכך אני צריך להשביעכם', היינו להשביע אתכם בשבועת האלה, דשמא יש בכם שפונה לבבו מלקבל הברית, לכך אני משביע אתכם באלה, כמו שמפרש אחריו. ופירוש פשוט הוא, דאיך יתכן לומר ולפרש "אשר לבבו פונה היום" על עבודה זרה, דאם כן "היום" למה לי. ונכון הוא זה, ולא טעו כלל:

פסוק יח[עריכה]

[יב] יחשוב בלבבו ברכת. פירוש, אף על גב דודאי לאו ברכה הוא, דהא לקללה אליו בא, מכל מקום פירש "והתברך" דהוא יחשוב לו ברכה. וכן דרך התפעל לבא בהרבה מקומות על הפעולה שמראה בעצמו, אף על גב שאינו לפי האמת, כמו (משלי יג, ז) "יש מתעשר ואין לו כל יש מתרושש וגו'":

[יג] למען שאוסיף וכו'. ואף על גב שמי שהולך בשרירות לבו אין עושה זה כדי שיהיה מוסיף לו הרוה את הצמאה, פירש הרמב"ן, דמצינו בהרבה מקומות בכל סבה יאמר עם המסובב "למען", בין שיעשה אדם הגורם לרצונו, כמו "למען ייטב לך וגו'" (לעיל ה, טז), ובין שלא לרצונו, כמו "למען למוג לב" (יחזקאל כא, כ), "למען יאשמו" (ר' יחזקאל ו, ו), "כספם וזהבם עשה לעצבים למען יכרת" (ר' הושע ח, ד):

פסוק כה[עריכה]

[יד] לא נתנם לחלקם. אבל אין פירושו שלא נתן להם חלק בעבודה זרה, דלא שייך בזה 'חלק', כי העובד עבודה זרה אינו עובד לחלק:

[טו] לא ידעו להם גבורת אלקים. כי כאשר "לא ידעום" קאי על "אלקים" שזכר, ואמר לא ידעום אותם לאלהות, כי לא ידעו גבורת אלקים בהם. ומה שהפך הפירוש, דלא יתכן לומר תחלה 'אשר לא ידעו להם גבורת אלהות', ואחר כך יאמר שלא חלק אותם אלהות להם לחלקם, דאיך יחלוק להם ואין בהם גבורת אלוה. לכך צריך לפרש כאילו כתוב הפוך, ואין מוקדם ומאוחר, אשר לא חלק אלקים, וגם לא ידעו בהם שום גבורת אלהות. אי נמי, דהשתא שפירש שלא נתן העבודה זרה לחלק של ישראל, הוקשה לו אם כן למה הוצרך למכתב "ולא חלק להם", דהא לא ידעו אותם לגמרי. ולפיכך פירש דהך "אשר לא ידעום" פירושו שלא ידעו בהם גבורת אלוה. אבל לתרגום אונקלוס "לא חלק" לא נתן להם נחלה, לא יקשה מידי. לכך אחר שפירש (רש"י) "לא ידעום" לפי פירושו, הביא תרגום אונקלוס על "לא חלק". אך קשה, דאיך יפרש התרגום שלא חלק להם נחלה, דלא שייך בזה חלק, והוי למכתב 'ולא נתן להם נחלה'. ולפיכך נראה שהתרגום מפרש כמשמעו, שלא יתכן שיהיה להם לחלקם רק על הטובות שמקבלים ממנו, ואם לא כן, לא שייך שלא נתן לחלקם:

פסוק כח[עריכה]

[טז] ואם תאמרו מה בידינו כו'. פירוש, מה שכתוב כאן "הנסתרות לה' אלקינו", מפני שבא לומר 'ואם תאמרו מה בידינו וכו:

[יז] נקוד על לנו ולבנינו. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מג:) פלוגתא דתנאי, ופירש אליבא דרבי נחמיה, ואין צריך להאריך בזה. וטעם אלו י"א נקודות, יש מפרשים דהם י"א נקודות נגד י"א ארורים שקבלו עליהם (רש"י לעיל כז, כד), ולומר דהאי "לנו ולבנינו" נוהג כשקבלו את התורה באלו י"א ארורין. אבל עיקר הפירוש, כי הנקודה בא לעקור, לפיכך נקוד על "לנו ולבנינו" ועל עי"ן שב"עד", כי "לנו ולבנינו" משמע עכשיו ענש על הנגלות, וזה אינו, שלא ענש על הנגלות עכשיו. ולומר, כי בודאי יש עונש על הנגלות, אך עכשיו אינו על הנגלות. והעי"ן שב"עד" נקוד גם כן, כי לשון "עד" מורה על עתיד, ומקצת זמן עתיד לא יענשו גם כן, דהיינו עד שיעברו הירדן, לכך נקוד על מקצת "עד". ומקצת "עד" נשאר לדרוש עם "עד עולם", דודאי עד עולם יענשו: