גבורות ה'/פרק לו

<< · גבורות ה' · פרק לו · >>

פרק לו

ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש על מצות ומרורים יאכלוהו (שמות, יב). כבר נתבאר לך כי הפסח מורה על שהוא יתברך אחד, ולכך נצטוו שאסור לאכול הפסח בשני חבורות (מכילתא פרשת בא) שאם כן היה זה חלוק ופרוד וכל עבודת הפסח מורה שהוא יתברך יחיד. וזה נודע ביציאת מצרים שהרי עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל נסים ונפלאות במצרים כרצונו ואין מי יאמר לו מה תעשה, וכל הנסים ונפלאות במצרים להודיע שהוא יתברך יחיד בעליונים ובתחתונים, כמו שאמר יתרו (שמות, יח) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים וגו' ועוד יתבאר זה לקמן. ומפני זה היה קרבן פסח מורה על אחדותו יתברך, וצוה לאכול הפסח על מצות ומרורים, להורות כי מאתו שהוא אחד יבאו פעולות מחולקות. ולא נאמר כי אחר שהוא אחד פעולותיו אחדים, שלא ימשך מדבר שהוא אחד רבוי פעולות, כי האש שיש בו טבע אחד אינו פועל רק פעולה אחת לחמם, והמים שיש בהם טבע אחד אין פעולתם רק לקרר. ואין הדבר הזה בעליון יתברך כמו שהיו סוברים המינים שאמרו מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, כלומר מן אחד לא יבא דברים מחולקים, אבל האמת אינו כך אבל הוא יתברך אחד ומיוחד כמו שהורה לנו בהוציא אותנו ממצרים ונודע אחדותו בעולם, מכל מקום הוא פועל פעולות הפכיות שהוא הגואל ומביא השעבוד כמו שגאלנו ממצרים והוא הביא השעבוד על ישראל. ולפיכך צוה לאכול הפסח הזה המורה על האחדות על מצות ומרורים, המצה מורה על הגאולה כאשר ידוע והמרורים על השעבוד לומר כי הכל בכחו שהוא המוחץ והוא הרופא, ובעז"ה בענין הזה נאריך לקמן. ואל תאמר הרי המצה אינה מורה על הגאולה, רק בשביל שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ כי גרשו ממצרים וזה לא היה בלילה קודם שיצאו, בשלמא המרורים שפיר מורה על שעבוד ישראל אבל מצה שהוא מורה על הגאולה איך היה מורה על הגאולה ועדיין לא היה זה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. אם תרצה תוכל לומר כמו שפירוש הרמב"ן שהיה גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתידין לצאת בחפזון, שכן אמר (שמות, יא) בשלחו כלה גרש יגרש אתכם בעל כרחו, וכמו שגלה להם שיגרש אותם בעל כרחם, כך גלה להם שלא יספיק בצקת שלהם להחמיץ שכל כך יגרש אותם. אמנם לקמן יתבאר דלא קשיא מידי והוא נכון כאשר אמרנו שעיקר המצה מורה על הגאולה כמו המרורים שמורה על שעבוד, כי המרירות מורה שעבוד, לפי שהאדם מתפעל מן המרירות כמו שמתפעל המשועבד לכך המרורים מורים על השיעבוד, וכן המצה שנקראת מצה בשביל שאין בה טעם כלל והאוכלה לא יקבל שום התפעלות, ורז"ל שמשו בלשון מצה על דבר שאין בה טעם כלל לקרא אותו בשם מצה שקראו (שבת דף עט.) שלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ מצה, בשביל שאין בו דבר כלל, לפיכך המצה היא על חירות שכך הוא ענין החירות שאין בו התפעלות כלל. וכמו שהשעבוד נרמז במרור על שם המרירות המופלג המורה על שעבוד כי כל מרור האוכלו מתפעל מן מרירתו, כך מורה המצה על חירות שאין בה התפעלות זהו ענין החירות בעצמו:

ועוד דע כי אי אפשר שיצאו ישראל מן השעבוד כי אם על ידי הקב"ה בעצמו, ולא מצד המזל ולא בשום צד זולת זה כמו שיתבאר בעזרת השם יתברך. ולפיכך לא יצאו ישראל במדריגה שיש בה זמן רק במדריגה שאין בה זמן, כי כל הדברים נופלים תחת הזמן ונבראים בזמן זולת השם יתברך שאינו נופל תחת הזמן. ולכך אסר להם החמץ שהויתו נעשה בזמן וצוה על המצה שהויתה בלא זמן, ולפיכך היה אכילתם ביציאתם לחירות המצה שאין לה המשך זמן כלל ואסר להם החמץ שנעשה בזמן, כי ישראל יצאו לחירות במדריגה אלקית שאין בה זמן. ולפיכך נתן הכתוב הסבה באכילת מצה שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם, זכר מלך מלכי המלכים אצל זה, וביאור זה כאשר היו רוצים להכין עצמם אל הדרך לצאת והתחילו לעסוק בבצק, לא הספיק בצקם להחמיץ שגאולתם היתה בלא זמן, להודיע כי הגאולה שלהם מדריגה נבדלת לא מצד המזל שהוא גשמי פועל בזמן, וכך היה גואל אותם הקדוש ברוך הוא בלי המשך זמן כלל כאשר אמרנו, לפי שיצאו לא על ידי מזל ולא על ידי שאר כח שהם נופלים תחת הזמן רק על ידי הקדוש ברוך הוא שאינו נופל תחת הזמן ולפיכך גאל אותם בלי זמן, ולכך צוה על המצה קודם שיצאו ממצרים, לאכול המצה עם הפסח, ודבר זה אמת ברור כאשר תדע ענין מצה. ועוד פרשנו כי המצה פשוטה שהרי אין בה שאור, וכל דבר שהוא פשוט מבלי שמצטרף אליו דבר הוא ענין החירות, שהרי המשועבד יש בו צירוף שהוא מצטרף אל אשר הוא אדון לו משעבד בו, ומי שהוא בן חורין עומד בעצמו אין לו צירוף כלל רק עומד בעצמו, ולפיכך ראוי מי שיצא אל החירות אל המצה שהיא פשוטה מבלי צירוף שאור, וזה בעצמו לשון מצה שבא על דבר שהוא פשוט. ואסר החמץ שיש בו צירוף שאור ודברים אלו בארנו למעלה גם כן, והם דברים ברורים אמתיים באין ספק ועוד יתבאר בעזרת השם יתברך:

וצוה הקדוש ברוך הוא לאכול הפסח בלילה, מפני שמכת בכורות בלילה, שהלילה מתיחס אל ההפסד ביותר, ולכך זאת המכה בלילה ולא אחרת שהוא היותר קשה ויותר הפסד, ונסתלק כח מצרים מעל ישראל בלילה על ידי מכת בכורות. אף על גב שהיציאה ממצרים שהיא הגאולה לא היתה רק ביום, מכל מקום הסרת כח מצרים והפסד שלהם בלילה, והיציאה שהוא הויה לישראל ביום היה, ולקמן עוד יתבאר. ולפיכך יש לנו לספר ביציאת מצרים בלילה ולא ביום. וצוה לאכול אותו צלי אש על ראשו על כרעיו ועל קרבו, שכבר אמרנו שקרבן זה צוה הקדוש ברוך הוא להורות על שהוא יתברך יחיד בעולמו, ולפיכך כל המעשים מן קרבן זה נמשכים אחר ענין זה להורות על האחדות, ולפיכך מצותו על ראשו ועל כרעיו. וצוה הקדוש ברוך הוא גם כן שיאכל צלי אש כי בשר מבושל הוא נפרד לחלקים על ידי בשול אבל צלי הוא מתקשה ונעשה אחד. וכן צוה שלא יאכל ממנו נא שלא נצלה כל צרכו לפי שזה אינו אחד, כי אם על ידי צלי שיוצא הרוטב והליחות ומתקשה ועושה בשרו אחד גמור. וכן מה שנשחט בין הערבים הוא זמן מיוחד שאינו לא מן יום שעבר ולא מן הלילה, ומורה זה על זמן מיוחד בפני עצמו, לכך בו ראוי שיהיה שחיטת הקרבן למי שהוא מיוחד. ופירוש זה הוא מחזיק הפירוש אשר פרשנו בספר גור אריה בלשון בין הערבים שרצה לומר הזמן שהוא בין הימים, דהיינו בין היום שעבר ובין היום שיבא, ועיין בספר גור אריה בפרשת בא שם מבואר באריכות. ועוד יש לומר מה שנשחט בין הערבים, כי היום מתיחס אל המציאות והלילה אל ההעדר וזה ידוע, וכל הנמצאים נפסדים, והוא יתברך אחד בלבד קיים, ובשביל כך הוא יתברך אחד מפני שכל הנמצאים נפסדים שבים אל מי שבראם, ומתחלת הערב השמש שהחמה מתחלת בשקיעה הוא התחלת הפסד והעדר האור, ואז ישחט הפסח לשמו שהוא אחד שזה הזמן מורה על אחדות כאשר הנמצאים נפסדים והוא קיים נצחי. וכל הנמצאים בעולם עם התחלת השקיעה הם נוטים עם הערב היום אל השינה, והוא כמו מיתה והעדר והחושך כמו העדר הנמצאים, והוא יתברך נצחי ולכך אז הוא ראוי להקריב קרבן הפסח. ובזה תבין מה שאנו אומרים בתפלת המנחה בשבת אתה אחד ושמך אחד, כי זה הזמן מורה על אחדות ביותר שכל הנמצאים נפסדים כמו שהתבאר:

ובמכלתא (בא פ"ג) ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון ישראל אבא חנין אומר משום רבי אלעזר זה חפזון שכינה שנאמר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים וגו' ע"כ. ביארו בזה כי חפזון הנאמר כאן, לפי שכל דבר אשר הוא יוצא לפעל אין לו הנחה מפני היציאה אל הפעל, ומפני שיצאו ישראל משעבוד לגאולה עכשיו לכך צריך שיאכלו ישראל פסחיהם בחפזון באין הנחה. ולמאן דאמר זה חפזון שכינה שמפני שהשכינה באה לגאול אותם וכח אלקי כח קדוש בא להיות נקרא עליהם, ומפני כח אלקים הזה שבא לגאול אותם שממהר ויחיש מעשיו כפי כחו גבורתו לעשות ולכך היו צריכים לאכול הפסח בחפזון. הנה נתבאר ממצות הפסח ומצה כאשר תעמיק בדברים אלו שהם ברורים דברים גדולים ונוראים מאוד מאוד, ולקמן בהגדה עוד יתבאר. ועוד יש לומר, כי מצות פסח בשביל שישראל נגאלו בזכות אבות שנשבע להם לגאול בניהם, צוה לאכול מצה ומרור כדי לזכור זכות אבות. מצה נגד אברהם שנאמר (בראשית, יח) לושי ועשי עגות, ותדע עוד כי אברהם ראוי להיות נקרא בשם מצה כי המצה משוללת מן שאור, כי כל עיסה יש בה שאור, ומצה עיסה שאין בה שאור, וכך אברהם גר היה נבדל מן הגוים, וכל האומות היה בהם שאור בעיסה שלהם ואברהם היה לו גוף טהור נבדל משאור הגוים, וזהו שאמרו ז"ל (ב"מ נ"ח) הזהירה התורה על אונאות הגר בכמה מקומות מפני שסורו רע ופירושו ששאור שלו רע כי יש בו שאור ושמא יחזור לסורו, ותמצא שהיו המלאכים רגילים ושכיחים ביותר אצל אברהם ולא עוד אלא שבאו אל אברהם לאכול, וזה יורה שהיה אברהם משותף עם המלאכים. ובמדרש רבות בפרשת יתרו (פ' כ"ח) ומשה עלה אל האלקים באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה הקדוש ברוך הוא קלסתרין של פניו דומה לאברהם ע"כ. בארו בזה בשביל זכות אברהם היה בא משה במחיצת המלאכים, מפני שהיה אברהם גומל חסד וטוב לבריות וזהו מדת מלאכים שהם משפיעים הטוב. אבל במשה נמצא פעמים שהיה כועס שאמר (במדבר, כ) שמעו נא המורים ואין זה ממדת המלאכים, ונקרא משה איש האלקים וזהו מדת הדין. לכך עשה השם יתברך קלסתר פניו של משה כדמות אברהם, פירוש כי לגומלי חסד יש קלסתר מיוחד מורה על הטוב כי אין להם פני כעס, ועשה הקדוש ברוך הוא קלסתר פניו כאלו היה מדתו מדת אברהם, ולכך היה אפשר לו להיות נכנס במחיצת המלאכים. ומכל מקום יש לאברהם מדת מלאכים שהם בלי שאור, לכך המצה היא לאברהם. מרורים הוא ליצחק לפי שכל ימיו היה במרירות שכהו עיניו, ואמרו במדרש רבות בפרשת תולדות יצחק (פ' ס"ה) עד שבא יצחק לא היו יסורים בעולם ועם יצחק באו יסורים לעולם עיין שם. פסח הוא ליעקב כי יעקב נקרא שה דכתיב (ירמיה, נ) שה פזורה ישראל, ובמדרש רבה פרשת ויחי יעקב (פ' צ"ו) אל נא תקברני במצרים לפי שכתוב פטר חמור תפדה בשה אמר יעקב אני נקראתי שה דכתיב שה פזורה ישראל ומצרים נקראו חמור דכתיב בשר חמורים בשרם שלא יפדו בי המצרים לעתיד אל תקברני במצרים. נמצא שלשה מצות אלו שהם פסח מצה ומרור הם רומזים זכות שלשה אבות ולקמן בסדר הגדה שם הארכנו יותר ע"ש:

ובמדרש רבות בפרשה הזאת (פ' ט"ו) ויקחו להם איש שה בשביל אלקים יראה לו השה, תמים לשמו של הקדוש ברוך הוא שנאמר הצור תמים פעלו, זכר שהוא הורג בכוריהם של מצרים וחס על בכורי ישראל, מן הכבשים ומן העזים תקחו כשם שאני הורג בכור האדם והבהמות והשפחות כך רשות בידכם לטול מכל מקום שאתם רוצים והיו משמרים אותו שיהיה לכם שמחה גדולה שנאמר והיה למשמרת ושחטו אותו אתם שחטו הפסח ואני שוחט בכוריהם, ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות שאני פוסח עליכם ומגין עליכם והוו זהירים בו שבלילה יאכל שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וגו', צלי אש בשביל אברהם שהצילו מכבשן אש, ומצה בשביל שרה שלשה עוגות למלאכים, מרורים בשביל יעקב שכשם שנרדפו בניו במצרים כך נרדף יעקב מעשיו, ולא תותירו ממנו עד בקר כשם שאני איני משייר נשמה עד הבקר, משל למלך שאמר לבני הוו יודעים שאני דן דיני נפשות הקריבו לי דורון שכשאעלה לבימה שאעבור אוליירין שלכם, לאחר כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בדין נפשות אני מתעסק ומודיע אני לכם שאני חס עליכם ברחמים בדם פסח ובדם מילה ואני אכפר על נפשותיכם שהעברה שאני עובר קשה היא שנאמר ועברתי בארץ מצרים וכן ישראל אומרים ויהי ה' משגב לדך משגב לעתות בצרה ע"כ. הנה רבותינו ז"ל פרשו זכות שלשה אבות בדרך אחר, כי נראה להם זכות ג' אבות באופן זה. שה תמים על שם יצחק שהרי תמורתו הקריב איל. צלי אש על שם אברהם מפני כי אברהם ראוי להיות נקרא צלי, לפי שהושלך לאשו של נמרוד הרשע שרצה נמרוד לבטל כח אברהם אשר שלח לחמו על פני המים ומדתו היא זאת, ורצה לבטל כח זה על ידי כבשן האש, ולא היה מזיק לו כלל. וזה מפני שיש לאברהם מדריגה אלקית כמו שהתבאר למעלה מדריגת אברהם שהיא אלקית, ולפיכך לא היה מזיק לו כבשן האש לפי שכל דבר שהוא אלקי מתיחס לאש ואין אש שורף אש וזה ידוע, כי השם יתברך נקרא בשם אש דכתיב (דברים, ד) כי ה' אלקיך אש אוכלה, ולפיכך צלי אש הוא ענין אברהם וזה שנאמר (בראשית, טו) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ודבר זה ענין נפלא מאוד ואין כאן מקום להאריך. ומרורים נגד יעקב לפי שהיה עשו רודף אותו תמיד. ומצות נגד שרה ולא היה רמז אל אחת האמהות חוץ משרה, לפי שאברהם היה לו יתרון שהיה אבינו אברהם ראשון לאבות, שאף על גב שכלם אבות לא היה ראשון רק אברהם שהיה ראשון, ואברהם נקרא אחד דכתיב (ישעי' נ"א) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו, וזה הטעם שנקרא אחד מפני שהיה ראשון ובזה היה אחד, ולענין אחדות שלו נכלל עמו אשתו כי האיש עם האשה הם אחד כי אין אחד זולת הקדוש ברוך הוא, ולכך ברא לו הקדוש ברוך הוא הנקבה שאם לא כן היה האדם יחיד בתחתונים כמו שבארו רז"ל (פדר"א פ' י"ב) על לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, נמצא כי אחדות האדם על ידי אשתו וכדכתיב (בראשית, ב) והיו לבשר אחד לכך אמר הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו, ומה שאמר כי אחד קראתיו על שניהם אומר כי עם אשתו קראו אחד. ומה שאמר הקריבו לי דורון וכו' פירשו הוא הדבוק בו יתברך, כי זהו ענין הקרבן שמביא אל השם יתברך שהוא הדבוק בו ועל ידי זה לא יבא עליהם המיתה, כי אחר שהם דביקים בו יתברך אין אחד מאבד את שלו כמו שהתבאר פעמים הרבה. הנה כל אלו הדברים אף על גב שנראים פשוטים יש לאלו דברים דרך נעלם ועמוק, לכן אל יהיו קלים בעיני אדם ויעיין בהם ויעמיק בהם:

ועברתי בארץ מצרים. פסוק זה יתבאר לקמן בהגדה אצל ויוציאנו ה' ממצרים עיין שם:

ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים, בארו במדרש רבות, שאין אומה לוקה אלא אם כן אלקיה לוקה תחלה. ועוד אמרו שם ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים, וכתיב ובאלקיהם עשה ה' שפטים שפטים שנים שפטים ארבע, הרי שהע"ז נלקה בארבע שפטים ועובדיה בשלשה במכה ובמגפה ובהשחתה, מגפה דכתיב ועבר ה' לנגוף מצרים, השחתה דכתיב ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם וממילא היה המשחית במצרים, הכאה דכתיב והכיתי כל בכורי מצרים, ובעבודה זרה היו ד' דברים נרקבים נבקעים נקרעים נשרפים. ויראה מפני שעבודה זרה נלקה על שם העובדים אותו, וכמו שנפרעים מן העובד נפרעים גם כן מן העבודה זרה, ויש ארבע לאוין בדבור לא יהיה לך אלקים אחרים לא תעשה לך פסל לא תשתחוה להם ולא תעבדם, והבן הדברים כל אחד ואחד בפני עצמו, לכך לקו בארבע. והעובד שהוא מניח אלקים חי וקים לעד היה הוה ויהיה שהוא בשלש זמנים, ודבק בעבודה זרה שנקרא מת ואין שום תועלת בה נלקה בג' בשביל שעוזב מקור חיים היה הוה ויהיה. ויש לומר גם כן כי מה שנלקה עבודה זרה בד' כנגד עבודת הזבוח קטור נסוך השתחויה שהם עבודת פנים ועושה אותן לעבודה זרה לכך נלקו בד'. ופירוש ראשון עיקר מאוד, כאשר תבין אלו ד' אזהרות האמורות בלא יהיה לך אלקים אחרים כאשר יתבאר בפירוש עשרת הדברות בסדר חג השבועות בספר תפארת ישראל (פרק ל"ח) בעזרת נותן התורה:

ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. בארו במדרש מצוה זאת להזכיר זכות שלשה אבות, המשקוף לאברהם ושתי מזוזות ליצחק וליעקב. פי' כי זה המשקוף הוא מתנשא על כל בני אדם והכל נכנסים תחתיו, כך היה אברהם ראש ומתנשא על כל בני אדם, נקרא מתחלה אברהם על שם שהוא אב ורם לכך המשקוף זכר אליו, ושני המזוזות ליצחק וליעקב ואברהם ראש להם. ודוקא בזאת המצוה צוה לעשות זכר לזכות אבות, לפי שעתה היו ישראל נבדלים מן המצרים שפסח עליהם ולא היו משתתפים במכה זאת עמהם, וזהו בשביל זכות אבות שהיה להם אבות מיוחדים שלא היו לאומות, ואותן האבות הם היו דבקים בו יתברך ולפיכך ישראל אין משתתפים עם מצרים ונבדלים לעצמם בשביל זכות אבותם, ומכל מקום המשקוף ושתי המזוזות רמז למדת האבות שהיו דבקים במדתם: