גבורות ה'/פרק לז
פרק לז[עריכה]
והיה הדם לכם לאות ופסחתי וגו', ודרשו במכלתא (בא פ"ז) לכם לאות ולא לאחרים לאות. פירשו שאתם צריכים לאות מה שאתם לחלק הקדוש ברוך הוא וזהו האות שלכם, ומפני כך היו נותנים הדם מבפנים ששם היו יושבים, כי זה האות להם כמו המילה שהיא אות לאדם כך היה הדם הזה אות שהם להקדוש ברוך הוא, ובשביל כך ופסחתי עליכם שהרי אתם שלי שלא להשחית ולאבד דבר שהוא שלו שהרי הדם מורה שהם עובדים לו. ופי' ופסחתי וחמלתי עליכם כלומר כאשר אראה האות שלכם שאתם עובדים עבודתי דבר זה גורם לרחם עליכם, ויש לפרש גם כן לשון דילוג וקפיצה כמו ופסעתי עליכם שהיה דולג מבית מצרי לבית מצרי אחר, ושני הפירושים יש במכלתא (שם), כי מפני שאתם עובדים עבודתי אני אדלג על בתי ישראל לפי שאלו הם דבוקים בו יתברך ולפיכך לא הכה אותם, כי כל הכאה שיפעל באחר, אבל ישראל הם דבקים בו יתברך ולפיכך לא היתה מכת בכורות בהם כלל:
והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם וגו'. אף על גב שיום היציאה הוא יום אחד צוה לעשות שבעה ימים ימי פסח, כי התחלת היציאה היה ביום ראשון, ותכלית היציאה היה ביום שביעי, שעברו הים ביום שביעי ואז נגאלו מן מצרים כאשר עברו הים, לכך צוה וחגותם חג לה' שבעת ימים וגו'. ואין המצוה לאכול מצות כל ז' ימים אלא שלא לאכול חמץ, כי מאחר שהמצה מורה על החירות ולפיכך יש לאכול מצה בליל ט"ו, אבל מה שהיתה היציאה נמשכת עד היום השביעי שאז עברו ים סוף, דבר זה נמשך מן יציאה הראשונה שהיתה בליל חמשה עשר, ולכך אין מצוה לאכול מצה בשאר ימים, אבל אסור לאכול חמץ דסוף סוף היה תמיד יציאה לחירות עד יום השביעי. ואין להקשות כיון שנתן הטעם למצה מפני שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שגאלם, וזה ביום היה שהרי ביום יצאו ישראל ממצרים כדכ' (במדבר, לג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ולא בלילה, וא"כ למה מחויבים לאכול מצה בלילה. שאין זה קושיא כי המצרים היו ממהרים לשלחם, ומה שהיו ממהרים לשלחם זה היה בלילה דוקא רק ביום יצאו, ולפיכך אכילת מצה על שם כי בחפזון יצאת ממצרים ראוי לאכול בלילה ולא ביום. וכל דבר שתולה בנס היה בלילה ולא ביום, לפי שהלילה מיוחד לנסים ונפלאות מה שעשה במצרים, וכן קריעת ים סוף בלילה היה, וכל זה מפני כי מכות בכורות היה הפסד גמור למצרים וכל שכן קריעת ים סוף, והלילה מתיחס אל ההפסד ולכך היתה מכת בכורות וכן קריעת ים סוף בלילה דוקא, וכן שחיטת הפסח אחר חצות, שהיום מתחיל לערוב:
ולקחתם אגודת אזוב ובמצוה שצוה הקדוש ברוך הוא לא הזכיר זה כלל, וכן מה שאמר כאן וטבלתם מן הדם אשר בסף לא נכתב זה בפרק שלמעלה. והטעם בשניהם אחד כמו שאמרו ז"ל במכלתא (בא פ"ז) כי למדו מזה בנין אב לכל הלקיחות שטעונין אגודה ושכל קבלת דם טעונה כלי. ומפני שהוא בנין אב לכל התורה כולה, לא הזכיר אותו בעיקר פרשת מצות פסח שהרי דבר זה אינו בפסח דוקא, ולכך הזכיר זה משה כלומר שהמצוה בכל מקום כך הוא. ואפשר לפרש הטעם לאגודה, כי מאחר שצריך לקיחה צריך אגודה, כי אגודה מיוחד ללקיחה שאם לא היה בשביל לקיחה למה נאגד. ודוקא על ידי אגודת אזוב כי אזוב הוא עשב קטן מאוד, דכתיב (מלכים א', ה) מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר, ודבר שהוא קטן מיוחד לאגד יותר, ומאחר שנתינת הדם על ידי דבר ששייך בו לקיחה וראוי לזה דבר שהוא נאגד, ודבר שהוא נאגד הוא האזוב שהוא קטן והוא ראוי להיות נאגד ביותר כדלעיל:
ובמכלתא (שם) וראיתי את הדם מאי את הדם דמו של עקידת יצחק, כי כל זמן שישראל בשעת צרה כמו שהיו עתה בשעת מכת בכורות יזכור להם עקידתו, וזהו על ידי הקרבה זאת מזכיר הקרבתו של יצחק. ובפ' זאת לא אמר משה כלל עיקר הפסח שצוה לו לאמור, ולא אמר רק ולקחתם אגודת אזוב וגו'. ויראה מפני שלא הוצרך שהוא דבר ידוע שאמר להם משה כל הפרשה, לכך אמר ושחטו הפסח כלומר הפסח הידוע שצוה להם לעשות, רק שבא הפרשה הזאת להזהיר את ישראל שלא יהיו נאנסים במצוה הזאת. כי זאת המצוה אם יהיו אנוסים ולא יעשו אותו ח"ו יש לחוש למגפה, כמו שאמר ועבר ה' לנגוף וגו' ולפיכך פרשה זאת אזהרה יתירה. ולכך לא הזכיר רק דברים השייכים לזה שיהיו נצולים, שיתנו הדם על המשקוף ועל המזוזות ובשביל זה יהיו נצולים והזהיר אותם גם כן ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו. ולפיכך אמר כאן לשון זה משכו וקחו לכם. כלומר כל אחד יקח בין מי שיש לו משלו ובין מי שאין לו צריך ליקח אותו בדמים יקרים מאוד, ואלו סתם דמים פשיטא וכי אותו שאין לו צאן אינו חייב במצות כמו מי שיש לו, אלא בודאי אף על גב דבשאר מצות אין האדם חייב לתת כל אשר לו בשביל מצוה אחת, כמו שהוכיחו מהא דאמר בסוכה (דף מא:) שהיו ר"ג וזקנים באים בספינה בחג הסכות ולא היה להם אתרוג וקנה ר"ג אתרוג בעד אלף זוז, ומאי רבותא אם היה כל אדם חייב להוציא כל אשר לו בשביל מצוה אחת, אלא שאין מחויב להוציא כל אשר לו בשביל מצוה אחת, הכא צריך לתת יותר ממה שהוא חייב לתת בשאר מצות עשה, בשביל שהוא הצלתו כדאמר קרא בפירוש ואם לא כן יש לחוש לנגף:
ואתם לא תצאו כיון שנתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע, כך איתא בבבא קמא בפרק הכונס (ס' ע"א), אבל בבית ליכא למיחש שעל זה אמר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם שאין למשחית רשות לבא שם. ומה שאמר שנתנה רשות למשחית אף על גב שהקדוש ברוך הוא בעצמו היה מכה במצרים, סוף סוף נתן רשות להשחית מי שירצה, כיון שהוא יתברך בעצמו היה מכה בהם יש רשות להשחית כל מי שהוא משחית. אבל שאר לילה אין רשות למזיקים כמו הלילה הזה שרצה הוא יתברך בעצמו להכות מצרים, וכיון שהוא רוצה להכות בהן ממילא כל המשחיתים נמשכים אחריו רוצים להשחית ולפיכך אל יצא איש וגו'. ואם תאמר המצרים שבא לבתיהם המשחית למה לא מתו אף אותם שאינם בכורים, שהרי הכתוב מזהיר דבר זה לתת מן הדם על המזוזות ועל המשקוף לא לבכורים בלבד, ואם לא היתה מצוה זאת מתו כלם ח"ו אף אותם שאינם בכורים א"כ למה לא מתו במצרים כלם. ויראה מפני שהיתה המכה ראויה בבכורים מפני גזירתו יתברך, לכך לא היו משחיתים באחרים והיו המשחיתים בזה נמשכים אחר השם יתברך להכות בכוריהם, והבכור והפשוט שני מינים הם, אבל ישראל כולם הם בכורים אל השם יתברך, כדכתיב (שמות, י) בני בכורי ישראל והיו נזוקים אף שאינם בכורים, דלא גרע מגדול הבית שהיו מתים כל שנקרא גדול, וישראל בכורים וגדולים, מכל מקום לא צוה לקדש רק הבכורים כי בהם היתה המכה בודאי כמו שהיתה במצרים, ועוד דלא עדיף מבכור של אב שהכל מודים שהיה המכה בהם, ואפילו הכי לא נתקדשו כדלקמן:
והכה כל בכור בארץ מצרים הכתוב נתן טעם למכת בכורות, דכתיב (שמות, ד) ואומר לך לשלחו ותמאן לשלחו הנני הורג בנך בכורך. וזאת המכה היא הקשה מהכל. ואמרו חכמים (עיין רש"י וארא ט') שזאת המכה שקולה כנגד הכל, כי הבכור נקרא ראשית, והראשית במה שהוא ראשית הדבר הוא שקול נגד הכל כי הראשית הוא התחלה אל הכל ומאחר שהוא התחלה אל הכל נחשב כמו הכל. ולפיכך מכה זאת שהיא בראשית שלהם שקולה נגד כל המכות שלא היו בראשית, וכאשר הגיע המכה אל ראשית שלהם אז יצאו, כאשר התחלה נלקה שוב לא היה למצרים כח כלל אחר שהתחלה נלקה, וכל זמן שהראשית קיים שאז היה להם עדיין כח למצרים במה לא יצאו. ואמרו חכמים (מכילתא בא פ' י"ג) מבכור פרעה אף פרעה בכור היה דכתיב מבכור פרעה שאין לומר בנו של פרעה דהא בנו כבר אמר דכתיב היושב על כסאו אלא מה אני מקיים עד בכור פרעה אף פרעה בכור היה ועליו נאמר ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי בים סוף שפרעה לגדול מזה מוכן לים סוף שיטבע. ויש בזה רמז מופלא והוא דבר נעלם, שהיה פרעה בכור לפי כח מצרים שהיה תולה בפרט בבכור שהיו עובדים למזל טלה, ולפיכך ראוי שיהיה המלך הזה גם כן בכור, כי היה גאולת מצרים באותו זמן במלך שהיה מיוחד יותר בכח מצרים לכך היה הוא גובר על ישראל ביותר ולפיכך פרעה בכור היה, ודבר זה תבין במה שהיתה המכה האחרונה בבכורים לפי שהבכורה הוא כח מצרים דוקא כמו שיתבאר. כלל הדבר כאשר ראינו כי עיקר מצרים הם הבכורים ראוי שיהיה המלך שהוא יותר עיקר גם כן בכור:
כי אין שם בית אשר אין שם מת, הוקשו לרבותינו ז"ל (מכילתא שם) וכי בכל בית ובית בכור היה אלא ללמדך שכל מי שהיה לו בכור ומת היה עושה לו אקיניו ומעמידו בתוך ביתו ואותו לילה נשחקת והיה קשה בעיניהם כאותו יום שקברוהו ולא עוד אלא שמצרים קוברים אותם בבתיהם והיו הכלבים נכנסים דרך הכוכין ומוציאין את הבכורות בשיניהן ומתעתעין בהם והיה קשה עליהם כאותו יום שקברום ע"כ. וביאור זה כמו שאמרנו, כי מצרים כחם היה תולה בבכורות וזה מפני שהיו עובדים למזל טלה שהוא ראשית המזלות. והוא ידוע לחכמים למה מצרים היו עובדים למזל טלה, במה שמצרים נקראים חמור דכתיב (יחזקאל, כג) אשר בשר חמורים בשרם וכל מדריגתם חמרי, והחומר הוא ראשון וכמו שהתבאר למעלה אצל וירכיבם על החמור, שהחומר ראשון וכל אשר נוטה אל הצורה הוא אחרון, ולפיכך כח מצרים כח בכור שהוא ראשון לכך עובדים למזל ראשון. ולכך לא תמצא מצות בכור בבהמה טמאה רק בחמור, כי שייך בחמור שהוא יותר ראשון כמו שהתבאר למעלה ולפיכך כאשר מת לו הבכור היה מעמידו בביתו כי הוא כח אלקים שלו, וכאשר הכה הקדוש ברוך הוא בכוריהם לא החיים בלבד הכה אלא אף המתים הכה, כמו שהכה אלקיהם דכתיב (שמות, יב) ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים, כי כח מצרים היה כח בכורות וכמו שלקה הע"ז שלהם שגם כן הע"ז מת הוא כך לקו הבכורים המתים ג"כ, נמצא מה שאמר כי אין בית אשר אין שם מת לומר שגם המתים מן הבכורות נדונים:
וישא העם בצקו טרם יחמץ וגו'. משמע מזה שאם היה להם פנאי היו אוכלים חמץ, וכן הוא אומר (שם) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים, משמע אילו לא גורשו היו אופים אותו חמץ, וכן אמרו ז"ל (פסחים דף צו:) פסח מצרים היה נוהג יום אחד פסח דורות נוהג שבעה ימים. והטעם שלא נהג רק יום אחד בלבד, לפי שפסח מצרים על שם הגאולה עצמה וגאולה עצמה לא היתה רק יום אחד, אף על גב שהיה נמשך מגאולה זאת קריעת ים סוף גם כן כמו שאמרנו למעלה, מכל מקום פסח מצרים על שם הגאולה עצמה והרי באותה שעה לא היה להם עוד גאולה, ואם כן גאולת מצרים שהיא להם בעצמם לא היה רק באותו יום. אבל בודאי כאשר היה זה שהיה להם קריעת ים סוף והגאולה היתה נמשכת ז' ימים אז הגאולה נחשב עד יום שביעי ואסור חמץ ז' ימים: