גבורות ה'/פרק כא
פרק כא[עריכה]
ויהי בימים הרבים ההם דרשו ז"ל לפי שהיו ימי צער קראן רבים וימת מלך מצרים שנצטרע והמצורע חשוב כמת ואמרו לו חרטומי מצרים אין לך רפואה אם לא תשחוט מקטני ישראל ק"ן בבוקר וק"ן בערב ותרחץ פעמים בדמם. רצונו לומר כי כאשר הימים הם ימי שמחה והברכה באה מן הש"י לעולם, אז העולם נוהג על פי סדר הש"י אשר הוא נותן ומסדר את העולם, ואין כאן רבוי, לפי שכל דבר שהוא מסודר מן השם יתברך סדור שלו מתאחד ומתקשר, אבל כאשר הקב"ה נותן אותם למקריים אין כאן סדר, וימי הזמן נחשבים רבים בעבור שאין להן התקשרות, ולפיכך כתיב ויהי בימים הרבים. והוקשה לרז"ל בשביל שמת מלך מצרים היו נאנחים, אדרבה בשביל שמת מלך מצרים ראוי היה להם שישמחו למה ויאנחו ולכך פרשו שהיה מצורע. והרמב"ן פירש כאשר מת מלך מצרים נאנחו מאוד, שהיו יראים שימלוך מלך חנף מרשיע מן הראשון ולפיכך ויאנחו ע"כ. ואין דבריו נוחים, כי גזירותיו היו קשים מאוד, ואיך אפשר לומר שהיו יראים שימלוך מלך חנף מרשיע יותר ממה שהיה פרעה, ועיין לקמן בהגדה שם הארכנו בענין הזה ובמה שדרשו רז"ל על ענין זה ואין להכפיל הדברים:
ואמר וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים, הרי ארבע דברים ובכל אחד זכר השם ולא כלל ארבעתן יחד והוא דבר גדול, כי היו ארבעה דברים עד שהיו ישראל מושגחים אחר שהיו נעזבים וקרבם אליו ודבקם אליו בכל ארבעה דברים. השמיעה היא ראשונה, וידוע כי השמיעה בעבור שאינה רק קבלה בלבד, ואין השמיעה רק הסרת הפרגוד והמחיצה שהיה מבדיל בין הש"י ובין ישראל ואז עלה צעקתם לפניו. ואחר כך הזכיר שלש פעמים ויזכור וירא וידע, ופירוש זה כי הזכירה שזוכר הדבר אבל אין ענין זה דבוק גמור, כי זכירה נקרא רק שזוכר הדבר אף על גב שאין ידוע לו לגמרי רק שאינו נשכח, אבל הראיה מצד שנגלה לפניו כאשר הוא דבר זה יותר, ומכל מקום אף על גב שהוא רואה הדבר כאשר הוא לא תבא הראיה רק על דבר שהוא בחוץ, אבל הידיעה השכלית תבא על דבר פנימי שידוע לו לגמרי כאשר הוא על ידי נגלה ונסתר, ולא כן הראיה. הרי אלו דברים הם מעלות זו אחר זו, שמתחלה קבל את נאקתם ואח"כ זכר אותם ואח"כ ראה אותם ואח"כ ידע נסתרם בידיעה שכלית וזה חבור גמור, ולכך אמר באחרונה וידע אלקים כי אין דבר חבור יותר מן הידיעה. והרמב"ן רמז פי' זה בדרך סוד גדול, והנה נגלה לפניך דברים אלו, וכאשר תבין כי לשון זכירה נאמר בלשון עלה כמו עלה זכרונו, והראיה בלשון הבטה והשקפה שהוא לשון חבטה המכה על דבר בכח ויורד עליו, ומזה תבין ההפרש שיש בין זכירה לראיה כי ראיה יותר חבור לדבר מן הזכירה, אבל הידיעה עוד יותר כי מי שידע הדבר מתחבר לגמרי עם הידוע שכל דבר שכלי יש לו חבור במושג. וכאשר תתבונן בדברי אלקים חיים, תדע כי אלו ארבע דברים נפלאים מאד, שמיעה זכירה ראיה ידיעה לחבר אליו את ישראל בכל. ותדע עוד, כי התחיל בשמיעה שקבל תפלתם ואחר כך הזכירה, כי מצד החסד יש לפקוד אותם שאף אם אינו בדין הוא מצד החסד, ולפיכך ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, כי זכירת האבות על בנים הוא חסד גמור. וכן תקנו חכמים וזוכר חסדי אבות ומביא גואל, שזוכר חסדי אבות ובשביל זה ראוי להתחסד גם כן עם זרעם ולנהג עמהם במדת חסד, כדכתיב (שמות, לג) נוצר חסד לאלפים שהחסד שעושים האבות זוכר לבניהם ונוצר אותו והבן זה היטב. ואחר כך אמר שגם הדין היה נותן כך, ונגד זה אמר וירא אלקים שראה במדת הדין מה שעשה להם פרעה עול וחמס, וזה הוא וירא כי הרואה נותן עיניו בדבר מצד הדין, ונענשו המצרים שנתן ה' עיניו בם לרעה ולא לטובה ותבין זה גם כן. ועוד אמר וידע אלקים נגד מדת הרחמים, שראוים היו ישראל לרחם עליהם לא מצד השעבוד והחמס שעשו מצרים להם אלא מצד הרחמנות, כדכתיב (שמות, לג) ורחמתי את אשר ארחם אף על גב שאין בו דבר מצד הדין ראוי לרחם עליהם, וזהו וידע אלקים שהוא נגד המדה הזאת, כי האוהב נקרא מודע ונקרא רחמוהי כי האוהבים מרחמים זה לזה, וכאשר ידע אותם היה עם זה האהבה והרחמנות. ותמצא כי ישראל היו נגאלים מצד התפלה כדכתיב וישמע נאקתם, ומצד חסדי אבות כדכתיב ויזכור אלקים את בריתו, ומצד הדין כדכתיב וירא אלקים את בני ישראל וזהו במדת הדין כמו שהתבאר, ומצד הרחמים דכתיב וידע אלקים. ואלו ארבעה דברים הזכיר למשה גם כן אמר אנכי אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, הזכיר לו חסדי אבות שבשביל זה בא לגאול אותם, ואחר כך אמר ראיתי עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי כי ידעתי את מכאביו. הזכיר לו אלו הארבעה דברים כמו שזכרנו, רק שהזכיר השמיעה בין הראיה והידיעה והוא לטעם נפלא, כי כאשר הזכיר ראיתי עני עמי אשר במצרים, מיד ראוי לחבר אליו ואת צעקתם שמעתי כי הצעקה הוא על הענוי בעצמו, ולפיכך אמר ואת צעקתם שמעתי ולא אמר ושמעתי צעקתם כמו שאמר ראיתי עני עמי כי ידעתי את מכאביו, רק אמר וצעקתם שמעתי לחבר הצעקה אל הענוי כי הוא דבר אחד, ובהתחלת הכתוב אי אפשר להתחיל בשמיעה שהרי היה צריך לומר אנכי אלקי אביך אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ובו הזכיר זכות אבות ואחר כך הזכיר הדברים בסדר כראוי: