גבורות ה'/פרק כב
פרק כב[עריכה]
ומשה היה רועה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלקים חורבה, במדרש (ש"ר פ' ב') אין הקב"ה מעלה את האדם לגדולה אלא אם כן בחנו תחלה שנאמר ה' צדיק יבחן ובמה בחנו במרעה צאן וכו'. וביאור זה, לא היה לו לכתוב ומשה היה רועה את צאן יתרו, והוי למכתב ויהי משה רועה את צאן יתרו, אבל כתב ומשה היה רועה בלשון עבר, לומר לך כי בשביל שהיה רועה כבר והיה נאמן וירא מלאך ה' וגו' ונתן אליו את ישראל לרעות. ואף כי הוא יתברך יודע הכל ואין נסתר ונעלם מעיניו, מכל מקום כאשר צדקתו בפעל שנראה בצאן דבר זה בפעל, הוא סבה להיות עולה אל גדולה בפעל, ואם לא היה הדבר שבחנו, לא היה נמצא בפעל צדקתו ולא היה כאן סבה שעל ידה יעלה לגדולה בפעל, כי צריך להיות נמצא הסבה בפעל ואז הסבה פועלת שיהיה נמצא גדולתו בפעל, כי כל דבר הוא מן השם יתברך במדה שראוי להיות אם צדקתו בפעל נמצא גדולתו בפעל גם כן, ואם אין צדקתו בפעל אין גדולתו בפעל, לכך מראש בחנו והיה נמצא צדיק בפעל נמצא גדולתו בפעל. ובזה יתורץ לך מה שיש אנשים מקשים על כל נסיון בתורה, הרי הוא יתברך יודע הנסתרות והעתיד שיהיה, בודאי כך הוא, אבל לדבר שיהיה בפעל צריך סבה שהיא בפעל, ואם לא היה צדקת הצדיק בפעל לא היה נמשך לצדיק שכרו בפעל כל דבר המגיע והנמשך לצדיק, ודבר זה ענין עמוק והוא ענין ברור מאוד:
דבר אחר ומשה היה רועה כל שנאמר בו היה מתוקן היה לכך מתחלת בריאתו, הן האדם היה מתוקן היה לכך להביא המיתה לעולם שנאמר וחשך על פני תהום זה המיתה שמחשיך פני הבריות, והנחש היה ערום מתוקן היה לפורענות, בנח כתיב נח איש צדיק תמים היה מתוקן היה להצלה, ויוסף בן שבע עשרה שנה היה מתוקן היה לפרנסה, במרדכי כתיב איש יהודי היה מתוקן היה להצלה, במשה כתיב היה מתוקן לגאולה היה מתחלת בריאתו לכך עד כאן. ביארו בזה, כמו שתמצא בבריאה כי האדם מוכן לעבוד בוראו, והבהמה לשמש האדם, הצמח למאכל הבעלי חיים, ואל דברים אלו הם מוכנים מתחלת בריאתם, וכך אלו מעיקר בריאתם היו עומדים אל דברים אלו. ואין הדבר הזה במקרה קרה, כי המיתה לאדם במה שהוא אדם, וכן הנחש אחר עצם שלו נמשך פורענות וכן כולם, לכך באלו כתיב לשון היה שמיד בבריאתם היה להם דבר זה. ובמשה כתיב היה, לומר שעם בריאתו היה מוכן לגאולה, ואין מה שהיה גואל ישראל דבר מקרה קרה בלבד, רק מעת שנברא נמשך זה אחר עצם שלו, ואשרי מי שנאמר בו מלת היה לטובה, מורה כי הטוב נמשך אחר צורתו העצמית לו לכך הוא מוכן לו מתחלה ואינו מקרה קרה, ואוי מי שנאמר בו זאת המלה לרעה שמורה לך כי הרעה נמשך אחר צורתו העצמית ואינו מקרה קרה. ועוד בפרשת נח (בראשית רבה פ"ל) ר' לוי ורבנן ר' לוי אמר כל מי שנאמר בו היה ראה עולם חדש, אמר ר' שמואל חמשה הן נח אתמול אבנים שחקו מים דאמר ר' לוי בשם ר' יוחנן אפילו אצטרבולין של מים נמחו עכשיו אמר ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה אתמה אלא ראה עולם חדש, משה אתמול ברח מן פרעה ועכשיו משקעו במים אלא שראה עולם חדש, איוב אתמול ישפוך לארץ מרירתי ועכשיו ויוסף ה' לאיוב למשנה אלא שראה עולם חדש, מרדכי אתמול היה מתוקן לצליבא עכשיו הוא צולב צולביו אלא שראה עולם חדש, רבנן אמרי כל מי שנאמר בו היה זן ומפרנס (שנים עשר חדש) דכתיב ואתה קח לך וגו', יוסף ויכלכל יוסף את אביו, משה זן ומפרנס את ישראל ארבעים שנה במדבר, ואיוב אם אכלתי פתי לבדי, מרדכי זן ופרנס ע"כ. הנה אלו החכמים בארו עוד מלת היה בפנים אחרים, דלרבנן כתיב היה, כי לשון היה משמע לשון עבר וקדימה, וכאשר הוא זן ומפרנס הוא קודם לאחר שהרי הוא סבת האחר שעל ידו נזון ומתפרנס האחר, ומפני שהוא קודם נאמר בו לשון היה. כי לשון היה בא על קודם בסבה כמו שהוא בא על קודם בזמן, כי שניהם הם ענין אחד שהרי שניהם נקראים קודמים, כי יאמר פלוני קודם פלוני כאשר הוא קודם לו בזמן, ויאמר שהדבר קודם לאחר כאשר הוא קודם בסבה, כי הסבה קודמת למה שהוא סבה לו, לכך נאמר היה שהוא לשון הויה קדומה על מי שזן ומפרנס אחר מפני שהוא קודם אל מי שקבל הפרנסה. הארכתי לפרש מלת היה, מפני שכאשר תבין זה הוא ענין נפלא מאוד, אך אי אפשר לפרש הדבר בביאור רחב והמבין יבין מעצמו. וכן יש לפרש גם כן למי שסובר כל מי שנאמר בו היה ראה עולם חדש, וזה כי כל הויה חדשה בעולם החדוש, הוא סבת כל דבר שיהיה אחר כך בעולם. וכמו שיבא לשון קדימה על קודם בזמן, כך יאמר קדימה על קודם בסבה וכל קודם הוא לשון עבר ולפיכך לשון היה מורה הויה חדשה בעולם. ויש עוד בזה דבר מופלג בחכמה, כי הזן והמפרנס יש לו מעלה עליונה מה שאחר נתלה בו, וכן כל חדוש הוא ממעלה עליונה יותר, ואלו לא היה ממעלה עליונה יותר לא היה כאן חדוש כלל רק היה נוהג כמנהגו, ולפיכך כל חדוש הוא ממעלה עליונה, וכל שהוא עליון במעלה הוא קודם לאשר הוא אינו כל כך במעלה, ולכך נאמר בו לשון היה שהוא לשון קדימה והבן זה:
וינהג את הצאן אחר המדבר אמר ר' יהושע למה היה רודף למדבר לפי שראה ישראל נתעלו מן המדבר, שנאמר מי זאת עולה מן המדבר שהיה להם במדבר מן שלו באר והתורה והמשכן והשכינה כהונה ומלכות וענני כבוד. בארו בזה כי לכך חפץ הקב"ה שיהיה התחלת הדבור עם משה במדבר, אחר שתראה שכל החשיבות נטלו ישראל במדבר. ואשר תרצה להשכיל תדע הטעם שכל דבר צריך למקום מיוחד, וכאשר הישוב הוא עומד לדברים הגשמים שהם ראוים להיותם בישוב, לכך לא יהיו בו הדברים הרוחניים כמו התורה והמשכן והשכינה כהונה ומלכות וענני כבוד והמן, שהרי אין המן מדברים הטבעים, והישוב הוא מיוחד אל דברים הטבעים, וכן הבאר הוא ברכה שאינה טבעית להיות הבאר הולך עמהן בכל מקום, וכן השלו לא היה זה בא בטבע להיות נופל על מחניהם כדרך יום כה ודרך יום כה, ומפני שאין זה דבר טבעי כלל לא היה זה בישוב המיוחד לטבע, שאי אפשר שיעמדו יחד הדברים הטבעים והדברים אשר אינם טבעים, שאין מקום אחד מיוחד לשני דברים מחולקים, ולפיכך לא היו כל אלו מתנות בישוב שהוא מקום הטבעי. וכל שכן כאשר תבין כי הם הפכים ביחד הדברים הטבעים והדברים אשר אינם טבעים, וכמו שמתנגד השכל לחומר בעבור שזה שכלי וזה כולו חמרי, כך יתנגד הרוחני לגשמי בעבור שהרוחנית הוא כולו צורה נבדלת בלבד מופשטת מן החומר, והחומר אין בו צורה, לפיכך כאשר הישוב הוא מוכן לדברים הטבעים הגשמים אין ראוי אל הדברים הנבדלים, ולכך היו ישראל מתעלים להיות עליונים על כל, ולהיות להם מעלה נבדלת במדבר דוקא, לפי שהוא מקום ראוי להתעלות אל מעלה הנבדלת, וזה שנאמר מי זאת עולה מן המדבר:
דבר אחר אמר הקדוש ברוך הוא למשה אתה עתיד להעלות ישראל ממצרים בזכות מי שדברתי עמו בברית בין הבתרים זה אברהם ואין מדבר אלא דבור שנאמר ומדברך נאוה, ואמר ר' לוי אמר הקב"ה למשה סימן זה לך במדבר אתה מניחן ובמדבר אתה עתיד להחזירן שנאמר לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר. בארו בזה כי ראוי שתהיה התחלת הגאולה במדבר, כי המדבר הוא מקום הדין כאשר ידוע שהוא מקום שממה, ומפני זה כאשר כרת הקב"ה ברית בין הבתרים גזר עמו במדת הדין, וזה תדע מן תנור ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים ליתן הארץ לבניו במדת הדין. לכך נאמר (בראשית, טו) היה דבר ה' אל אברם במחזה והוא במדת הדין כמו (ישעיה, א) חזון ישעיה וכמו (שם כ"א) חזות קשות הוגד לי, שמזה למדו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פרק י"ד) כי כל חזון מדת הדין, וכל זה כדי ליתן הארץ לאברהם בדין, שאז יתקיים בודאי ולא יהיה הבטחה שיש לה שנוי כאשר יגרום החטא, לפיכך צוה לו הקב"ה לגזור הבהמות לשתי גזרים, שמורה על הגזירה שגוזר הדבר כך בדין, ולעבור בין הגזרים לומר שבגזירת הדין נותן לו הארץ. ומפני שנתן לו הארץ בגזירה, לכך רצה הקב"ה לקיים הגזירה ויצאת הגזירה לפעל, יצאת במקום הראוי לה הוא מקום מדת הדין כי הדין הראשון גורם. ור' לוי אמר כי במדבר מניחן ובמדבר עתיד להחזירן. פירוש מפני כי משה שהיה איש אלקים ראוי שיהיה מנהיג ישראל במדבר, שכבר אמרנו כי הדברים האלקיים שייך להם המדבר ביותר וכמו שנתבאר למעלה באר היטב, ולפיכך הניחן במדבר שכל הנהגתו לישראל היה במדבר ואף בסוף יחזרו לו במדבר, וכל זה שכל ענין אלקי יותר ראוי במדבר, ואלו היה משה כמו שאר אדם שהיה טבעי היה שייך לו הנהגת הישוב, אבל משה איש אלקים שייך לו המדבר בפרט:
דבר אחר למה במדבר שעתיד להחריב כרכי עובדי כוכבים ומזלות דכתיב הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה. דבר אחר וינהג הצאן אחר המדבר בשרו שישראל שנקראו צאן ימותו במדבר ע"כ. ביאור זה, כי ראוי משה לעשות את העכו"ם שממה, כי הדבר הנבדל מצד שהוא נבדל יחריב את הדברים אשר הם גשמים, כמו שכתוב (שופטים, יג) מות נמות כי אלקים ראינו, ומזה תוכל להבין כי הדברים הגשמים נחרבים מן הדברים הנבדלים. וכאשר היה מעלת משה רבינו עליו השלום נבדל, נקרא איש אלקים, והעכו"ם אין בהם דבר נבדל והם מענין החומר לכך נחרבו מן משה איש האלקים, ומפני כך היה ראוי הנהגתו במדבר, כי מפני שהוא מחריב את הנמצאות הגשמים, ראוי שיהיה הנהגתו במקום המתיחס אל החורבן והשממה. דבר אחר למה במדבר שעתיד וכו' פירוש כי ראוי שיהיה במדבר כי לא היו יוצאי מצרים ראוים לבא אל הארץ, כי ראוי שיהיו שני דורות לאלו שני דברים חדשים, וזהו כאשר אלו שני דברים הם מחולקים יציאת מצרים ונתינת הארץ, שהדבר הידוע האחר אינו טבעי לגמרי, שהוציא אותם באותות ובמופתים, והשני נתינת הארץ של שבעה אומות, ומעלות מחולקות הם אלו שני מעלות אין ראוי שיהיו לדור אחד, במה שהדברים שנתן להם כשיצאו ממצרים הם מעלות רוחניות, ונתינת הארץ כמנהגו של עולם, לכך ראוי לאלו שני מעלות שתי דורות מחולקים: