גבורות ה'/פרק כ
פרק כ[עריכה]
ויקם משה ויושיען מלמד שהיה משה יושב עליהם בדין וכו'. דקדקו רז"ל במלת ויקם דלא הוי למכתב רק ויושיען, לכן אמרו כי המלה הזאת מרמז לך שמתוך הדין נתעורר משה, כדיין המתעורר לעשות מעשה כאשר יראה בעיניו העיוות והשקר, ולכך נאמר ויקם והוא התעוררות הדין וזהו הוראה על הנפש השלימה של משה. עוד דקדקו ז"ל במלת ויושיען דהוי למכתב ויצילן שכן אמרו בנות יתרו איש מצרי הצילנו, אלא כי לשון תשועה באה על תשועה גדולה יותר מן הצלה. לדעת ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי שרצו לעשות להם דבר של ג"ע ומזה הושיעם והוא תשועת הנפש שלא יבא עליו חטא, ולדעת רבנן תשועת הגוף שהשליכו אותם הרועים למים והושיע אותם כי זה נקרא תשועה להושיע אותם מן המיתה. וכתוב זה אף על גב שעתה אין חדוש כל כך שהיה משה רבינו עליו השלום מושיע אותם, שכבר אמרנו לך, שכל ענין שהיה למשה אין ראוי שיהיה דבר מקרה, ואם היה דבר מקרה אם כן היתה הגאולה במקרה, שהרי לא היה מחויב משה רבינו עליו השלום לעשות דבר זה להם להושיע אותם בזה שהרי אפשר להם להשקות אחר הרועים, ואם כן היה דבר זה שהושיע להן דבר שאינה הכרחי, וכל דברים אלו ראוים שיהיו מוכרחים כמו שנתבאר למעלה, אבל כאשר הרועים רצו לעשות להם דבר של גלוי עריות או שפיכת דם היה מוכרח משה, להושיען, לדעת ר' אלעזר עיקר התשועה מן החטא של גלוי עריות שזה תשועה גמורה תשועת הנפש, ולדעת רבנן תשועת עצמן הוא יותר תשועה להציל האדם עצמו שישאר בחיים, ואפשר כי יש חלוק ביניהם בדין, לדעת ר' אלעזר אם אחד רודף אחר הערוה ואחד רודף להרוג ויוכל להציל אחד ולא שנים, לדעת ר' אלעזר קודם להציל מן הרודף אחר הערוה, ולדעת רבנן קודם להציל מן הרודף להרוג ודבר זה מבואר:
ותבאנה אל רעואל אמרו במדרש (ש"ר פ' א') שלכך נקרא רעואל על שם שנעשה ריע לאל, ועתה הוא התחלת הדביקות ליתרו אל הש"י, שהרי עכשיו התחיל שבא משה אל זרע יתרו ולכך קראו עכשיו רעואל. רצונו לומר כי יש ליתרו חבור והצטרפות לאל, לא כמו שאר גר המתגייר שהוא בטל אצל ישראל, ולא יקרא עליו שם ריע לאל, אבל זה היה ריע לאל מפני שהיה יתרו ראוי שישא משה רבינו עליו השלום את בתו והיה תולה בגירותו זיווג משה רבינו עליו השלום, ולפיכך אין לומר שהיה בטל אצל ישראל, כיון שכל כך היה תולה בגירותו זיווג של משה שהוא עיקר ישראל ולפיכך נקרא ריע לאל, כמו שני אוהבים שאין אחד בטל אצל אחר:
וישק את הצאן ודרשו צאננו לא נאמר לומר שהשקה כל צאן על ידי ברכה שעלו המים לקראתו. לפיכך אמר למה זה עזבתן את האיש, הכיר בו שהוא מזרע של יעקב שהבאר מתברך בשבילו. וזה מפני כי יעקב היה מתברך בברכה זו מה שלא נאמר בשאר האבות, (בראשית, מט) מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת, וזאת הברכה היא ברכת יעקב לפיכך כתב אחריו ברכות אביך גברו על ברכות הורי תהיינה לראש יוסף שתראה מזה שזאת הברכה היא ברכת יעקב, וזאת הברכה שהיא ברכת תהום היא עליית הבאר. ובאמת כאשר נתברך יעקב בברכה עד תאות גבעות עולם, מזאת הברכה התהום עולה ומתגבר למעלה, כמו שאמר ברכת שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת, וברכה זאת מורה על הנצחי, שאין אבדון לזרע יעקב והפסק אין להם, שהם דבקים במקור הברכה שאינה פוסקת לעולם, וזה היה יודע יתרו ולפיכך היה חפץ בזרע שאין לו הפסק לעולמי עולמים:
ויש לרבותינו ז"ל במדרש (ילקוט שמעוני) במלת ואין למה זה עזבתם את האיש אמר להם שמא מאותו זרע שאמר איה שרה אשתך שכל העולם מתברך בשביל אותו זרע. בארו בזה כי מה שאמר ואיו, כלומר איש כזה שאמרתם עליו כך, מורה שהוא איש צנוע בדרכיו, שהרי עשה טובה לי ולא בא עמכם אלי ואני צריך לשאול עליו איו, וזה הוראה על צניעות דרכיו, ואלו לא היה צנוע בדרכיו היה רץ אלי לומר אלו דברים, ואולי הוא מזרע של שרה שאמרו המלאכים עליה איה שרה אשתך, להורות על מעלתה שהיא היתה צנועה, ובשביל כך היתה ראויה לבן שעל ידו כל העולם מתברך. כי הצניעות מורה על הברכה, שכל ענין הברכה צנוע ונסתר, כי הדברים הפחותים אין מדריגתם פנימי ואינם ראוים לברכה, אבל דברים אשר הם עליונים במעלה הם פנימים, והם ראוים לברכה מצד אשר הם פנימים נסתרים. וכבר התבאר זה כי הצניעות וההסתר מורה על עלוי מעלה, וכל ברכה בהסתר ובצניעות, והפך זה הגלוי מורה על שפלות וחסרון ואין ברכה בו, כמו שאמרו (תענית דף ח:) אין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין, לכך אמר שמא צניעות דרכיו מורה על שהוא מזרע של שרה שאמרו המלאכים איה שרה אשתך, שבשביל צניעות דרכיה היה לה בן שכל העולם מתברך בו, ולכך שמא ישא אחת מכם ויהיה מזרעכם מתברך כל העולם. הנה הזכיר יתרו שני דברים גדולים מאוד, האחד הברכה הנצחית שהזכיר שהבאר היה עולה והוא הברכה שאינו פוסק, והשני הברכה הכללית שכל העולם נתברך בשביל מעלתן הפנימית מתברך הכל ודבר זה מבואר:
קראן לו ויאכל לחם. מה שהזכיר כאן ויאכל לחם, רמז שהיה כוונתו שיתן לו בתו ואין לחם אלא אשה. ובפרק חלק (סנהדרין דף קג:) אמרו כי הכתוב שאמר קראן לו ויאכל לחם, בזה רמז לך הכתוב שבשביל זה היה ראוי להיות דבק בישראל, וכן אמרו שם אמר ר' יוחנן בן קסמא גדולה לגימא שהרחיקה שתי משפחות מישראל שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ור' יוחנן דידיה אמר מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים שנאמר קראן לו ויאכל לחם ומשרה שכינתו על נביאי בעל שנאמר ויהי הם יושבים על השלחן וגו' ומעלמת עין מן הרשעים ממיכה. וכל הענינים האלו דברים נפלאים כי הוא יתברך עיקר הכל, כמו שאמרו זכרונם לברכה כופר בעיקר בעבור שממנו הכל כמו שמן העיקר נמצא הכל, וכמו שהעיקר הוא מפרנס הכל כך הש"י מפרנס את הנמצאים כלם. וכאשר תתבונן בזה הנה גוף האילן הוא קרוב אל העיקר, ומן השורש מתפרנס האילן ואח"כ מן האילן בא הפרנסה לכל הענפים. ותמיד מי שהוא קרוב אל גוף האילן ממנו בא הפרנסה אל אחר, ולפיכך מי שהוא מפרנס ומשפיע הפרנסה לאחר מתקרב אל העיקר, והוא הדין כאשר הפך זה הוא מרוחק מן העיקר, ולפיכך הרחיקה הלגימא את עמון ומואב שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם וגו' וקרבו את יתרו שהיה יתרו קרוב אל העיקר בשביל שנתן לחמו לאחר לכך ראוי לקרב והבן זה. ומשרה השכינה וכו' כי הוא קרוב אל הש"י. ומעלמת עין מן הרשעים כי עם השפע שמשפיע לא תמצא רק ברכה ולא מדת הדין לכך היא מעלמת עין מן הרשעים, ושגגתו עולה זדון כן אמרו שם, וזה מפני גודל מדה זאת עד שאין ראויה שיהיה שוגג בה כי כל דבר לפי גדלו ומעלתו אין ראוי שיהיה שוגג בה רק ראוי שיהיה נזהר בה. ועוד יש לך לדעת, כי האכילה שניתן לאחר היא מעלה אלקית, לפי שנתינת האכילה והשתיה שהוא השפעה לאחרים הוא מפעולת הנבדל שהוא נותן ומשפיע תמיד, כי הנבדל נותן והגשם הוא מקבל, ולפיכך כאשר הוא נותן האכילה והשתיה לאחר הוא מתקרב אל מדריגה האלקית והוא מתקרב אל השם יתב'. ובעמון ומואב כאשר לא נתנו לחם ומים לישראל במה שהיו קרובים תחלה אל הש"י שהם משפחות אברהם נתרחקו, וזהו גם כן שאמר כי המדה הזאת משרה שכינה על נביאי הבעל שהיא מעלה אלקית, לכך מביא השכינה אף שאינו ראוי לו, מכל מקום מצד שראוי לשכינה שיש לו מעלה אלקית הנבדלת משרה עליו השכינה. ומעלמת העין מן הרשעים כי מאחר שהוא עושה חסד ליתן לאחרים גם כן מדת הדין מעלים העין ממנו ואין נוהג עמו בדין. ומה שאמרו גדולה לגימא דוקא שנתן לחם להתפרנס לאחרים, ולא אמרו מי שנתן צדקה, כי נתינת הפרנסה להאוכל הוא פרנסה בעצם, אבל אם יתן צדקה כסף וזהב לאחר אין זה פרנסה בעצם, שמא לא יתפרנס בה, אבל מי שמפרנס את אחד דבר הזה היא המדה החשובה. וכאשר תבין ענין הלגימא הזאת המפרנס את אחר בלחמו ובמימיו תבין דברים הרבה מאוד. ועוד אמרו שם ששגגתו עולה זדון, פירוש שאם שגג ולא נתן אכילה ושתיה לאחר עולה זדון ונענש על זה כאלו היה זדון, ודבר זה ענין גדול מאוד, כי כאשר המעלה הזאת אלקית נבדלת דבר כזה שהוא אלקי אין שוגג בו, כי דבר זה ראוי לאדם במה שיש לאדם מעלה אלקית ולא שייך שוגג במעלה האלקית ולפיכך שגגתו עולה זדון. וכן אמרו (אבות פ' ד') שגגת תלמוד עולה זדון, שהתלמוד הוא לחלק השכלי שבאדם, לכך אין שייך שם שוגג כי השוגג הוא לחמרי אשר הוא טועה ושוגג לא לדבר אלקי שאין שוגג בו, והבן זה היטב מאוד ואי אפשר לפרש יותר כי הדבר הוא עמוק, ושני הפירושים אמת למבין, והנה נתבאר לנו מה שהוצרך הכתוב להאריך קראן לו ויאכל לחם: