גבורות ה'/פרק יט

<< · גבורות ה' · פרק יט · >>

פרק יט

ויצא ביום השני והנה שני עברים נצים זה דתן ואבירם הם שאמרו דבר זה הם שהותירו מן המן הם שאמרו נתנה ראש. דקדקו רז"ל במדרש הזה, כי איך היה על ידי שני עברים דבר גדול כזה להיות מוסרים למלכות את משה רבינו ע"ה הגואל, ואי אפשר שלא היו עושים אלו הרשעים דבר זה בלבד, כי אם לא כן היה דבר זה מעשה מקרה, שמעשה שלא נעשה רק פעם אחת מקרה הוא, שאמר הכתוב (איוב, לג) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, כלומר דבר שהוא בפעם אחת הוא במקרה ואין בחינה בדבר שהוא במקרה, ואי אפשר לומר שהיה דבר זה במקרה, שהרי מדבר זה בא הגאולה שעל ידי זה ברח למדין ונשא בת יתרו ונגלה לו השכינה, ואיך תהיה הגאולה במקרה שאין דבר יותר חשוב כמו גאולת ישראל ואיך תהיה על ידי דבר במקרה זה לא יתכן. ולפיכך אמרו כי אלו שני אנשים העברים הם דתן ואבירם, שהיו מעולם רצועת מרדות למשה וישראל ונתחזקו פעמים הרבה בזה, ולכך לא בא הדבר הזה על ידי מקרה רק על ידי מי שהוא מוכן לזה בעצם הם דתן ואבירם ועל ידם ראוי לגלגל דבר זה. וכאשר תבין דברי חכמים תדע כי דתן ואבירם הם מתנגדים תמיד למשה ולאהרן, כי כאשר זכו ישראל לשני אנשים נבדלים מכלל ישראל במעלה והם משה ואהרן, גם זה לעמת זה כי הרע הוא לעמת הטוב תמיד, לכך היה מישראל ב' אנשים רשעים נבדלים לרע מתנגדים תמיד אל משה ואל תורתו, ולפיכך היו תמיד אלו השנים מתנגדים להם בעצמם, ובמדרש תהלים (תהלים, קו) בקשו ישראל במדבר למנות דתן במקומו של משה ואבירם במקומו של אהרן שנאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה ומה גרם לעכבם תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם ע"כ. הרי שאלו שניהם הם מתנגדים למשה רבינו ע"ה, כמו שהיו שני שלמי היצירה שלא היו כמותם, כך נמצא שנים כנגדם הרע לעמת הטוב, וכאשר רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה משה בורח היה בורח על ידי מתנגדים אלו:

ויאמר לרשע למה תכה רעך, דרשו ז"ל (סנהדרין דף נט:) הכית לא נאמר אלא תכה לשון עתיד אע"ג שלא הכהו נקרא רשע, בהרמת יד. וביארו זה כי הרמת יד הוא התחלת היציאה להרשיע לחבירו ולכך הוא רשע, וזה כי אין רשע רק כאשר הוא יוצא להיות רע לבריות ובזה נקרא רשע בהרמת יד שהרי זה יציאה להרע, אבל אם הולך להכות אין זה רשע שדרך בני אדם ללכת ממקום למקום ואין זה מוכח הכאה ורשעות ואין זה יציאה להרע. אבל הרמת יד הוא היציאה להרע, ואין רשע רק כאשר יש בו יציאה להרע והבן זה:

ויאמר משה אכן נודע הדבר. ר' יודא בר שלום בשם ר' חנינא הגדול ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו היה משה מהרהר בלבו ואמר מה חטאו ישראל שישתעבדו אצל האומות כו', אמר לשון הרע יש ביניהם האיך הם ראוים לגאולה ויאמר אכן נודע הדבר עתה ידעתי באיזה דבר חטא משתעבדים ע"כ. דקדקו ז"ל במלת נודע הדבר דהוי למכתב אכן הגידו הדבר מה נודע דמשמע מעצמו נודע, לכך דרשו אותו ז"ל שהיה משה רבינו ע"ה מצטער על שיעבוד ישראל, וכאשר ראה בהם דלטורין אמר אכן נודע הדבר. ודע כי בזה רמז מופלא ותדעהו, וזה כי כאשר היה משה רבינו ע"ה מבחין את ישראל, וראה בהם שראוי לישראל להיות בני חורין ואין ראוי להיות להם השעבוד, וכאשר ראה שיש בהם דלטורין מגלים סוד נודע לו דבר זה שראוים ישראל לשעבוד. וכבר אמרנו למעלה בפרקים הנזכרים שאין מקבל התפעלות ושעבוד רק הגשם שהוא מקבל התפעלות ואין שייך התפעלות בצורה כלל, וכבר התבאר בפרק שלפני זה שגלוי הסוד ענין גשמי, ולפיכך ראוי ישראל לקבל השעבוד כאשר יש בהם גלוי סוד השייך לגשמי. וכבר אמרנו לך פעמים הרבה כי ישראל נבדלים מענין החמרי, וראוי להם המעלה הפנימית אשר אין שם גלוי והרגש אשר שייך לגשם, וכאשר הם יוצאים מן מעלה הפנימית ומגלים דברים נסתרים בזה הם יוצאים ממקום מעלתם להיות בהם ענין הגשם, והגשם יש לו השתעבדות בודאי. ודבר זה ברור כי כל דבר שהוא בהסתר מפני שהוא נסתר יש לו מעלה עליונה, אבל דבר שבגלוי הוא שפל ופחות, והאומות מפני שמדריגתם הם דבקים בכח גשמי אין ענין להם להיות משועבדים שאין זה גלוי כיון שזה כחם בעצמם, אבל בישראל שראוי להם להיות דבקים בכח קדוש פנימי והם יוצאים ממדריגתם וזהו גלוי הוא ענין הגשמות לכך הם משתעבדים. וזהו שאמר אכן נודע הדבר, אכן בגימטריא ע"א, כ"ן שהוא שבעים במספר נגד שבעים אומות, האל"ף שהוא אחד נגד ישראל אומה יחידה, זהו מלת אכן. ומלת כן אינו מורה רק על דבר ידוע ומשוער, כי לשון כן רצה לומר כך הוא וזה מורה על דבר ידוע, אבל ישראל הם הא' מן אכן כי הא' יש לה ענין פנימי בעבור שהוא מן אותיות העלומות ותמיד הא' נעלמה בקריאה כמו קרא הא' נעלמת והרבה כזה, ובמלואה הוא אל"ף שהוא אותיות פלא והוא לשון העלמה, וכך אמר משה אכן נודע כי שבעים אומות אינם במעלה הנעלמים והם במדריגת כן, וישראל שהם נגד האל"ף ראוי שיהיו דבריהם פלואים ונעלמים, וכאשר יצאו ממדריגה זאת לגלות סוד ראוים לשעבוד כי הגלוי מדריגה גשמית ובה השעבוד:

וישמע פרעה שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו וכו'. דקדקו רז"ל כי מה שנאמר וישמע פרעה שהיו דתן ואבירם לא אחרים, כיון שאלו שניהם תמיד הם מתנגדים למשה. שכבר אמרתי לך שאל תאמר שהיו דברים אלו במקרה, שלא יתכן שיהיה ענין הגאולה במקרה, שאם היה דבר זה שהיה נשמע על ידי אחר לפרעה צ"ל שהיה ענין זה במקרה, אבל כאשר היו דתן ואבירם מתנגדים למשה, ואם אתה אומר שיהיה ג"כ על ידי אחר שיהיה כמו דתן ואבירם, זה אינו כי התנגדות משה ואהרן לא היו רק שנים, כי הרע לעמת הטוב שהם משה ואהרן שהיו שנים:

ומה שאמרו שהביאו חרב שאין כמותו וכרכוהו על צוארו י' פעמים, זה רמז על כח פרעה שהיה חפץ להרוג את משה, זהו שאמרו שהביא חרב שאין כמותו בעולם וכרכוהו על צוארו של משה, והוא כחו ומזלו הגדול של מלך, וזהו כריכת י' פעמים, כי דברים העליונים כללים, והדברים הכללים הם י'. והקדוש ברוך הוא עשה צוארו של משה אבן שיש, שלא היה אפשר לכח ומזל פרעה שיהיה פועל במשה, שהקדוש ברוך הוא החזיק את צוארו שלא היה מקבל התפעלות, ואילו לא החזיק את צוארו והיה משה רבינו ע"ה מקבל התפעלות מן כח פרעה שהוא נקרא חרבו, היה ח"ו פרעה גומר מחשבתו על משה מיד קודם שנמלט, עכשיו שלא קבל משה כח פרעה היה נמלט, והבן זה. ודקדקו רז"ל בכתוב שאמר מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש וגו' הלא אנכי ה', והיה לכתוב כל הדברים בלשון עבר, ועוד למה זכר אלו בלבד ולא אמר ג"כ מי נתן חיים לאדם. אלא פי' הכתוב כך מי שם פה לפרעה שהיה מצוה על הריגתך לכך כתב לשון עבר, והנה עם כל זה שהיה לו פה היה הקדוש ברוך הוא שם אח"כ היועצים אלמים ולכך כתב לשון עתיד מי ישום. ומה שקשה א"כ למה לא עשה פרעה אלם ולא היה צריך לכל זה לעשות היועצים אלמים חרשים נתבאר זה בספר גור אריה:

וישב על הבאר, מיצחק ומיעקב למד. דע כי האשה נקראת באר כדכתיב (משלי, ה) שתה מים מבארך, והבאר נתן לישראל בזכותה של מרים כי מזה תלמוד שהבאר דבר שייך לאשה. וזה כי הבאר הוא שנובע מלמטה למעלה וכל שאר דברים באים מלמעלה למטה, והוא דמיון האשה שהיא משתוקקת לבעלה, וזהו השתוקקות של עלוי, כי האיש יותר במעלה בערך האשה והיא משתוקקת להתעלות בבעלה, ולפיכך האשה היא בלבד דומה לבאר. ולכך נזדווגו לאלו זיווגם על הבאר, כי המקום הוא גורם דברים הרבה, ושייך הזיווג אל הבאר, כי עליית הבאר שהוא עולה תמיד, זהו בעצמו הזיווג, שהוא השתוקקות האשה אל בעלה והתדבקות בו וזהו התעלות לה, והבן דבר זה היטב מאוד:

ולכהן מדין שבע בנות, נתעוררו רז"ל במדרש רבות (ש"ר פ"א) והלא הקדוש ברוך הוא שונא את הע"ז, ולמה נתן מנוס לצדיק אצל עובד עבודה זרה. אלא שפירש מעבודה זרה ונדוהו מאצלם, לכך כתב לשון ויגרשום כמו דאת אמרת ויגרש את האדם מפני הנדוי שהיה האדם בנדוי וכן ויגרש הנאמר כאן. ולפיכך כתוב ויגרשום, בלשון זכר, ולא כתיב ויגרשון, שבא ללמד שלא בשביל שדרך הזכר להיות מושל על הנקבה גרשו אותן, אלא אין הפרש בין זכרים ובין נקבות לעולם היו מגרשין אותן מפני הנדוי שפירש מעבודה זרה, ופירוש חזק הוא. אך שעדיין קשה למה לא נשא משה בת ישראל מן המיוחסים כמו אהרן, שאין עליך לחשוב כמו שיחשבו הפתאים כי דברים כאלו הם במקרה, והנה שמים את הדברים שהם עיקר לעולם, שהם במקרה וחלילה לחשוב כך, ולפיכך צריך ליתן טעם למה היה זה ולמה לא נתחתן בזרע הקדש, ודבר זה היה סבה שלא היו בני משה במדריגת בני אהרן ומזה למדו רז"ל (בבא בתרא דף קט:) שיהיה האדם דבק במשפחה מיוחסת, ואם כן מה היתה הסבה שיהיה דבר זה שדבק משה בבת אומה אחרת. והנה דבר זה קושיא גדולה מאוד, וכאשר תבין דבר חכמה תדע כי לא על חנם היה דבר זה, אלא על ענין מופלא מאוד. וזה כאשר תדע כי שקול היה משה רבינו עליו השלום נגד כל ישראל, בעבור שהוא הצורה המשלים את כל ישראל, ולפיכך אמר הכתוב (שמות, יח) וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל שקול משה כנגד כל ישראל. וזהו שדרש הדורש (מכילתא בשלח) אשה אחת היתה במצרים וילדה ששים רבוא בכרס אחד והוו מחכו עליו צבורא ואמר להם זו יוכבד שילדה את משה ששקלו הכתוב נגד ששים רבוא. ודבר זה כאשר תדע מדריגת משה רבינו עליו השלום, תדע להבין זה היה שקול נגד ששים רבוא מישראל, ומפני שכל אשה עזר לאיש ובת גילו כדכתיב (בראשית, ב) אעשה לו עזר כנגדו משמע בת גילו, ולא יתכן זה שתהיה אשה אחת מששים רבוא בת גילו שהוא לבד שקול נגד ששים רבוא, אבל הגרים שהם חוץ מישראל ואינם בכלל ששים רבוא מישראל יותר מזדווג למשה בעבור השווי הזה, כי משה נבדל מישראל אינו נכנס תחת מספר ששים רבוא מישראל וכן הגיורת גם כן אינה נכנסת תחת מספר ישראל, וכאשר נפש הגיורת זכה אז ראויה למשה שנבדל מישראל, והבן הדברים האלו כי הם נפלאים. ולפיכך נשא משה אשה מאומה אחרת, אף על פי שישראל הם עיקר העולם, יש באומות עולם תוספת על ישראל, הם הגרים שמתגיירים ונוספים על ישראל, וזה היתה הסבה שנשא משה רבינו עליו השלום גיורת:

ובמועד קטן פרק אלו מגלחין (דף י"ח ע"ב) ובמדרש תנחומא (פרשת קרח) ויקנאו למשה אמר רבי יצחק מלמד שכל אחד ואחד קנא למשה מאשתו דכתיב וישמע משה את העם וגו' מה שמע שחשדוהו מאשת איש. וזה כאשר אמרנו, כי משה משלים ישראל כולם ובזה הוא צורת ישראל, ובמה שהוא צורת ישראל חשדו אותו מאשת איש, שהרי משה הוא כמו צורה אל האומה הזאת והצורה יש לה משפט הזכר ודבר זה ידוע לכל, ואין צורה לצורה רק שהוא צורה לחומר, ולפיכך אין חבור למשה שהוא כמו צורה כי אם לנשותיהם שהן כמו חומר. כי יש צורה שהיא צורה אל דבר מה באמצעות צורה אחרת, כאלו אמר שנפש החיוני שהוא צורת הבעל חי באמצעות צורת הצומח, ואין ספק שאין נפש החיוני צורה לצורת הצומח כי אין צורה לצורה, וכך אמרו שהוא הענין במשה שהוא צורה לאומה הזאת ומתחבר להם באמצעות צורה, וזהו חשד מאשת איש בודאי. ואם תאמר אם כן מה חטאו בזה שהיו אומרים כי משה הוא צורה לישראל. בודאי חטאו, וזהו כמו שאמרנו שמשה לא היה חבור לישראל, אבל הוא כמו צורה נבדלת בלבד ואין כאן חבור כלל להם, כי לא היה משה משותף להם, וזהו החטא הגדול שחשבו כי משה רבינו עליו השלום אינו נבדל מכל וכל, ומאחר שאינו נבדל מכל וכל יש לו משפט צורה המוטבעת, וזאת הצורה באה על אשת איש לגמרי שהיא צורה לדבר שיש לו צורה, וכך היה משה צורה לדבר שיש לו צורה. שאם לא היה מעלת משה נבדל מהם לגמרי, והוא עם זה צורת ישראל, הנה יש כאן חשד בודאי מאשת איש, אבל משה רבינו עליו השלום היה נבדל לגמרי, כך יש לפרש המאמר. אמנם עיקר הפירוש שהיו אומרים כי יש למשה זיווג וחבור אל אשת איש, וזה כי הש"י הוא שמזווג ומסדר זיווגין כמו שאמרו במדרש (ב"ר פ' ס"ח) והוא יתברך מסדר בחכמתו לכל נמצא זיווג הראוי לו, ואמרו הם חס ושלום כי למשה אין זיווג פרטי אשר הוא ראוי, כי אם שזיווג שלו הוא אשת איש של כל אחד ואחד. וזה כי מפני שמשה הוא שקול נגד כל ישראל ואינו צורה פרטית, ואם היה צורה פרטית בודאי היה לו חבור פרטי, אבל בשביל שמשה הוא צורה כללית והוא שקול נגד כל ישראל, אמרו שאין לו זיווג פרטי וזיווג שלו לאשת איש של כל אחד ואחד, ולכך כל אחד ואחד חשדו למשה מאשתו, שהיה חושב כי חבור של משה הוא אל אשתו של כל אחד ואחד כי הוא מתחבר לכלם. ולא אמרו שבא על אשת איש אלא אמרו, כל אדם בסדר מציאותו יש לו זיווג הראוי, והזיווג שהוא לפי מציאות משה הוא אשת איש של כל אחד ואחד, וזהו בודאי פחיתות שאין אחריו פחיתות, שיהיה זיווג שלו אל אשת איש שלא יהיה לו זיווג הראוי לו רק זיווג יוצא מסדר הבריאה. ולא עוד שזהו בעצמו בא על אשת איש, כי מי שבא על אשת איש אינו דבר רק חבור שאינו ראוי, שהוא מתחבר בדבר שאינו שלו, וכאשר חשדוהו מאשת איש אמרו גם כן החבור המצטרף אל משה הוא אשת איש של כל אחד ואחד, כי משה נכנס בגבול שלהם מה שאין ראוי לשום בריה שלא יהיה לו חבור אל זולתו. כי החבור שאינו ראוי לו מורה על פחיתות וחסרון שלו, כי כבר ידענו שהזיווג הוא עצם מעצמיו כמו שאמר (בראשית, ב) זאת הפעם עצם מעצמי, וכאשר הזיווג באשת איש מורה על עצם רע יוצא, מתחבר אל דבר שאינו ראוי לו ואין לך עצם רע כמו זה. אמנם כל זה, מפני שהיו אומרים כי משה יש לו שתוף עם ישראל, אבל באמת משה לא היה לו שתוף עם ישראל רק נבדל מהם, ולכך לא היה מצטרף להם כלל. וזה שאמר (במדבר, טז) לא חמור אחד מהם נשאתי, פי' שאם היה משה רבינו ע"ה משתתף להם, היה נושא חמור אחד מהם, אבל מה שלא השתמש בשלהם כלום זה בשביל שאינו צריך להם אינו משתתף עמהם. ורמז במה שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי, שאין למשה שהוא צורה לישראל, משפט צורה חמרית המשתמש בחומר מקבל החומר לשמושו, ואם היה משה משתתף להם, והיה משה כמו הצורה שהוא מוטבעת בחומר אז בודאי היה מקבל חמור מהם, אבל אין למשה רק משפט צורה הנבדלת שאין לה דביקות בחומר. ולכך אמר לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם. כל זה מורה שאין למשה השתתפות עם ישראל, כי המשתתפים בדבר ביחד מריעים זה לזה, בעבור שהם צרות צרורות מעיקות זה את זה, אבל משה אמר ולא הרעותי את אחד מהם מורה שאין לו השתתפות עם ישראל. ופירוש זה ברור גם פרשנו אותו בספר באר הגולה (באר החמישי) והוא פירוש אין ספק בו למי שיבין דברי אמת:

ולפי שאמרו במדרש (ילקוט פ' שופטים) כי ירמי' דומה בנבואה למשה ועליו נאמר (דברים י"ח ע"ש) נביא אקים לך מקרבך כמוני זה התנבא מ' שנה וזה התנבא מ' שנה זה התנבא על יהודה וישראל וזה התנבא על יהודה וישראל וכמה דברים אשר הם שוים בו כמו שמבואר במדרש לפיכך אמרו בפרק קמא דבבא קמא (דף טז:) כרו לי שוחה ר' אלעזר אומר שחשדוהו מזונה ר' שמואל אמר שחשדוהו מאשת איש, רצונו לומר שירמיה התדמה למשה, שכמו שלא היה משה אדם פרטי מיוחד, כך לא היה ירמיה אדם פרטי מיוחד. וזה כמו שמשה מתנבא ליהודה וישראל ומפני זה לא היה נחשב כמו שאר אדם פרטי, וכך ירמיה היה מתנבא לישראל ויהודה לכך אינו כמו שאר אדם פרטי. וזהו שחשדוהו מזונה, רצונו לומר כיון שאינו אדם פרטי מיוחד אין לו זיווג מיוחד, וזהו החשד מזונה כמו שחשדו את משה. רק בשביל שמשה היה שקול נגד כלל ישראל לכך כל אחד חשד אותו מאשתו, אבל ירמיה אינו שקול נגד כל ישראל, רק שאינו כמו שאר אדם פרטי מיוחד ולכך אין לו זיווג פרטי מיוחד, וזהו החשד מזונה, כי לאדם פרטי מיוחד יש לו זיווג מיוחד אבל לאדם שאינו כמו שאר אדם פרטי מיוחד אין לו זיווג מיוחד וזהו זיווג של זנות. ולמאן דאמר שחשדוהו באשת איש, דעתו כי הזונה אפשר ליחד אותה בזיווג, והיו אומרים כי לירמיה אין שייך לו זיווג כלל, ולפיכך סבר שחשדו אותו מאשת איש, כלומר שהזיווג שלו אין שייך בו יחוד כלל וזהו זיווג מאשת איש שאין שייך בו יחוד כלל. כי אצל רשעים החושדים, שהם עצמם בעלי חומר ואין להם מדריגה נבדלת כלל, היה נדמה להם מעלת משה שיש לו המדריגה הכוללת שקול נגד ששים רבוא, ומדריגת ירמיה שלא היה כמו אדם פרטי מיוחד, שהם מתחברים ומזדווגים בחבור זר, כי אין להם חבור פרטי מיוחד ולכך חבור שלהם בלתי ראוי וזה יורה על מדריגה פחותה. אבל הכל שקר כי היה למשה וירמיה מדריגה נבדלת אלקית כמו שהתבאר והבן הדברים האלו מאוד. ואם תאמר מה היתה הסבה עדיין להיות מתחתן משה רבינו עליו השלום, במי שפטם עגלים לעבודה זרה, ולא נתחתן בשאר גרים. ובמדרש תנחומא (שמות, יא) נתנו טעם שהעבודה זרה מאוסה בעיני עובדיה ע"כ. ובאור ענין זה כי הפורש מדבר שחטא בו, כאשר הוא מואס בדרכיו הראשונים ופורש מהם, הוא יותר נקי וטהור מהם מאלו לא עשה, וזהו על דרך שאמרו חכמים (ברכות דף לד:) במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, ועוד יתבאר זה:

ולכהן מדין שבע בנות. ויש לדקדק, למה הוצרך לומר מנין הבנות. ויראה לומר כי השביעית מקודשת מן השאר, ולכך תמצא כי השביעי מקודש בימים ובחדשים ובשנים כדאיתא בויקרא רבה פרשת אמור (פר' כ"ט), ובשביל זה היתה צפורה מיוחדת להדבק בגוף קדוש כמו משה. ובמדרש (ש"ר א') צפורה שטהרה כל בית אביה כדם הצפור. פירוש בית אביה היו עובדים מתחלה עבודה זרה שנמשלה למת, שנאמר (תהלים, קו) ויאכלו זבחי מתים, והמצורע גם כן כמת דכתיב (במדבר, יב) אל נא תהי כמת, וצפורה היתה מטהרת כל בית אביה מן העבודה זרה שנקראת מת, כמו שצפרי מצורע מטהרין את המצורע שנקרא מת ולפיכך נקראת צפורה. ויש למדרש זה טעם נפלא, כי דם צפור ראוי דווקא לטהר מצורע שנקרא מת, שראוי לטהרתו דווקא דם, שהדם הוא חיי הנפש ובדבר שהוא חיים ראוי לטהר אותו מן המיתה שהוא נחשב מת. ודוקא של צפור, מפני שהצפור ביותר מתיחס אל החיים, בעבור קלות תנועתו שהוא חי לגמרי, והוא הפך המת שאין לו תנועה. ועוד כי הצפור יש לו דקות וטוב החומר, שהרי לדקות החומר שבו פורח באויר, והצרעת מתהוה מן הפסד החומר כי לחומר טוב ודק אין הצרעת נעשה בו, ולכך בדם הצפור ראוי לטהר המצורע. ולכך היתה נקראת צפורה גם כן, על שם שהיה לה דקות וטוב החומר כמו הצפור, לא כמו שאר עובדי כוכבים ומזלות שסורם רע ויש להם חומר רע, והיתה ראויה למשה שלא היה גוף קדוש ונקי כמו שהיה למשה, ומפני זה היתה מטהרת כל בית אביה כצפור, שבשביל דקות החומר של צפור ראוי לטהרת המצורע, וכך צפורה בודאי היתה ראויה להיות דבוקה בישראל, שחומר שלה אינה כחומר של העובדי כוכבים ומזלות, ועל ידה היה לבית אביה חבור אל ישראל והיתה מטהרת כל בית אביה להיות דבקים בישראל, כי שאר העכו"ם לפחיתות החומר שלהם אין להם דביקות בישראל:

ובמדרש (ש"ר א') אמר להן יתרו למה זה עזבתן את האיש קראן לו מיד רצתה צפורה אחריו כצפור והביאתו. ביאר בזה, כי צפורה בעבור שהיתה ראויה למשה בשביל שהיה לה טוב החומר, ומפני שמאוד היתה ראויה לו לכך רצתה אחר משה כצפור, שדבר זה מורה על חוזק החבור שהיה לצפורה עם משה. ועוד תדע דבר עמוק, בעבור שהצפור נברא מן הרקק אין לו ענין מיוחד, שהרי מן הרקק נברא לא מן המים ולא מן העפר לגמרי רק מן הרקק, ולכך אין הצפור מיוחד בדבר מה. ולפיכך אשת משה ראויה שתהיה נקראת צפורה, להורות כי אין ראוי שתקרא מדינית, אבל היתה משוללת מזה שלא נתיחדה בדבר מן הדברים ששייך למדינים, וראויה היתה להתדבק במשה להיות נעשה גיורת להתדבק בישראל, שאלו נתיחדה בענין מדינים לא היתה ראויה למשה, שהיה ראש לישראל. ומפני זה טהרה בית אביה גם כן, אף על גב שהם מדינים, בעבור שצפורה היתה משוללת מאיכות שיש למדינים טהרה כל בית אביה, כי לה יש חבור לישראל וכל בית אביה על ידה יש להם חבור. הרי התבאר אף על גב שצפורה מדינית היתה ראויה היתה למשה. וכן יתרו מצד עצמו אף על גב שהיה עובד עבודה זרה יש ליתרו שייכות למשה. ותדע זה במה שאמרו חכמים (מכילתא יתרו) שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה, מזה תדע כי לא היה יתרו כמו שאר עובדי עבודה זרה, שעובד עבודה זרה פרטית שדבק בה לגמרי, אבל יתרו היה מוכן לעבוד כח קדוש הוא אלקי האלקים כולל הכל, ומפני זה לא היה יתרו עומד על עבודה זרה אחת שיש לה כח פרטי אחד. כי העובדי עבודה זרה זה עובד לכח זה וזה עובד לכח אחר והוא יתברך כולל כל הכחות, ויתרו לא נחה דעתו בכח אחד פרטי, אבל היה עובד את כולם היה חושב כי זה ראוי לו, וזה ממעלת יתרו שלא היה מוכן להיות דבק בכח פרטי עד שנתגייר ובא לעבוד הקב"ה שהוא כולל כל הכחות כמו שאמר כי גדול ה' מכל אלקים. ותדע מזה למה נשא משה בת יתרו, כי שווי גדול יש ליתרו אצל משה בשביל הכנה הזאת שהיה ליתרו דביקות בכח כללי. וכל זה רמזו החכמים האמתיים יודעי מצפוני התורה, שאמרו (מכילתא יתרו) שבע שמות היה ליתרו כי זה הוראה על שהיה בו הכנה כללית, ולכך נמצא בו רבוי שמות כמשה מורה על הכנה כללית. והתבאר לך זיווג משה שלא יקשה לך כי הכל הוא באמת וביושר בפרט דברים כאלו שאינם ראוים להיות במקרה: