גבורות ה'/פרק ב
פרק ב[עריכה]
מצות עשה מן התורה לספר ביציאת מצרים ליל הראשון של חג המצות, ומצוה זאת פירשה הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות חמץ ומצה שהיא מצות עשה מן התורה דכתיב זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת לקדשו ומנין בליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך ואף על פי שאין לו בן אפילו חכמים גדולים חייבין לספר ביציאת מצרים שכל המאריך בדברים שהיו הרי זה משובח. הרי שמפרש כי המצוה הזאת למדנו מדכתיב זכור כו' אשר יצאתם שיזכיר יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, דומה למה שכתוב זכור את יום השבת לקדשו ושם פירושו זכור את היום לקדשו בשבת עצמו כשהשבת נכנס, וכך יש לפרש זכור את היום הזה, היינו בכניסת חג המצות יש לזכור את היום כך הוא דעת הרמב"ם ז"ל. אלא שיש להשיב על זה, דגבי שבת כתיב זכור את היום לקדשו והקידוש הוא בוודאי בלילה של שבת דאין מקדשין השבת בחול, אבל זכור את היום הזה לא כתיב לקדשו, ויש לפרש הכתוב שמזכירין יציאת מצרים כל יום ויום. ועוד דגבי שבת יש לפרש כך משום הא דאיתא במסכת שבועות בפרק שלישי (דף כ' ע"ב) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ולפיכך יש לפרש גם כן בזמן שמירה יש זכירה והשמירה הוא בשבת עצמו וכן הזכירה בשבת עצמו, אבל קרא של זכור את היום מנא לן למדרש אותו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר. ואי משום דכתיב והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור שמא האי קרא דוקא בהגדת הבן איירי, אבל לזכור כל אחד ואחד מנא ליה, דאם לא כן זכור את היום אשר יצאתם למה לי תיפוק ליה מדכתיב והגדת לבנך וגו' אלא והגדת לבנך דווקא בבן איירי, והדר הקושיא לדוכתה דמנא ליה לאוקמי קרא בליל חמשה עשר דילמא קרא איירי שיש לזכור יציאת מצרים כל יום ויום. וכך דרשו רבותינו ז"ל קרא של זכור היום הזה אשר יצאתם במכילתא, והכי איתא במכילתא (שמות פ' בא) זכור את היום אשר יצאתם אין לי (אלא) שמזכירין יציאת מצרים אלא בימים בלילות מנין תלמוד לומר למען תזכור את יום צאתך כל ימי חייך, הרי בפירוש שמפרשים זכור את היום הזה להזכיר יציאת מצרים כל יום ויום שלא כדברי הרמב"ם ז"ל. וכן בפירוש רש"י בפירוש החומש, והדין עמהם שאין רמז בכתוב הזה להזכיר יציאת מצרים בליל חמשה עשר. ועוד דמהך קרא של זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים לא נוכל ללמוד רק להזכיר היום שיצאו ויהיה די בקידוש היום בלבד שנאמר בו את חג המצות הזה זמן חרותנו, ולא נוכל ללמוד שיש להזכיר נסים ונפלאות. אבל לא מקרא של זכור את היום אשר יצאתם למדו המצוה הזאת, אלא מקרא דפרשת ואתחנן (דברים, ו) דכתיב והיה כי ישאלך בנך מחר את העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם ודרשו במכילתא בפרשת בא מה העדות רבי אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות לכך נאמר את העדות:
ונראה לי פירושו דמדכתיב מה העדות והחקים והמשפטים על כרחך איירי קרא שיודע ענין המצות, שהרי לשון עדות משמע מצוה שהיא לעדות על דבר כגון פסח שהוא מעיד על שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי ישראל, מצה על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, ומרור על שם שמררו חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, ומאחר שיודע שהמצוה היא לעדות על דבר אם כן קרא איירי בתלמיד חכם שהוא יודע המצוה רק שהוא מתעסק ביציאת מצרים. ואין לומר הכתוב מדבר בבן חכם ולא בחכם הוי ליה למכתב מה המצוה הזאת, כי מנא ליה לבן החכם הזה שהמצוה היא עדות שאולי הוא חוק בלבד, אבל מאחר ששואל ומחלק בין מצוה למצוה לומר על אחת שהיא עדות ועל אחת שהיא חוק ואחת שהיא משפט, אי אפשר לומר רק שהוא מדבר בחכם שיודע כי יש מצוה שהיא עדות שלא בא רק להעיד על דבר כמו שאמרנו, ויש מצוה שהיא חוק כמו שמצות הפסח דוקא שה ולא בקר בן שנתו ולא בן שתים ודבר זה חוק שאין טעם בדבר, ויש שהוא משפט כמו כל ערל לא יאכל כי זה הקרבן ראוי לישראל דווקא, ובמשפט המצוה זאת שייך להם כי אותם הוציא וזהו משפט. ומאחר שמחלק בין מצוה למצוה אם כן חכם גמור הוא, ובא ללמד שיש לספר כל ענין מצות הפסח אף דבר שידע כבר, וזה כדי לספר ביציאת מצרים. ואין לומר שיש להגיד מה שלא ידע והשתא לא נוכל ללמוד מזה שאותם שהם נבונים גמורים חייבים לספר ביציאת מצרים, דאם כן לא לכתוב כלל מה העדות והחוקים והמשפטים, דכי ישאלך בנך בודאי איירי בכל בן שישאל מה שאינו יודע שחייב להגיד. אלא שיש לספר כל ענין הפסח אף על גב שידע משום דמצוה לספר ביציאת מצרים, ומזה יש ללמוד אף אם הוא תלמיד חכם גמור ויודע המצות החקים והמשפטים צריך לספר ביציאת מצרים. והכתוב שאמר כי ישאלך בנך מחר דמשמע לשון שאלה שדווקא איירי במי שאינו יודע כל המצוה ואליו יש להשיב, היינו שקודם להשיב לו ממה שיספרו חכמים עצמם. דהכי אמרינן בפרק ערבי פסחים (דף קטז.) חכם בנו שואלו ואם אינו חכם אשתו שואלתו ואם לאו שואל לעצמו ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות פסח שואלין זה לזה מה נשתנה ע"כ. הרי כי שאילת בנו יותר עדיף כי כל אשר בא סיפור יציאת מצרים לפרסם נפלאות ונסים שעשה הקדוש ברוך הוא יותר עדיף, ולכך לבנו שאינו יודע המצוה לגמרי יותר מצוה שהוא פרסום אליו יותר לכך יש להודיע כל הדברים אשר שייכים ליציאה, אבל תלמידי חכמים שכבר יודעים ענין הפסח אין כל כך פרסום כיון שכבר ידעו כל ענין הפסח, ומכל מקום גם כן הם צריכים לספר ביציאת מצרים, כדי שאף על גב שידע המצוה מצוה לספר ולדבר מזה בפה שזה פרסום יותר לכך יש לו לשאול מה נשתנה הלילה וכו':
והשתא בקרא שלמדנו שיש להשיב לבן החכם והיינו בקרא של והיה כי ישאלך בנך מחר (דברים, ו) נלמוד גם כן כי שני חכמים או כל חכם חייב לספר ביציאת מצרים אפילו הוא תלמיד חכם כמו שאמרנו למעלה, ואין זה אסמכתא רק גלוי מלתא ללמד דקרא של כי ישאלך לאו דוקא בבן איירי, רק כל חכם נמי חייב לספר ביציאת מצרים. ובודאי קרא דישאלך בנך מחר איירי בליל חג המצות כמו קרא של והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה (שמות, יג) דאיירי בליל חג המצות, שחייב להגיד לבנו יציאת מצרים, וכך הוא בעצמו חייב לספר ביציאת מצרים אפילו הוא תלמיד חכם כמו שאמרנו למעלה. אף על גב דבמכילתא (בא פי"ח) לא אמרו רק שחייבים לעסוק בהלכות פסח, אין זה קשיא דגם הלכות הפסח הוא יציאת מצרים, שהרי מה שאמר פסח זה שאנו אוכלין, וכן מצה ומרור הם הלכות פסח והם יציאת מצרים, ואצל חכם מה הוא אומר יתבאר עוד ע"ש: